היה או לא היה?

"יש לי מטלה עבורך".

ארבע מילים, מייד אחרי ה"בוקר טוב, בייב", שאני משגר בטלגרם.

הפוגה קצרה. אני מחייך כשאני מבין מה המילים האלו עושות לה עכשיו. את החנק הקל בגרון. הרטיבות המיידית. ההפתעה שמייד תגיע.

"לא מטלה מהסוג שאת חושבת עליו", אני ממהר להרגיע /לבעס/ לאכזב (מחקי את המיותר).

"מה?" (מדמיין אותה מלחלחת את השפתיים כשהמחשבות טסות על 200 קמ"ש).

"משהו מקצועי. אני צריך....(פירוט טכני כלשהו) וכמה שיותר מהר".

היא כנראה מחייכת עכשיו. אולי מאוכזבת. אולי נושמת לרווחה.

והמטלה מבוצעת לשביעות רצוני, אחרי איטרציה או שתיים.

זה הכי בדס"מי שיש לנו בשגרת המלחמה. בערך 100 ימים בקושי נשמנו, עם ילדים לוחמים בחזיתות. בדאגה וחשש 24/7. בשחרור אנחת רווחה קלה כשאף נקישה לא החרידה את דלתותינו. במועקה יומיומית שרק גברה בלילות. עכשיו היקירים הפרטיים משוחררים ורק בשורות האיוב הכלליות מעיבות, בדרך לנצחון, לשקט יחסי, לשגרת ההפוגה שעוד תבוא.

"תשמעי- נכנסו לי כמה בלת"מים ואני חייב להיות במשרד מחרתיים".

"אז מבטלים את הסשן?"

"אלא אם את רוצה לבוא אלי למשרד..."

"ממש".

"אני רציני. הצוות קיבל שבוע חופשה לפני הלימודים, להתארגנויות. השותף בחו"ל. כל המשרד לרשותנו".

"ממממ. יששששששש!"

אני אוסף אותה מהתחנה. נסיעה נינוחה, כאילו נסיעות כאלו הן לחם חוקנו, בשגרה.

חונה בתת קרקעי שלי, עולים בחיוך במעלית.

סיור קצר בממלכה.

בחדר שלי אנחנו נצמדים. ידי בשערה, על פניה, על צווארה. לשות את השדיים שלה, הישבן, הכוס...

מפשיט אותה והיא מגישה לי את השוט. רוכנת.

אני מצליף והיא סופרת, עד שזכרון מסשן אחר עולה לה תוך ספירה- והיא פורצת בצחוק ומשתפת אותי. זהו, עד פה הצלפות... על הברכיים, היא מקבלת לפיה את אברי הרעב. מציצת בוקר...

מכינה קפה לשנינו ואני לוקח אותה לחדר הישיבות.

"את יכולה לעבוד פה, אני אקפוץ מידי פעם לבקר..."

בין זום לטלפונים, בין מסמך לאחר- אני קופץ לחדר הישיבות. כל ביקור כזה מתחיל במציצה, ממשיך בחניקה ומסתיים בחדירה- או באריזה של החבילה הזקורה שלי חזרה למכנסיים, אקט שהיא והזין שלי מוחים עליו נמרצות.

ארוחת צהרים נינוחה, שמסתיימת ברכינה שלה על השולחן וחדירה שלי (אין, אין על הקינוח הזה), עוד קצת מסמכים ושיחות, קוויקי לסיום, כשהיא נשענת על אדן החלון- מסדירים נשימה, מתארגנים ליציאה ובודקים שהלבוש מהוגן ושאין שרידי הוללות שמרוחים עלינו.

הלוואי ויכולתי להפוך את היום הזה לשגרה.

בשניות הראשונות שלנו יחד אנחנו נלפתים זו בזה, בחיבוק מוחץ ונשיקה רטובה. לשונותינו משתרגות, עד כלות הנשימה. אחרי דקה ארוכה אני לוחש באזנה "מוכנה לסשן חינוך קשוח?", לופת את שערה בכף ידי, מטה את ראשה לאחור ומושך בחזקה, מוריד אותה על ברכיה. סטירה. ועוד אחת.

מצמיד את מצחה לרצפה ולוקח את שוט הזנבות. בלי חימום מוקדם או הכנה- מניף ומנחית, בכח. היא מקפצצת ביבבת כאב.

סוגר את רגלי סביב צווארה- ומנחית שוב, ושוב. לא מאפשר לה לברוח. מאלץ אותה להתמודד עם הכאב.

מפשיט. לאט.

מצליף עם השוט על שדיה. מביט מלמעלה ורואה איך היא מתמסרת לכאב.

מצמיד מצבטיים לפטמות. לדגדגן.

מרגיש את הרטיבות נובעת ממנה.

מושך את השרשרת שמחברת בין המצבטיים וסוחט ממנה עוד אנחת כאב – "כואב!".

"טוב, בשביל זה התכנסנו פה, לא?" אני מחייך. ושוב מנשק, מלמעלה.

מפשיט עד התחתונים שלה. ורודים, כמו הלק.

גורר אותה לכורסת הגניקולוג. מושיב ועוקד אותה עם חבל, בפישוק, ידיה מורמות מעלה.

חשופה מולי.

מחדיר לתוכה את הספקולום. לוחץ על ידיותיו ומרחיב אותה. רואה את עווית הכאב המגרה ומקנח בליטוף של שפתות הערווה החלקות שלה. צובט ומלטף, ברכות וקשיחות לסירוגין.

נוטל את גלגל הכאב המשונן ומעביר על שדיה. על שפתות הערווה הבוהקות. יודע שעכשיו הכאב מוסך אנדרופינים בדמה. מעלה את סף העונג שלה.

מוציא ממנה את המכשיר.

מצליף ומלטף את הדגדגן. מחדיר אצבעות לרטיבות האינסופית הזו וממשיך ככה- בכאב מצד אחד וליטוף מאידך. כורע על שרפרף נמוך ומלקק אותה מעט.

היא מתפתלת. המצלמה בהיכון ואני מתחיל להסריט בוידאו,  מכריז על נוהל ספירה לגמירה- אבל לא מספיק לספור עד שתיים והיא מתפרקת באורגזמה ארוכה, פורנוגרפית לחלוטין.

"מה עד חמש?!" היא מתריסה בחיוך אחרי כמה דקות , כשהיא נרגעת.

"תיכף תראי מה עד חמש" אני אומר בשקט וחיוך. לוקח את הפלוגר ומצווה: "תספרי!"

מנחית את הפלוגר בעוצמה על הכוס שלה. גורם לגופה לקפצץ למרות החבלים. היא נושמת עמוקות וסופרת, אחרי ההצלפה. מלטף עם הפלוגר את הירכיים, הכוס- ושוב מצליף, בכוח. שתיים. שלוש.ארבע.

ההצלפה החמישית סוחטת ממנה יבבות כאב. אבל לשישית היא לא מצפה... יללת הפתעה כאובה. שלולית.

מתיר אותה. בודק את הסימנים.

מורה לה לעמוד- והיא מצייתת, ברגלים כושלות. מסובב אותה ומשעין על הכסא.

מפזיל את המכנסים והתחתונים שלי. מושך את התחתונים ממנה- וחודר במכה ארוכה. קודם לכוס הצר והרטוב שלה, ואחרי כמה דקות- לחור התחת ההדוק. מבתק אותה. גומר בתוכה.

רגיעה. מכורבלים על המיטה הרחבה. עד הסבב הבא.

בין לבין, גם בימים עמוסי עבודה, אנחנו מוצאים זמן לשיחות. פחות זימה ויותר עניניי דיומא.

סרטון שלה בבגד ים שמדגיש את חיטוביה מעלה חיוך על פני ובליטה באזור חלצי. בשיחת וידאו תחתונים אדומים מציצים ממכנסון הפיג'מה הקצרה, נושאים הבטחה לסשן הבא. תמונות שמעוררות געגוע וחשק נשלחות.

"תגיד, למה אתה לא מוצא לך עוד מישהי, מזוכיסטית יותר, שתכיל כאב יותר ממה שאני מסוגלת?" היא שואלת אותי כשאני מספר לה על פניות כאלו ואחרות שעוד מגיעות לתיבה שלי, ושלא עונות על קריטריון "המצטרפת" שלנו.

"עניין של מקום", אני עונה. ואחרי הפוגה קצרה, כדי להבהיר "נפשית, אין לי מקום לעוד מערכת יחסים, מעבר לזו שיש לי איתך".

באחת ההפוגות שלנו בסשן, שוכבים חבוקים.

איכשהו מגיעים לפוליטיקה. דעתה לא כדעתי והיא מתחילה להרצות לי, שלא לומר לנאום...

אחרי דקתיים אני מסתובב ומגשש עם ידי בשקית ההפתעות.

"מה אתה מחפש?" היא שואלת בסקרנות, ואז נשנקת מצחוק כשהיא רואה את הגאג בידי.

כמה פשוט לסיים ויכוח פוליטי כשאתה דום.

עברו עלינו כמה שבועות עמוסים וטרודים. המצב הכללי במדינה לא מוסיף לשלוות הנפש, האתגרים האישיים, שלה ושלי, הוסיפו ללחץ.

גונבים לנו כמה שעות יחד, לפני הטרלול של החגים הקרבים.

אחרי כמה שניות של התפעלות מהאריזה היפה שבה הקומפקטית שלי מגיעה ונעלי העקב שמוסיפות לה איז חמישה סנטימטרים, אני מתחיל ללוש, לדוש, לצבוט ולמעוך, לקול קריאות הכאב שלה.

מהר מאוד אני מתחיל להפשיט אותה, בלווי ספאנקים, סטירות, משיכת שיער ונשיכות עדינות למדי בצווארה ותנוכי אוזניה שמלוות גם בדברי זימה.

מעמיד אותה עם הפנים לקיר. לוקח את שוט הרכיבה שהיא מתעבת ומתחיל להעביר על גופה... מפשק את רגליה ומתחיל להצליף מלמטה למעלה, לאט וחלש בהתחלה, הצלפות על שפתות הכוס שלה. בודק כמה היא רטובה- ולא מתאכזב.

קושר את הידיים שלה מאחור, דוחף אותה לכיוון המיטה ומשכיב על הגב. ממשיך להצליף ונהנה מהבעות הכאב שלה, מהקולות. מהרטיבות שממשיכה לנבוע ממנה.

כשהיא מתלוננת שהיד נרדמת לה ומעקצצת, אני הופך אותה על בטנה ומשחרר.

מורה לה לשבת. להפשיט אותי.

זקור מול החיוך שלה וזקור בתוך ההשתנקויות שלה שניה אחרי.

דוחף אותה שוב על המיטה. מגמיר אותה עם אצבעותי וכשידי השניה חונקת אותה.

מתיישב על פניה. השוט בידי, מצליף על פנים ירכיה ועל הכוס. הלשון שלה חוקרת את התחת שלי במרץ. רימינג מענג. מגרה.

יורד לנשיקה אוסטרלית... כמו צרפתית, רק down under. היא טעימה לי. אני סוטר לכוס שלה. צובט את הדגדגן. חש כמה היא מיוחמת מכל הסיטואציה.

לוקח את הפלאג ומחדיר לישבנה, לאט. היא נאנחת בכאב עד שכולו בתוכה.

לא נותן לה כמעט זמן להתרגל. מרים את ישבני מהפנים שלה, מסתובב ומושך בשיערה לעמידת שש, מול המראה, מפשק את רגליה וחודר.

עם הפלאג שמתחכך בי דרך החיץ, ועם הנרתיק הצר שלה, העונג מושלם. הפנים שלה ניבטות במראה שמולנו. הגירוי אדיר. הגמירה של שנינו לא מאחרת לבוא.

כל הפעילות הזו מתבטאת בכאבי שרירים יותר מיום לאחר מכן- אבל למי אכפת...מחוייך כבר כמה ימים.

נסיבות אישיות מונעות אותנו מלהפגש בשבועיים- שלושה האחרונים.

הצורך שלנו זה בזו מתעצם. הגעגועים מכרסמים למרות הקשר היומיומי הוירטואלי.

משוחחים בבוקר והיא מציינת שבדיוק יצאה מהמקלחת ושאני נשמע עייף, כבר בתחילת היום.

סימן של הקלטה על המסך- ואז קופץ לי הסרטון הקצרצר ששלחה לי. המצלמה עולה מקצות אצבעות הרגלים, עוברת ברפרוף על הרגלים, האגן, החזה ואז מופיעות הפנים שלה- וחיוך רזי, מפתה, מעורר, מזמין. מונה ליזה מיניאטורית (רק הרבה יותר יפה)...

החיוך שלה מחייך לי את הימים האחרונים. 

אחרי השתוללות של יותר משעה וחצי, היא מתרפקת עלי ושנינו מרגיעים את הנשימה, חבוקים.

"רוצה את המסאג' עכשיו?", היא מזכירה לי, ואני מהנהן ומסתובב.

שרוע על הבטן ומפקיד את השכמות והגב שלי לידיים הנהדרות שלה. היא מורחת עלי את הקרם שהביאה, מגלה כל שריר תפוס ומתעכבת עליו, מחממת ופותחת את סבך הסיבים בלחיצות. מצחקקת כשאני משמיע אנחת כאב (מרשעת שכזו).

השרירים מתרפים והזין מתקשה שוב... מתהפך ולוכד אותה בזרועותי, חודר לסבב קצר נוסף... ושוב חבוקים.

"אני מחממת את האוכל", היא מודיעה, אבל אני גורר אותה קודם למקלחת ואחרי שאנחנו שטופים מהזימה, היא מחממת ומגישה לי ארוחה נהדרת שבישלה. מביטה בי זולל, בחיוך רחב.

הכי קרוב לגיישה שאפשר.

קור כלבים. גשם זלעפות שמאלץ אותי לרוץ למחסה החמים של הצימר ואליה.

סלון מרווח, נקי, מזמין.

כאילו לא עברה שנה של תהפוכות ופרידה. נצמדים ללפיתה ארוכה, נשיקה עמוקה וצביטה כואבת שסוחטת ממנה אנחת כאב.

"כבר מתלוננת?" אני מחייך.

מהנהנת.

מצמיד אותה לקיר, עם הידיים שלובות מאחורי העורף וגבה אלי. חובט בכף ידי בישבנה.

היא מכילה את הספאנק הראשון, בשני גונחת ובשלישי מנסה להתחמק.

"סף כאב- אפס!" אני קובע. והיא שוב מהנהנת.

ידי בין רגליה. היא עוצרת נשימה ומקטרת על היד הקפואה שלי. לי אין שום טענה על החום והרטיבות שאצבעותי פוגשות.

הופך אותה אלי.

קורע ממנה את השמלה במשיכה אחת ארוכה. מסובב שוב.

מצליף בה עם שוט הזנבות, שפעם בקושי דגדג אותה. היא כואבת בשבילי. מכילה אותי באנחות חנוקות.

הצבע האדום מגרה אותי יותר.

גורר אותה בשערות לחדר המיטות. זורק על המיטה ומצליף שוב. מרים אותה. מושך ממנה את החזיה. קושר חזיית חבל במהודק. מושיב ושולף את אברי הזקור מול פניה. היא עטה עליו ותוך שניות משתנקת, כשאני נועץ אותו עמוך ללוע שלה ומחזיק את ראשה, לא מאפשר לה לברוח עד שהיא משתוללת ונושכת מעט, נשיכה שמהווה עילה לסטירה טובה.

פוער אותה באצבעותי. מכין. מגרה את הדגדגן שלה ומסרב לאשר לה גמירה. עד שאני מרשה לה והיא מתפוצצת על כף ידי.

שעה וחצי של סקס אגרסיבי, מתובל בהצלפות וסטירות, משיכות שיער. כל החורים שלה נפתחים אלי.

אני לוחש לה באוזן פנטזיה שיפיפיה אחרת שיתפה איתי, פנטזיה שמערבת את שלושתנו- והיא גומרת בעוצמה.

מתפרקדים. חבוקים. היא מעסה אותי ושוב, איכשהו, אני בתוכה...

אחרי שעה וחצי הזין מחליט שהוא הייטקיסט ושובת במחאה על רפורמת הבדס"מ הזו. זמן מקלחת וארוחה.

השעות שלנו יחד מילאו את כל החושים. מחייכות אותנו לשארית היום.

בבוקר היא מספרת לי כמה הכל כואב לה ואיזה אושר זה.

ולי לא נותר אלא להסכים.

שנה בדיוק מהסשן האחרון.

שנה של התמודדויות כמעט בכל מישור אפשרי.

11 חודשים של פרידה.

9 חודשים מאז שאיזו נשמה טובה התחילה לשלוח לי פוסטים נבחרים למייל, כדי שאראה איך היא המשיכה הלאה ואקנא. המון עבודה שהושקעה רק כדי לגלות שפירגנתי ושמחתי, שמחה מהולה בדוק של עצבות, בידיעה שמישהו שומר עליה.

שלושה חודשים מאז שחזרתי לקרוא בכלוב. ולצ'טט. חודשים של חיפוש אחרי מישהי שתיכנס לחוטיני הקטנטן ותעלה בי את הלהט הנושן.

עשרות שיחות עם נשלטות. רובן לא צלחו את שורות הפתיחה. חלקן החזיקו אותי סקרן כמה ימים. פגישה לצורך צילום עם אחרת עוררה זכרונות על צילומים אחרים.

אחת, חמודה להפליא,שאיתה אני תמיד שמח לדבר, על תקן של פסיכולוגית עם עצות נבונות ותובנות חכמות, ניבאה שנחזור.

ואז הבלחת לפתע שוב. דיברנו. גלדים קולפו ודיממו. וההבנה חילחלה - לא יכולים לחוד. ושוב הציף הכל, ושוב הסעיר.

אנחנו באותו מקום, אבל אחרת. שוב יחד. 

טוב לי ומוזר לי שוב איתך להיות.