בכנות?
האמנתי שיש בי את היכולת לסלוח לו
על כל מה שקרה
לפני כל כך הרבה זמן.
אני כבר לא שם.
אני לא מרגישה אליו כלום
אז בתום ובתמים
האמנתי
שאני יכולה לסלוח ולשכוח.
אז חשבתי...
האמת היא
שזה לא באמת יצא לי מהראש
תחושות הכאב
הבגידה
השריטה
היא מלווה אותי כל כך הרבה קדימה.
היא באה אחריי לכל קשר שהיה לי מאז.
זו לא הייתה בגידה אמיתית
הוא לא היה חייב לי כלום
אבל מאז שזה קרה
אני מרגישה שעולמי היטלטל
ושכל מה שהאמנתי בו
קרס.
כל פעם שאני חושבת על העניין הזה
תחושת גועל עולה בי.
אני נזכרת ומשחזרת
לעיתים שוכבת במיטה
מביטה לתקרה וחושבת
מה היה יכול להיות אחרת
אם הדברים לא היו מגיעים לשם.
אני רוצה להאמין שדברים מסוימים היו שונים
אבל בפועל
זה היה רעל ישר לוורידים
כל מה שקרה שם
מהרגע הראשון
ועד עצם היום הזה.
חשבתי שזה מאחוריי
אז אני יכולה לדבר איתו
ממש כמו פעם
אבל אני מוצאת את עצמי שוקעת לשם שוב
לתחושות הרעות.
האהבה לא משחזרת את עצמה
גם לא החברות שהייתה.
רק השנאה
הכעס
הזעם.
איש לא יכול להבין
את מה שבאמת היה שם.
את האמונה העיוורת
וביום שהיא התנפצה
את אובדן האמון שליווה אותה.
האמנתי שאוכל לסמוך עליו שוב
לתת בו אמון
לקרוא לו חבר
שותף סוד.
אבל אני לא מצליחה!
ניסיתי
אוי כמה שניסיתי
אין בי את היכולת לעשות את זה.
הוא מבקש שאעניק לנו סוף טוב
אבל בכנות?
לא לכל הסיפורים יש סוף טוב.
זר לא יבין זאת.