סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

היה או לא היה?

קרותיו של סאדיסט ישראלי, שם ופה. בעיקר שם.
לפני 4 שעות. שישי, 6 בדצמבר 2019, בשעה 10:26

על שולחן אחד כבר נכתב מספיק. https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=941190&blog_id=82479

אחרי שהשבענו את הרעב והיצר, עד אפיסת כוחות, אנחנו רובצים חבוקים.

עור נוגע בעור. הבל הנשימה שלה בחזי, שלי על קודקודה.

רגיעה.

ואז היא מזנקת מהמיטה למטבחון הקטן ומוציאה משקית גדולה קופסאות, מתעסקת בהן ובמיקרוגל ואחרי כמה דקות מזמינה אותי לשבת מול שולחן המטבחון הערוך בכל טוב.

יושבים עירומים זה מול זו, ואוכלים בתאבון (טוב, אני אוכל. היא מנקרת זעיר פה, זעיר שם. לא סתם היא כזו כוסית). טעים לי. נעים לי.

מדברים בנחת, ברוגע, כאילו לא פירקתי אותה לגורמים חצי שעה קודם.

העירום נינוח לנו. כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, לאכול צהרים כשלגופינו רק נוזלי הגוף שלנו.

הבעת הפנים שלה מחייכת אותי. היא רגועה ומסופקת פעמיים- מהסשן הסוער ומההנאה שלי, ההתענגות על מטעמיה.

קצת אחרי, אנחנו נכנסים למיטה הזוגית לסיבוב אחרון שמטיס את שנינו. מסתבר שגם עם בטן מלאה אפשר לעוף...

שולחן ערכתי, שפחה כרכתי,

אכלתי, על הטוב בירכתי.

שלא יגמר.

לפני 4 שבועות. שישי, 8 בנובמבר 2019, בשעה 13:28

שנים אני מפנטז לראות אותך שולטת. 

יודע שבתוך הרכות המתמסרת שלך, בכניעה שלך אלי, מסתתרת אשת ברזל. יד פלדה בכסיית קטיפה.

בשיתופים שלנו זה - ובטח בסשנים הזוגיים- זה כמעט ולא בא לכדי ביטוי. הדומיננטיות שלי, ההובלה, לא נתנו לפן הזה לצאת החוצה.

והנה, הזדמנות פז שקיבלה רוח גבית מחוסר הזמינות שלי. אתן מתחברות ומדברות ומתקשקשות לכן בהאנגסאאוט ואני צופה בהתכתבות בלילות, נוכח- נפקד שכמוני, כמעט ולא כותב.

קובעות סשן. הבוקר שלי עמוס בביקורת מפעל ואחריה אני דוהר דרומה, יודע שכבר שעתיים ויותר את מכינה אותה. מסוקרן מקצות בהונותי לשורשי שערי לראות איך זה כשאת מובילה, לבד.

כשאני מגיע, היא על הרצפה. חצי מותשת. ניכר שהיה פה אקשן.

לא מספיק להניח את התיק שלי ואת עלי, מחבקת, מנשקת. ההתלהבות ניכרת בכל נים ותג בך. 

מדווחת לי בחיוך את מעללייך.

אני סוטר לך, לאיפוס. ומנשק.

שולף מצלמה.

הפעם, מניח לך להמשיך את ההובלה.

לא מפסיק לצלם. נפעם ממה שאני רואה.

"גידלתי מפלצת..." אני ממלמל לעצמי. רואה את השליטה שלי- דרכך.

את עוטפת אותה בקושי וברוך. מזחילה ומכאיבה, מלטפת וקשובה.

משעינה אותה על הספה הרחבה. אני ניגש ונוגע בך. כמו שאני יודע. כמו שאני רוצה. כמו שאני רגיל.

את גומרת כשאת רכונה מעליה והיא שקטה מאוד.

ואני מצליף בה קצת, אבל באופן שישאיר סימנים כחולים למזכרת. ושוב את מטפלת בה. מגמירה אותה.

ואני בכן. מגלה שגם היא נושכת. (אזהרת מסע- מי שתוקע את הזין לפה של כלבה, שלא יתפלא על הנשיכה).

והזמן טס לנו.

נעים.

ונוחתים.

שיחה של אחרי. 

חיוכים.

נראה שכולנו נהנינו מהגשמת הפנטזיות המשותפת הזו. מהראשוניות המוצלחת. מהחיבור.

 

יש לי נשלטת מופלאה. ובכך אסיים את הפוסט הזה.

לפני 3 חודשים. רביעי, 14 באוגוסט 2019, בשעה 09:47

מפה לשם אנחנו יותר מחמש שנים יחד. יחד בדס"מי. יחד שקוסם לאחדים, מציק לאחרים.

יחד שידע עליות וגם מורדות (לא רבים). יחד ששורד נתקים ארוכים (פיזיים. כי פרט לכמה מדבריות בעולם אפשר לתקשר מכל מקום).

יחד של הערכה הדדית, של תשוקה מתמשכת, של חידוש מתמיד.

יחד שלא נותן לאחרים להכנס ולחרב אותו.

היא לידי בשעות טובות (טפו טפו טפו) ובשעות אפלות יותר. לא רק נשלטת לתענוגות הגוף, אלא אשת סוד תומכת לנפש.

יודעת להסיח את הדעת כשצריך, לתת עצה טובה על ענייני דיומא, להפיס את דעתי ולהעניק לי רגעים של שלווה, רגעי בועה שבהם שום דבר חוץ משנינו לא קיים בעולם.

חמש שנים שבהן למדנו זה את זו. יודעים כל קימור וקמט, כל הבעה ומבט. חמש שנים שבהן למדנו להשלים זה את המשפט של זו.

חמש שנים שבהן מ"ספק ונילית" סקרנית, הפכה לנשלטת חובבת כאב, עשויה למידותי הסדיסטיות.

חמש שנים שגם אני השתניתי בהן. עם סאדיזם יותר מתון, איטי.

לפני 2000 ומשהו שנים בטח הייתי לוקח אותה מחר לאיזה כרם, כובל לגפן מלבלבת בפישוק רחב ומצליף בה עם זמורה גמישה עד שהיתה צורחת לאלוהי העברים שיציל לה את התחת.

היום אני מסתפק בפוסט הקצר הזה ובמחשבות על הסשן המענג הבא ועל עוד הרבה זמן איכות שאני מאחל לעצמי- איתה.

לפני 4 חודשים. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 23:26

בין הטיסות מצאנו זמן גם לנחות זה על זו. 

שנינו מגיעים לסשן מתוך שגעת קיץ ששום קייטנה לא תפתור. 

היא מודאגת מהעומסים שלי. מחוסר הזמינות הכרוני. מהעייפות המצטברת.

הרשעות שלי מתפרצת ונפרקת על ישבנה המזמין ברצף הצלפות. קשירה הדוקה והתעללות עם מצבטיים בשפתות הערווה שלה, שמחלצות ממנה תלונות נמרצות.

אני מדליק את הנר וטיפת שעווה חמה נושרת לי על האצבע. מקלל חרישית והיא? נחנקת מצחוק. ישר נזכרת באהיל שנתקע לי בראש, במחט שדקרה אותי אי אז, בפיקשושים שקורים מידי פעם וגורמים לי לכאוב, רגעית.

"מה את צוחקת, מרשעת?"

"למדתי מהטוב ביותר!" היא מכריזה מייד. טוב שהיא אוהבת סטירות. 

הנייד, על רטט, מזמזם כמו מטורף.

אין מנוחה לרשעים. 

כל המשרד ואשתו מחפשים אותי. שיחכו קצת.

מתעלל בה עוד קצת. 

מצלם. המון.

מתפרקים. גמירה ראשונה שלי היום. מתרפקים זה על זו. מסניפים. פתאום הכל רך.

מוצצת אותי.

"תצליף בי. אתה צריך להיות רשע כדי שיעמוד לך שוב".

מצליף. רשע. שוב.

קצר מידי, אבל הראש כבר בטרדות היום. עשרות מיילים. שיחות שלא נענו. פגישות צפויות אל תוך הלילה. געגוע ארוך ומתמשך. כבר.

היה חם. ועכשיו נשבר השרב. מחר ניזכר ונחייך.

 

לפני 5 חודשים. שלישי, 18 ביוני 2019, בשעה 21:58

 

מאחר ומדיניות האתר שוללת שיימינג עם ציון ניקים ואמצעי זיהוי, השמטתי את אלו מיבול הפנינים שדליתי מהתיבה של סי.

אחרי שתהנו גם אתם מהטמטום הניגר של "שולטים" בעיני עצמם, נסו לענות על השאלה המופיעה בסוף:

 

מטומטם #1: "הי כלבה אם את מחפשת אדון רציני וחזק תתקשרי או תשלחי הודעה {מס נייד #########}"

מטומטם #2: "שפחה למה אין את התמונות שלך בבלוג?"

מטומטם # 3: "היי, עיינתי בכרטיסך ודי מצאת חן בעיניי ולאופי החיפוש שלי !
מה גם ולא פחות חשוב, את נראית טוב מאוד ולטעמי !!
אם בא לך לקחת ת'עניינים לכיוון חיובי . . אשמח לשמוע ממך . . 
צרפי מייל ואשלח תמונות"

 

מטומטם #4 :"חמדתי היקרה,
אני עושה את צעדיי הראשונים באתר 
ההנחה הבסיסית שלי שכולם מחפשים . . וע"כ פניתי אלייך.,

 

מטומטם # 5: "נעים להכיר, איך עובר עליך הלילה?
אני XXXX, קודם כל אשמח להכיר אותך גם בלי קשר למה ששאלתי בכותרת... :)
אני אוהב להרגיש, לתקשר בכנות, מתחבר ליצירתיות ושליטה ממקום נוכח וקשוב.

ואם זה בסדר, רציתי גם לשאול אם מסקרן אותך לראות גבר עם גבר? 
באופן טבעי אני נמשך לנשים אבל לפעמים גם מרגש אותי מאוד לתת לאשה לראות אותי עם גבר כשאני במקום חשוף, מתרגש, פגיע, נחדר, מתענג...
ואם תרצי, אשמח (אחרי שנדבר ונכיר) להראות לך אותי במקום הפתוח הזה במצלמה או במציאות (לבד או עם גבר נוסף).

ושוב, אשמח לדבר על הכל ולהכיר גם בלי קשר. אני מתחבר להרבה צדדים, הכל תלוי בחיבור ובכימיה.
סליחה מראש על הישירות שלי אם היא מוגזמת, רציתי לבטא את הכנות שלי מהתחלה, אם תרצי אשלח תמונה :) מה דעתך?
שיהיה לנו לילה נעים בינתיים"

 

ומסתבר שהטמטום חוצה מגדרים:

מטומטמת A :"זוג מעוניין בשפחה אני מלכה ובעלי עם זין ענקי"

 

מטומטמתB : "היי, את עם גבר?"

 

ולשאלה המובטחת : לדעתכם, האם הנ"ל נולדו מטומטמים (להלן: "טמטום גנטי"), או שהאחות הפילה אותם על הראש בחדר התינוקות ("טמטום נרכש")?

לפני 5 חודשים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 10:10

שבועות מוטרפים של תחילת הקיץ.

נערכים לשגרת חום וחופשות עובדים, מנסים לתמרן בין המחוייבויות שלנו לאחרים, למחוייבות זה לזו.

קובעים לנו פגישת בוקר. בהסח דעת אני לא נועל את השעתיים שלפני ביומן, והופ- אחד היעילים שלי משחיל לי פגישה מוקדמת, קצת אחרי קריאת התרנגול.

יוצא מהפגישה הזו ונוסע. פקקים. במקום שאתם רואים פקקים, אני רואה איחור. סעממו.

מילא, בצפון קוריאה אין פקקים אבל כנראה גם אין אפשרות להבריז מעבודה באמצע היום.

בחדר שלנו אנחנו נרגעים מעשרים דקות עיכוב.

הסערה מיידית וצפויה.

מכאיב לה כמו ששנינו אוהבים. קשוח ותובעני אל מול ההתמסרות שלה.

מגמיר אותה באצבעותי. יש לה נטיה לנסות ולברוח לקראת הגמירה. למשוך את הרגע. לפותה בידי ואחוזה היטב, אני מונע ממנה את הבריחה הזו ואז קושר אותה היטב למיטה, מפושקת ומתוחה.

 אנושי. גבה למיטה, חוריה גלויים ומזמינים.X

 מצליף בה עם שוט הזנבות. עם הפלוגר. שדיים, כוס, ירכיים. מנת כאב שמרטיבה אותה.

דוחף לפיה את הפלאג. היא יודעת שזה הסיכוך היחיד שיהיה ומציפה אותו ברוק.

נאנחת כשאני מרים עם יד אחת את האגן שלה ומחדיר בתנועה החלטית את הפלאג לישבנה.

מגרה אותי בהבעות הפנים שלה. השילוב הזה של כאב וחרמנות מטריף. את שנינו.

ממשיך להכאיב. צובט ומצליף וסוחט ממנה עוד אורגזמה.

מתיר. מעמיד אותה על שש וחודר לתוכה. עמוק וחזק. היא מייבבת ונאנחת וגומרת שוב. ואחרי דקות ספורות- גם אני.

יוצא ממנה ומצליף בה, להפתעתה, שוב.

"מה קרה? בדרך כלל אתה קצת פחות מרושע אחרי שאתה גומר?!". סטירה נועלת את נושא הדיון הזה.

מותשים. שרועים על הסדינים המקומטים. אחוזים וחבוקים.

הראש הגדול עייף. טרוד. יודע שהפרומו של ישיבת הבוקר ממשיך לעבודה אל תוך הלילה.

את הראש הקטן, בערך מטר דרומה, ששום דבר לא מעניין.

הוא מתעורר שוב. עיניה נדלקות והיא יורדת ללקק אותו. מעכשיו הוא נותן את הטון. מכתיב עוד ועוד חדירות. שעה שבה הוא (ובעליו) מתענגים על כניסה לכל החורים הזמינים. בסוף, מובס ומבועס מחוסר יכולת להזדקר שוב, עם מלאי תחמושת אשכים גמור- הוא נכנע.

מתקלחים. אין אפילו זמן לקפה ואת המאפה אני מכרסם בדרך חזרה למשרד.

הראש העליון שוב בשליטה מלאה. כמעט.

רגעים קטנים מהסשן מבליחים כל כמה דקות. מחייכים אותי בשקט. מעניקים לי אורך רוח וסבלנות לשגרה.

לפני 9 חודשים. שישי, 22 בפברואר 2019, בשעה 16:07

מעשה שהיה- כך היה.

אחד , לא נכתוב כאן במה אמא שלו עוסקת, פנה לנשלטת שלי, C4, ושטח בפניה טענה מעניינת:

"לשולט שלך יש הרמון. דיברתי עם כמה נשלטות בכלוב והן טוענות שהוא צד אותן בצ'ט, הביא אותן לכלוב, נפגש איתן וסישן אותן בלי ידיעתך".

ראשית- תודה על המחמאה. לא ידעתי שאני כזה להיט, בעל הרמונות ורועה זונות.

שנית- מעניין אותי לדעת מיהן הנפשות האומללות הללו, שכמו מריה "הבתולה הקדושה" שכבו עם איזה ארחי-פרחי וחושבות שזכו לביקור מאלוהים?

אם יש מישהי שבארבע וחצי השנים האחרונות קיבלה ממני הזמנה לסשן זוגי או חוותה סשן ממני בלי נוכחות סי- אני מבקש שתיצור עם סי קשר ותוכיח לה את זה. 

{ואם יש מישהי שלא קיבלה הזמנה, נראית טוב (מאוד) ורוצה להצטרף לסשן- שגם תיצור קשר עם סי.}

לפני 9 חודשים. שני, 18 בפברואר 2019, בשעה 22:10

קר. קר בחוף סחוף הרוחות. קר בהרים מכוסי האורנים.

צינת הבוקר גורמת לי להתכנס לתוך המעיל. ענן עוטף את הכביש כמו שמיכה אפורה.

החזאי מבשר שלג ואני הוזה אותך בלבן. רועדת מקור ותשוקה.

כמו הרכב, גם המחשבות דהרות.

הגעגועים.

המון זמן עבר בלי מגע. בלי להריח, לטעום, לשמוע.

החוש היחיד שאנחנו מרעיבים קצת פחות ביחסים בינינו הוא חוש הראיה.

ואת יפה כל כך, גם כשאת עצובה.

הצונאמי שמכונה עבודה סוחף אותי, גורף אותי ממך. בקושי יש זמן להרים את הראש לנשימה חטופה מעל המים, עד הגל הבא שהולם- עוד ישיבה, עוד שיחה. אל תוך הלילה.

החוסר נוגס בנו. התשוקה? קיימת, כמו גחלת רוחשת בתוך רמץ המדורה. קצת רוח- והיא תתעורר ותפרח בלהבת אש עזה, סוחפת, מכלה.

יום רודף יום. לילה – לילה. החלומות משמרים אותך וזקפת הבוקר מעידה על טיבם.

השבועות טסים. סופי השבוע קשים יותר.

משמרים את מה שיש. מחכים למה שיבוא.

עוד מעט.

לפני שנה. רביעי, 17 באוקטובר 2018, בשעה 18:01

הבטחתי לך כאב.

והבטחות הרי צריך לקיים. וכשצרחת עלי שאני לא נורמאלי, מתפתלת אל מול הקיר כשהשוט נוחת עלייך בעוצמה, שוב ושוב, בלי הפוגה- החור שלך הגיר את תשוקתך על ירכייך ועל הרצפה.

"תן לי רגע להסתגל", ביקשת. וסירבתי. הרי הרגעים שלנו כל כך יקרים ונדירים.

אני מקווה שהכאב - והחיוכים- ילוו אותך כמה ימים טובים עד שנחזור לגעגוע ולצורך.

 

לפני שנה. שלישי, 16 באוקטובר 2018, בשעה 15:27

יותר מידי זמן. החגים (שכבר שכחנו מתי היו), הנסיעות שלי והעבודה שלך.

כפות הידיים שלי מגרדות עד זוב.

הגעגוע הופך לכאב מוחשי. כאילו כל קצות העצבים שלי חשופים וכל דיבור שמזיז מולקולות אוויר סביבי גורם לי לחשוף שיניים כמו אמסטף.

החוסר בך מוציא ממני רוע כלפי הסביבה. ארסיות שאני מיטיב להחביא ביומיום, תחת השפעתך המרגיעה.

עוד מעט. עוד קצת.

אני לא יודע איך תכילי את הכאב שאני מתכנן לך. לא יודע אם אצליח לרסן את התשוקה שמיתרגמת לכאב והשפלה ושימוש בך עד ששנינו חסרי נשימה.

וארקדי ברמקולים, משמיע לי מה שאנחנו יודעים:

"עוד נגיעה ועוד עצב
הכל כאן מוכר בעצם
אנחנו ביחד
בכדי לחיות לנצח
עוד רגיעה ועוד כוח
ועוד נטייה לשכוח
אנחנו ביחד
בכדי לחיות ולא לברוח..."