ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

אז הורדתי אותו בשער אחרי ככ הרבה חודשים שלא, עם תיק חדש ובלורית קצת מדוללת     וטראח פילח אותי רגע משפד של הכרה, ומצמצתי ממש מהר וממש חזק והוא חלף.
אני נעשית ככ מיומנת
בזה.

הלוואי ויכולתי למצמץ כך גם אותך.

במציאות חיי כרגע אין לא חסד ולא רחמים   וביוםיום שלי אין נועם ואין הפוגות.
אני משייטת בין הזירות על אוטומט רקלאלהרגיש לאלהרגיש
אני נעה במרחב דמומה ומכונפת, פועלת במכאניות כמעט חולנית 
אני
קליפה נוקשה ועניינית
וכל הבתוכו הרך התאדה, נספג, הותך.

רק קליפה,
והייתי רוצה להגיד שהיא תיכף תיכף תיסדק, עוד גרם אחד נוסף, עוד תל אחד לצלוח
ואתבקע (ואתה אפילו לא תשמע את הפיצוח).
כמה הייתי רוצה את הפריווילגיה הקטנה והבודדת הזו
אך היא איננה אפשרית.
לא לי. 

מוקדם בבוקר של יום ראשון אני מכתפת תרמיל על כתף עצובה ושקטה מדי ויוצאת כבכל יום בימים האלו לזרוע העמדת פנים ולנטוע מסכות ולחרוש הֵנה והֵנה שיחות שאין בהם גרגר אחד אמיתי.
אני עייפה וריקה ויש לי רק חול בגרון ובעיניים כל הזמן
ואת האוזניים אוטמות ארבע מילים שנותרו חקוקות: לא נהיה עוד. לעולם.
ואיני שומעת עוד דבר
מלבדן

וחודש אפרפר נוגה משתלח בי ומשלח רמזי עצבות שלא היתה כמוה

שבוע, ועוד שבוע
וזה שבא כעת קשוח ומכאיב

ולפניי
רק מדבריות גדולים
וצחיחים
לחצות.

כתף דקה, מדבר אינסוף, תנועות מכאניות, קליפה, סדק רוחבי, ביקוע מושהה, ריק גדול
וידיעת האין המוחלט
שהיא החושך על פני
תהום.

_{תן לי דקה לשכוח
תן לי דקה לנשום
לא נותר בי כוח
להבין היום}

היום בבוקר היו אלו התאנים שהבשילו על העץ. מחר יהיו אלו גורי הבלוטים שצצים אחד אחרי השני על האלון שלי.  ותיכף תבוא הריבה שפרותיה נקטפים בַּחום ומבושלים בְּחום, ואחריה יבואו ענפי התמרים הכבדים מפרי הבקעה ואחריהם תבוא הגויאבה ואז הטיפות הראשונות ורעמים מרעידי לב וכובעצמר ומרק שמתבשל בלילה בעיניים עייפות ושדות חיטה ירוקה ויבוא אז כליל חורש מחלונך וסיגלון מחלוני ויבואו חולצות לבנות וסרטי זיכרון ושסק והחיטה תצהיב והבאלות ייאספו והעמק ילהט בחום ושוב ועוד וככה. זה יהיה.
חיים שלמים של העדר.

אין סוף לכאב ♾

זו היתה בלימת חירום ואני לא הייתי חגורה. בכלל. (הרי אמרת, שלעזוב אותי לבד זה גבול ממוקש. אז התרתי את החגורה ואפילו, מטומטמת שאני, שמתי רגליים על הדש בורד, ככה, בדיוק כמו שביקשת.ככה האמנתי.ככה נתתי אותי)
וככה,
בלי חגורה, בלי קסדה, בלי כלום,
עם הראש, בזגוגית, בכל הכוח. 

והכל פה עכשיו רסיסים ושריטות ומליוני זכוכיות קטנות ממך שננעצו בי ואני מוטלת פה בצד דרך של אף אחד (ראית פעם מישהו שמוטל בעמידה בהליכה, בעבודה, בהחזקה? שרועה ומדממת פנימה) והשפתיים שלי נפשקות ללחוש אותך ואז בעצב אינסופי נחשקות חזק ונפשקות ונחשקות. אתה לא תבוא כבר. אין טעם להגות את שלוש האותיות ההן. ברגע אחד היית ובמשנהו כבר הייתי לזרה.

ואין רגע בלי כאב ואין מנחם ואין הפוגה ואין אויר ואין איך להשקיט את הצער ואין איך להשקיט את הגוף ואין איך להשקיט את הקול ששורט מבפנים ואיננו שלי ואיננו ממני: לא טובה. לא טובה. את לא מספיק בשביל. את לא.    לא את.

אני לא. ומותר לעשות לי הכל.
גם ראש בזגוגית, בכל הכוח.
כשאני לא חגורה.

אתה מבין?
מה שארע ומה שנגזר שיהא מאילך, הוא גזרת גורל,
האופן בו מחית אותי בהינף, הוא יד אדם.

יד שאהבתי ככ.

נקרעתי לגזרים ואני פוחדת שלא אגליד.

זה יום קשה ככ ואני נלחמת בכל החזיתות, כולן. בו זמנית.
מאחורי ה n95 אני נאבקת לנשום 
נשימות קטנות ושטוחות, כי תיכף ייגמר לי
הכוח
ומסתירה את העיניים ומסבה מבט וחומקת לפינות כדי לרגע לא להיות והרגע הזה אינו אפשרי. והדרך עוד ארוכה.ככ. היום היה תזכורת כואבת עד כמה.

ניסיתי לומר לך את זה.
ניסיתי לומר לך שבכל הגזרות התמודדויות מורכבות, 
שאבן אחרי אבן מונחות עליי,
ניסיתי לומר לך שהכל פה קשה, קשה ממש, זה לא צחוק.

ניסיתי לומר לך שאני חזקה אבל גם הכוחות שלי בסוף צריכים תנאי סף כדי להתקיים כדי לעמוד לצידי אלוהים אדירים אני בןאדם גם אני גם אני ושלמחות אותי כך בהינף יד זה מכבה לי את הכל זה עושה חושך מצרים בתוכי ואני צריכה את הכוחות שלי כולם צריכים אז אל. לא ככה.

ואתה אטמת את האוזניים
שלך 

ולא שמעת דבר.

אני אינני.

אחרי כמה שנים יחד, אתה כבר מוטמע
ושזור
ביוםיום ובחלומות ובחול ובחג ובעונות ובתקוות שלי
מה שמשלח אותי כעת כל בוקר מחדש לקרב סיזיפי של התמודדות עם חסרונך הנוכחי והעתידי. 
כל בוקר מחדש. יוצאת לקרב מאסף בכאב והסתרתו, ומסיימת כל יום מותשת וריקה. ריקהריקהריקה.

ואני פוחדת.
מכל מה שמביא איתו כל יום, המקומות המפתיעים שבהם חסרונך מגיח ולופת.

וככ אני פוחדת
מכל הימים והחודשים והשנים שיבואו 
כשאתה לא בהם.

הכאב של עכשיו מתפשט כמו צבעי מים, כתמי צער הולכים וגדלים בתוכי. 
העדרך הרי הולך לכאוב עוד ככ הרבה זמן.
זה לא רק ההווה, זה גם העתיד שלי שהתמלא צער, אתה מבין? 

ובסוף
ולא הפחד שלי
ולא הדמעות שלי ולא היגון
שום דבר מאלו אינו חודר אותך ולא מהבהב על צגי החירום שלך ואינו בעל ערך או חזק דיו או ראוי דיו בכדי שגם על הכאב שלי תחוס וגם אותו תרצה לעטוף וכל איתותי המצוקה מושלכים לאשפה וכל המילים, כמו תמיד, יורדות לטימיון ושום יד אינה נשלחת.
לא אליי.
ואף שדמעות אחרות מולידות בך חמלה, אלו שלי 
לא.

את הידיעה הזו אני רוצה לקרצף מתוכי. ואינני יודעת איך.

יש כאב גדול מזה, תגיד.

אף אחד לא מבין, את החור שמשאיר ההעדר שלך.
פסקתי מלהסביר. מלתאר. זה חסר טעם.
אניח אותי פה, ורק אתה, אם תבוא עד הנה, תבין.

אני אתאבל עד שיגמרו לי הדמעות, כי כרגע אין בי דבר זולת כאב. אתה...מבין? אין בי דבר. רק כאב, שעושה בי שמות.
ואני אתאבל פה עד שהמילים שלי יגיעו אליך. עד שהם יפגשו נפש חיה. 
כי הלבד הזה, לא זה שנגזר עלינו, אלא זה שגזרת עלי, הוא הדבר האחד יותר מדי. 
אתה גם אינך עוד ולא תהיה, וגם, נמוגת כהרף.

אנחנו היינו ואתה היית ואני הייתי. היה לנו עולם.
הוא איננו קיים עוד. הוא נגוז. עוד שבוע או עוד חודשיים אני כבר אתהה, אם הוא באמת היה קיים. 

המוח הזה שלי, הוא לא מצליח לתפוס את המהירות האיומה והנוראה בה היש התחלף באין. 

היינו.
והיה לנו עולם.
היה לי שם והיו לי כינויים והיה לי מקום קבוע בתוך הזרועות שלך ולך היה צליל רך כזה שהיית משמיע כשהייתי בוכה בטלפון ולא אהבת גבינה ויש לך ניגון כזה משלך כשאתה אומר ש-לום והריח שלך שניסיתי תמיד לשמר עליי אחרי שהלכת והיו לנו שעות חסד ושעות חוסר ושעות אור ושעות חושך והיה לנו עולם.
ואיננו.

ואין איש ידע את גודל.
מלבדך.

אני שכולה כשחל
אני
נמוגה כנחל בשרב

דממה כזו של שעת צהריים לוהטת, רק ציקדות והרוח בענפי האלון. 

וגם זה, אתה.
חום העמק המעלף.והיכן אתה.וראש למים.ושדה קצור.ואבטיחים במלעיל.ומשקפי שמש כתומות.ואיןיותרגבעול.

אני לא אעמוד בזה.
אני לא.

אמצע הלילה, חצר בי"ח חשוכה, חצי ירח תלוי מעליי ויש לי 20 דקות למרחץ דמעות הזה. 
מתחפרת בתוך קיר השפריץ, אני בוכה בוכה בוכה 
בוכה את השעה והמקום ואת הנסיבות ואת הרצף שלהן ואת ההרס שהן זרעו בתוכי 
ואת כל מה שהיה לנו
ואת כל מה שכבר לא יהיה
ואת כל הירחים שהיו לנו בשנים האלו
ואת כל השמשות שנראה בנפרד

ולא יהיה למי
ולא יהיה בשביל מה

ואני בוכה את נהמת ה MRI 
ואת הצליל הבלתי נסבל של נקישות הקביים שלו על רצפת מסדרונות ביהח
ואת קווי המתאר של החזה שלך והזרועות שהנפש שלי כמהה אליהן עד שתיכף אני אתנפץ פה
ואני בוכה את הראש שלך שבשעת לילה זו נפנה לקיר שלעולם לא אביט בו ואת הדאגה שאופפת אותך עכשיו ומכבידה על הנשימה שלך
ןאני בוכה עליי ועל התלישה והקריעה בבשר ועל זה שזה כבר קצת יותר מדי אפילו בשבילי, ממילא לא הייתי בטוב בכלל שזה קרה ולמי בכלל אכפת ממני. אני אף פעם לא זו שדואגים לה.

נו, בכי
ומה
הירח לא זז
הMRI שואג
ואני עדיין זו שלוקחת- מביאה- אוספת- נוהגת- מנווטת- מחזיקה

ועוד שניה 
אני מתרסקת פה
על מרצפות האבן
מתחת לעץ הזית הזה

כי זהו
אתה מבין?

עכשיו זה כבר 
אתה ומיטתך
ואני ורסיסיי

אתה בביתך ואני בביתי
מדממים דומם.

זה קצת יותר מדי
לאישה אחת
אתה יודע?

וחח, אפילו את המשפט הזה
נהמת המכונות מבליעה.

אני? אינני.