לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

היה או לא היה?

קרותיו של סאדיסט ישראלי, שם ופה. בעיקר שם.
לפני 6 ימים. רביעי, 14 באוגוסט 2019, בשעה 09:47

מפה לשם אנחנו יותר מחמש שנים יחד. יחד בדס"מי. יחד שקוסם לאחדים, מציק לאחרים.

יחד שידע עליות וגם מורדות (לא רבים). יחד ששורד נתקים ארוכים (פיזיים. כי פרט לכמה מדבריות בעולם אפשר לתקשר מכל מקום).

יחד של הערכה הדדית, של תשוקה מתמשכת, של חידוש מתמיד.

יחד שלא נותן לאחרים להכנס ולחרב אותו.

היא לידי בשעות טובות (טפו טפו טפו) ובשעות אפלות יותר. לא רק נשלטת לתענוגות הגוף, אלא אשת סוד תומכת לנפש.

יודעת להסיח את הדעת כשצריך, לתת עצה טובה על ענייני דיומא, להפיס את דעתי ולהעניק לי רגעים של שלווה, רגעי בועה שבהם שום דבר חוץ משנינו לא קיים בעולם.

חמש שנים שבהן למדנו זה את זו. יודעים כל קימור וקמט, כל הבעה ומבט. חמש שנים שבהן למדנו להשלים זה את המשפט של זו.

חמש שנים שבהן מ"ספק ונילית" סקרנית, הפכה לנשלטת חובבת כאב, עשויה למידותי הסדיסטיות.

חמש שנים שגם אני השתניתי בהן. עם סאדיזם יותר מתון, איטי.

לפני 2000 ומשהו שנים בטח הייתי לוקח אותה מחר לאיזה כרם, כובל לגפן מלבלבת בפישוק רחב ומצליף בה עם זמורה גמישה עד שהיתה צורחת לאלוהי העברים שיציל לה את התחת.

היום אני מסתפק בפוסט הקצר הזה ובמחשבות על הסשן המענג הבא ועל עוד הרבה זמן איכות שאני מאחל לעצמי- איתה.

לפני חודש. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 23:26

בין הטיסות מצאנו זמן גם לנחות זה על זו. 

שנינו מגיעים לסשן מתוך שגעת קיץ ששום קייטנה לא תפתור. 

היא מודאגת מהעומסים שלי. מחוסר הזמינות הכרוני. מהעייפות המצטברת.

הרשעות שלי מתפרצת ונפרקת על ישבנה המזמין ברצף הצלפות. קשירה הדוקה והתעללות עם מצבטיים בשפתות הערווה שלה, שמחלצות ממנה תלונות נמרצות.

אני מדליק את הנר וטיפת שעווה חמה נושרת לי על האצבע. מקלל חרישית והיא? נחנקת מצחוק. ישר נזכרת באהיל שנתקע לי בראש, במחט שדקרה אותי אי אז, בפיקשושים שקורים מידי פעם וגורמים לי לכאוב, רגעית.

"מה את צוחקת, מרשעת?"

"למדתי מהטוב ביותר!" היא מכריזה מייד. טוב שהיא אוהבת סטירות. 

הנייד, על רטט, מזמזם כמו מטורף.

אין מנוחה לרשעים. 

כל המשרד ואשתו מחפשים אותי. שיחכו קצת.

מתעלל בה עוד קצת. 

מצלם. המון.

מתפרקים. גמירה ראשונה שלי היום. מתרפקים זה על זו. מסניפים. פתאום הכל רך.

מוצצת אותי.

"תצליף בי. אתה צריך להיות רשע כדי שיעמוד לך שוב".

מצליף. רשע. שוב.

קצר מידי, אבל הראש כבר בטרדות היום. עשרות מיילים. שיחות שלא נענו. פגישות צפויות אל תוך הלילה. געגוע ארוך ומתמשך. כבר.

היה חם. ועכשיו נשבר השרב. מחר ניזכר ונחייך.

 

לפני חודשיים. שלישי, 18 ביוני 2019, בשעה 21:58

 

מאחר ומדיניות האתר שוללת שיימינג עם ציון ניקים ואמצעי זיהוי, השמטתי את אלו מיבול הפנינים שדליתי מהתיבה של סי.

אחרי שתהנו גם אתם מהטמטום הניגר של "שולטים" בעיני עצמם, נסו לענות על השאלה המופיעה בסוף:

 

מטומטם #1: "הי כלבה אם את מחפשת אדון רציני וחזק תתקשרי או תשלחי הודעה {מס נייד #########}"

מטומטם #2: "שפחה למה אין את התמונות שלך בבלוג?"

מטומטם # 3: "היי, עיינתי בכרטיסך ודי מצאת חן בעיניי ולאופי החיפוש שלי !
מה גם ולא פחות חשוב, את נראית טוב מאוד ולטעמי !!
אם בא לך לקחת ת'עניינים לכיוון חיובי . . אשמח לשמוע ממך . . 
צרפי מייל ואשלח תמונות"

 

מטומטם #4 :"חמדתי היקרה,
אני עושה את צעדיי הראשונים באתר 
ההנחה הבסיסית שלי שכולם מחפשים . . וע"כ פניתי אלייך.,

 

מטומטם # 5: "נעים להכיר, איך עובר עליך הלילה?
אני XXXX, קודם כל אשמח להכיר אותך גם בלי קשר למה ששאלתי בכותרת... :)
אני אוהב להרגיש, לתקשר בכנות, מתחבר ליצירתיות ושליטה ממקום נוכח וקשוב.

ואם זה בסדר, רציתי גם לשאול אם מסקרן אותך לראות גבר עם גבר? 
באופן טבעי אני נמשך לנשים אבל לפעמים גם מרגש אותי מאוד לתת לאשה לראות אותי עם גבר כשאני במקום חשוף, מתרגש, פגיע, נחדר, מתענג...
ואם תרצי, אשמח (אחרי שנדבר ונכיר) להראות לך אותי במקום הפתוח הזה במצלמה או במציאות (לבד או עם גבר נוסף).

ושוב, אשמח לדבר על הכל ולהכיר גם בלי קשר. אני מתחבר להרבה צדדים, הכל תלוי בחיבור ובכימיה.
סליחה מראש על הישירות שלי אם היא מוגזמת, רציתי לבטא את הכנות שלי מהתחלה, אם תרצי אשלח תמונה :) מה דעתך?
שיהיה לנו לילה נעים בינתיים"

 

ומסתבר שהטמטום חוצה מגדרים:

מטומטמת A :"זוג מעוניין בשפחה אני מלכה ובעלי עם זין ענקי"

 

מטומטמתB : "היי, את עם גבר?"

 

ולשאלה המובטחת : לדעתכם, האם הנ"ל נולדו מטומטמים (להלן: "טמטום גנטי"), או שהאחות הפילה אותם על הראש בחדר התינוקות ("טמטום נרכש")?

לפני חודשיים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 10:10

שבועות מוטרפים של תחילת הקיץ.

נערכים לשגרת חום וחופשות עובדים, מנסים לתמרן בין המחוייבויות שלנו לאחרים, למחוייבות זה לזו.

קובעים לנו פגישת בוקר. בהסח דעת אני לא נועל את השעתיים שלפני ביומן, והופ- אחד היעילים שלי משחיל לי פגישה מוקדמת, קצת אחרי קריאת התרנגול.

יוצא מהפגישה הזו ונוסע. פקקים. במקום שאתם רואים פקקים, אני רואה איחור. סעממו.

מילא, בצפון קוריאה אין פקקים אבל כנראה גם אין אפשרות להבריז מעבודה באמצע היום.

בחדר שלנו אנחנו נרגעים מעשרים דקות עיכוב.

הסערה מיידית וצפויה.

מכאיב לה כמו ששנינו אוהבים. קשוח ותובעני אל מול ההתמסרות שלה.

מגמיר אותה באצבעותי. יש לה נטיה לנסות ולברוח לקראת הגמירה. למשוך את הרגע. לפותה בידי ואחוזה היטב, אני מונע ממנה את הבריחה הזו ואז קושר אותה היטב למיטה, מפושקת ומתוחה.

 אנושי. גבה למיטה, חוריה גלויים ומזמינים.X

 מצליף בה עם שוט הזנבות. עם הפלוגר. שדיים, כוס, ירכיים. מנת כאב שמרטיבה אותה.

דוחף לפיה את הפלאג. היא יודעת שזה הסיכוך היחיד שיהיה ומציפה אותו ברוק.

נאנחת כשאני מרים עם יד אחת את האגן שלה ומחדיר בתנועה החלטית את הפלאג לישבנה.

מגרה אותי בהבעות הפנים שלה. השילוב הזה של כאב וחרמנות מטריף. את שנינו.

ממשיך להכאיב. צובט ומצליף וסוחט ממנה עוד אורגזמה.

מתיר. מעמיד אותה על שש וחודר לתוכה. עמוק וחזק. היא מייבבת ונאנחת וגומרת שוב. ואחרי דקות ספורות- גם אני.

יוצא ממנה ומצליף בה, להפתעתה, שוב.

"מה קרה? בדרך כלל אתה קצת פחות מרושע אחרי שאתה גומר?!". סטירה נועלת את נושא הדיון הזה.

מותשים. שרועים על הסדינים המקומטים. אחוזים וחבוקים.

הראש הגדול עייף. טרוד. יודע שהפרומו של ישיבת הבוקר ממשיך לעבודה אל תוך הלילה.

את הראש הקטן, בערך מטר דרומה, ששום דבר לא מעניין.

הוא מתעורר שוב. עיניה נדלקות והיא יורדת ללקק אותו. מעכשיו הוא נותן את הטון. מכתיב עוד ועוד חדירות. שעה שבה הוא (ובעליו) מתענגים על כניסה לכל החורים הזמינים. בסוף, מובס ומבועס מחוסר יכולת להזדקר שוב, עם מלאי תחמושת אשכים גמור- הוא נכנע.

מתקלחים. אין אפילו זמן לקפה ואת המאפה אני מכרסם בדרך חזרה למשרד.

הראש העליון שוב בשליטה מלאה. כמעט.

רגעים קטנים מהסשן מבליחים כל כמה דקות. מחייכים אותי בשקט. מעניקים לי אורך רוח וסבלנות לשגרה.

לפני 5 חודשים. שישי, 22 בפברואר 2019, בשעה 16:07

מעשה שהיה- כך היה.

אחד , לא נכתוב כאן במה אמא שלו עוסקת, פנה לנשלטת שלי, C4, ושטח בפניה טענה מעניינת:

"לשולט שלך יש הרמון. דיברתי עם כמה נשלטות בכלוב והן טוענות שהוא צד אותן בצ'ט, הביא אותן לכלוב, נפגש איתן וסישן אותן בלי ידיעתך".

ראשית- תודה על המחמאה. לא ידעתי שאני כזה להיט, בעל הרמונות ורועה זונות.

שנית- מעניין אותי לדעת מיהן הנפשות האומללות הללו, שכמו מריה "הבתולה הקדושה" שכבו עם איזה ארחי-פרחי וחושבות שזכו לביקור מאלוהים?

אם יש מישהי שבארבע וחצי השנים האחרונות קיבלה ממני הזמנה לסשן זוגי או חוותה סשן ממני בלי נוכחות סי- אני מבקש שתיצור עם סי קשר ותוכיח לה את זה. 

{ואם יש מישהי שלא קיבלה הזמנה, נראית טוב (מאוד) ורוצה להצטרף לסשן- שגם תיצור קשר עם סי.}

לפני 6 חודשים. שני, 18 בפברואר 2019, בשעה 22:10

קר. קר בחוף סחוף הרוחות. קר בהרים מכוסי האורנים.

צינת הבוקר גורמת לי להתכנס לתוך המעיל. ענן עוטף את הכביש כמו שמיכה אפורה.

החזאי מבשר שלג ואני הוזה אותך בלבן. רועדת מקור ותשוקה.

כמו הרכב, גם המחשבות דהרות.

הגעגועים.

המון זמן עבר בלי מגע. בלי להריח, לטעום, לשמוע.

החוש היחיד שאנחנו מרעיבים קצת פחות ביחסים בינינו הוא חוש הראיה.

ואת יפה כל כך, גם כשאת עצובה.

הצונאמי שמכונה עבודה סוחף אותי, גורף אותי ממך. בקושי יש זמן להרים את הראש לנשימה חטופה מעל המים, עד הגל הבא שהולם- עוד ישיבה, עוד שיחה. אל תוך הלילה.

החוסר נוגס בנו. התשוקה? קיימת, כמו גחלת רוחשת בתוך רמץ המדורה. קצת רוח- והיא תתעורר ותפרח בלהבת אש עזה, סוחפת, מכלה.

יום רודף יום. לילה – לילה. החלומות משמרים אותך וזקפת הבוקר מעידה על טיבם.

השבועות טסים. סופי השבוע קשים יותר.

משמרים את מה שיש. מחכים למה שיבוא.

עוד מעט.

לפני 10 חודשים. רביעי, 17 באוקטובר 2018, בשעה 18:01

הבטחתי לך כאב.

והבטחות הרי צריך לקיים. וכשצרחת עלי שאני לא נורמאלי, מתפתלת אל מול הקיר כשהשוט נוחת עלייך בעוצמה, שוב ושוב, בלי הפוגה- החור שלך הגיר את תשוקתך על ירכייך ועל הרצפה.

"תן לי רגע להסתגל", ביקשת. וסירבתי. הרי הרגעים שלנו כל כך יקרים ונדירים.

אני מקווה שהכאב - והחיוכים- ילוו אותך כמה ימים טובים עד שנחזור לגעגוע ולצורך.

 

לפני 10 חודשים. שלישי, 16 באוקטובר 2018, בשעה 15:27

יותר מידי זמן. החגים (שכבר שכחנו מתי היו), הנסיעות שלי והעבודה שלך.

כפות הידיים שלי מגרדות עד זוב.

הגעגוע הופך לכאב מוחשי. כאילו כל קצות העצבים שלי חשופים וכל דיבור שמזיז מולקולות אוויר סביבי גורם לי לחשוף שיניים כמו אמסטף.

החוסר בך מוציא ממני רוע כלפי הסביבה. ארסיות שאני מיטיב להחביא ביומיום, תחת השפעתך המרגיעה.

עוד מעט. עוד קצת.

אני לא יודע איך תכילי את הכאב שאני מתכנן לך. לא יודע אם אצליח לרסן את התשוקה שמיתרגמת לכאב והשפלה ושימוש בך עד ששנינו חסרי נשימה.

וארקדי ברמקולים, משמיע לי מה שאנחנו יודעים:

"עוד נגיעה ועוד עצב
הכל כאן מוכר בעצם
אנחנו ביחד
בכדי לחיות לנצח
עוד רגיעה ועוד כוח
ועוד נטייה לשכוח
אנחנו ביחד
בכדי לחיות ולא לברוח..."

לפני 11 חודשים. שלישי, 28 באוגוסט 2018, בשעה 09:32

בארוחת הצהרים אתמול אחת האמהות מספרת על תלאות החופש הגדול ובמיוחד על שגעון הפורטנייט שבו לקה הגדול שלה- נפיל מחוצ'קן אחרי בגרויות שממתין לגיוס כשאת לילותיו ואת רוב היום הוא מעביר מול המסך ששועבד למשחק ההשמדה הזה.

בעייפותה הרבה וברגע מזוקק של תסכול, שלפה את התקע מהקיר ונשאה בפניו הרצאה דרמטית עם קליימקס מרכזי- חשיבות דחיית סיפוקים.

אחרי כמה דקות טובות של בהייה בה, הוא התרומם, לקח מידה את כבל החשמל וצעק:

"הבנתי, דחיית סיפוקים, צודקת, בסדר, מסכים, אבל למה ע כ ש י ו ??!!!!"

אחרי שנרגעתי מפרץ הצחוק הבלתי נשלט שאחז בי ווידאתי שאף אחד מסביב לא נחנק מפיסת מזון טועה (תתפלאו ,אבל לא כולם הבינו את האבסורד), מייד חשבתי עלינו.

על היכולת שלנו לדחות את הסיפוק מתוך אילוצים שנוחתים עלינו תדיר. על הביטול ההוא שהותיר אותנו חסרי נשימה כמעט, כמו דגים בבריכה מיובשת, מפרפרים בבוץ של זכרונות ולחות של תקווה. על הכמיהה והתשוקה שנושאות אותנו במשך שבועות ארוכים של חוסר מגע פיזי זו עם זה. על האהבה שמחזיקה גם כשהקשר הוירטואלי- דיגיטאלי לא בשיאו (ושמישהו יעשה משהו עם האינטרנט באפריקה!).

בסדר, אנחנו דוחים את סיפוקנו. אנשים בוגרים.

אבל למה עכשיו??!!!

לפני 11 חודשים. ראשון, 26 באוגוסט 2018, בשעה 11:02

ארבע מילים, לא יותר.

ארבע מילים שהיא גונחת בעודה שוכבת על ברכי, כשידי לשה את החור הרטוב שלה.

"אני צריכה שתכאיב לי". עם או בלי סימן קריאה. 

("איך נעמד לך כמו טיל" היא מציינת בשיחה כמה ימים אחר כך. צודקת. לא שצריך אבחנה חדה כל כך כדי לראות ולהרגיש את הזקפה הזו).

היא צריכה את הכאב ממני כדי ליהנות בסקס. אני צריך להכאיב כדי ליהנות הנאה אירוטית צרופה. תמצית מזוקקת של סאדו מאזו.

כמותג שליטה אני יודע שצרכן צריך לקבל מה שהוא רוצה- ואני מכאיב לה. מכאיב ברמות שיקשו עליה את הישיבה בימים הקרובים. מקשט את שדיה בנשיכות ואת ישבנה בטביעות כפות ידי. מחדיר לתוכה אצבעות וגורם לה לרקד כמו בובת כפפה, עד שהיא שואגת את האביונה שלה - ואז ממשיך, לגירוי כמעט בלתי נסבל, לכאב שמטריף אותה- ואותי.

בכל פעם אני נדהם מחדש איך אנחנו משלימים את הצורך זה של זו, זו של זה. איך קבלת הכאב גורמת לה להפוך לשלולית אורגזמית. איך הענקת הכאב הופכת אותי לאיבר מין אחד שלם, קשוי, רע.

קיץ, תיגמר. אנחנו צריכים יותר.