ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

עוד מעט מסתיימת חפיסה של משהו שהתחלתי כשעוד היינו
עדיין יש דברים בחיי שנגעו בך, שנגעת בהם
עדיין יש דברים שהחלו כשעוד היית
עדיין יש דברים סביבי שהתחלתי כשעוד היינו, שכשעשיתי אותם הנוכחות שלך בחיי היתה ברורה ומובנת מאליו כמו האור שעולה בבוקר
אני עדיין יכולה לזכור את התחושה איך זה לא לדעת שיכול להיות אחרת, איך זה להתנהל בזחיחות השמורה לאלו שיש להם, שאינם ערים לשבירוּת, לאפשרות שיילקח.

לפעמים משתחל לתוכי זיכרון בודד שלא הספקתי להדוף ונתלה ומתנדנד מול עיניי ואני קוטפת וממוללת אותו עוד קצת, עוד רגע, לפני שאאבד לתמיד את תחושת נוכחותך לידי. באצבעותיי. באפי. בלחיי. מול עיניי.
לפעמים אני מרשה לי לאחוז לעוד רגע בזנב-זיכרון שכזה
לפני שארפה ממנו
והזיכרון, התחושה, הזנב ואתה
יתעמעמו וימוגו ויחמקו ממני
לתמיד.

ורק לווטסאפ שלנו אני לא מסוגלת להכנס, מאז. אף לא פעם אחת. אף לא מילה. עוקפת והולכת מסביב ונזהרת שלא להתקרב. מגודר סרטים צהובים, אזור אסון. סכנה גדולה. 

קֹמֶץ קַיִץ אַחֲרוֹן שׁוֹבֵר לִי 
אֶת הַלֵּב
חָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לְךָ עַל כָּךְ

(ישראל אלירז)

האם גם לך השעה הזו קשה ככ האם גם אתה הרגשת את החצב הראשון כמו סטירת לחי האם גם אותך הים פוצע אישית בגליו האם גם אתה מתעורר לפנות בוקר שטוף דמעות האם גם לך כואב בין הצלעות עד שקשה לנשום האם גם לך קשה לשמוע שירים כל השירים האם גם אתה מסתובב עם חור בבטן האם גם אתה. לפעמים אני פשוט ככ מתגעגעת 

בשמים אותה התכלת
והאור אותו אור הולך ומתרכך של ספטמבר
ושוב אני מתהלכת בדירת הוריי הריקה לרגע
בדיוק כמו אז
כשהגעת
ועלית
והעיניים שלך סרקו את הקירות
והאצבעות שלך ליטפו את ילדותי
וראיתי על הפנים שלך את המבוכה ואת הסקרנות ואת המאבק ביניהן.

וגם אז, באותו יום, בחרת את החיק החמים של הניתוק הריגשי והשארת אותי, איך אתה קורא לזה? לחסל? לבד. לטאטא את הרסיסים, לאסוף את השברים והטישואים, לנגב, להדביק, להרגיע, לנחם אותי. לבד.

ומה שככ עצוב זה, שיש קרעים שרק ההרגעה שלך יכולה לאחות. יש תהומות שרק ההרגעה שלך יכולה להשקיט.
בעיקר אלו שאתה פערת.

הוא ככ ראשוני, הבור הזה שאני נמצאת בו עכשיו,
וגם מה שאני זקוקה לו ראשוני וקדום ובסיסי. רק, שתאסוף אותי בזרועותיך ותלחש בקול הרך שלך
****אהובה.

זו ההבנה המהממת-הולמת-משתקת שלא אקַרֵא כך עוד, שלא תקרא לי כך שוב לעולם בקולך החם, אותה, אותה אני לא מצליחה להכיל. 
פשוט, כשאתה קראת לי כך, אני הייתי על אמת ****אהובה. זה הצליח. הקסם. אני הייתי באמת. לרגעים. מה שאמרת.
וכשהלכת, לקחת איתך לתמיד את הקול ואת המילים ואיתם את האפשרות להיות שוב, אי פעם, ****אהובה.
אני לא מצליחה לנשום.

זה היה אמור להיות משהו קרובקרוב ושלנו
וכעת אני עומדת שם, תשושה מחודש נוראי בכל קנה מידה אפשרי ובעיקר, מובסת. 
איבדתי כבר ככ הרבה ועליי להסכים לאבד את השאר. 
אני נושמת עמוק 
ומוותרת:
לא תהדק כאן את ראשי, לא תאחז בידי, לעולם.
אני
נכנעת.
אני עוצמת עיניים, אוחזת בשולי הכסא ומסמנת לה עם הראש, אפשר.

מבקשת להמיר כאב מפושט ובולעני
לכאב ממוקד ונוקב
להתמיר את גלי הגעגוע וגושי הכעס ותהומות העצב לפרוטונים של תחושות פיזיולוגיות שניתן להצביע על מקורן, שיש להן ספריי שורף ומשחה ומזור 
ויש להן תאריך תפוגה 
ואולי עד שהפצע הפיזי יחלים
אחלים גם אני.

ולבסוף
כשזה קורה
אינני מרגישה 
דבר
מלבד הבנה שקטה מאוד ועצובה מאוד
שמנקבת אותי
עד העצם.

אני לעצמי ועצמי לי.
להד"ם.

סרטון ששלחת לא מזמן שיש בו רגע קצר, שביב, בו שומעים אותך שר
זוג נעלי התעמלות 
שלוש צנצנות ריבה שונות חבויות במעמקי המקרר
ומאחורי אותו מקרר חבויים 2 בקבוקי סודה קטנים שחיכו פעם על סף דלתי והצלתי מן הסחף 
פלאג שיַתְמוּתו לועגת לי (ככה: חח, גם זה לא יהיה שוב לעולם)
פריט לבוש שנסע וחזר
ספר
קולר
חריטה כתומה בעור
ואוסף מהדקים עגולים וכסופים

וכל מפגש עם מי מאלו מכאיב כמו כוויה 
ואני לא יודעת היכן להניח אותם
ואני לא יודעת היכן להניח אותי.

ככ אני רוצה לשאול אותך מה אני אמורה לעשות עם כל הנכסים האבודים האלו ואיך מזדכים עליהם ככה בשניות, כמוך
ככ אני רוצה שתגיד לי לאן אני אמורה להוליך את כל המילים שאמרת לי והוטבעו בתוכי והייתי נתלית עליהן כמו קואלה.
להיכן אני אמורה לפנות את ארגזי התמונות שנשארו אצלי,  מפוזרות בחלל הבטן שלי, מונחות בקרקעית, בערימות.
איפה אניח את הבגדים שנקנו דרך עיניך (מה תאהב יותר ומה פחות. לא ידעת, אני יודעת) 
מה אעשה בכל השאלות והשירים והרגעים והבלוטים והכינויים והקללות וההבטחות והחלומות והחייםשלמים. מה אעשה איתם גם. תגיד לי.
ככ אני רוצה לשאול אותך אבל אתה כבר אינך שומע אותי מרחוק
ואינך מקשיב ואינך יודע עוד דבר ואינך מבין ואינך דובר עוד את שפתי ואינך נוגע בכאבי שכבר אינו נוגע לך כלל 
ובעיקר, כבר אינך עוד בעדי.               
חדלת באחת מכל אלו.

השמיים כואבים לי
כואבת לי ככ השקיעה
כואבים הכוכבים
וכואב לי הירח
מכל

אותה עבודה, אותו יום גיבוש, אותה בריכה, אותה מגלשה. אותה ידיעה. אותו זיכרון. אותם שמיים.
ואני, רק אני, אחרת.
ריקה,  כמו מתנפח מפונצ'ר. 
כחדר שעוזבים אותו פתאום קירותיי עומדים על תילם והשטיח בכניסה מונח כשהיה, אך אני ככ אינני. נוקשים על דלתי, מפה ומשם, וצליל חלול עולה מבפנים. מתוכי.  

ואתה...קוסם, איך העלמת אותי ברגע. מחקת. ברגע.
ברגע, חדלתי מהיות כל מה שהייתי עבורך, באבחת חרב פוצעת שלא היה בה סנטימטר אחד קהה מחמלה. וכעת אני, אוי-מה-נהיה-ממני, מנותקת ואדישה מולקת ראשים סביבי כמו נקבת גמל שלמה, בלי להרגיש דבר. המוח יודע מה קורה, הנפש רחוקה, ככ רחוקה. 

והזמן שחלף מאז כאילו לא חלף
בחלון מתנועע למולי אותו ענף
תאריך מתחלף אבל בחוץ אותו הסתיו
ולרגע האז הוא העכשיו

(עלי מוהר)

**אתה תמשיך בחייך ואני, חלולה והלומה, מפרפּרת מאחור. איפה היה כתוב שמותר ככה. למה אני אף פעם לא קוראת את האותיות הקטנות.

אהבת אותי בשקט
כמעט בסוד (בעיקר מפניך)

אהבת אותי הרבה בשקט 
ומעט בקול

אז איך זה שחסרונך
מחריש אוזניים

זה
שהשפתיים שלך
שוב לעולם לא יונחו על שלי
ברוך אינסופי 
א י נ ס ו פ י
רוך תובעני וסבלני וחם ושקט ומתפוצץ מכמיהה.

זה, שלעולם השפתיים שלך לא יקחו עוד את השפתיים שלי לאט לאט, ככ לאט עד שהייתי מתה שם וכל ההתנגדויות והחומות היו מתמוססות והייתי מתמסרת ליניקה האיטית הזו שלך ככה שכל ישותי כולה, כולה, היתה מצטופפת ומתנקזת לתוך הרגע הזה ומועברת מתוכי לתוכך, וגם הפוך, בלי מחסומים.

כל התקופה הזו היתה שם חנות ששמה ככינויי ושבכל פעם שעברתי לידה רציתי לבכות מרוב געגוע אליך והייתי נשטפת בצורך מפתיע בעוצמתו ומבייש בעומקו
להיקרא כך שוב בפיך
וכעת
הידיעה שלא אקרא כך שוב, לעולם, בהגייתך, בקולך, על ידך.
שלא אהיה עוד הדבר הזה שהייתי, בפיך.

זה.

גם אם בסוף עשית מ.כהן (אפילו שכל השנים ככ ביקשתי שלא, לא ככה) וכרתת, אלו לא כאבי פנטום שמעבירים אותי על דעתי. אני עדיין יכולה להרגיש את הידיים שלך עליי. את רכות שפתיך ומגען. 

אלו לא כאבי פנטום של איבר גדום, מת. זה שובלים רותחים וחיים לגמרי שהשאירו ידיך ושפתיך ומילותיך על גופי. צלקות בוערות.

יום רצוף התמודדויות בתום שבוע שאין לתארו.
ודוקא היום, בקצה קצה קצה כוחות הנפש שלי, בדיוק איפה שהתשישות והעצב והדאגה והגעגוע כבר פורמים את כל התפרים שמחזיקים
דוקא היום פסע לעברי מישהו שלא ראיתי זמן רב ופרש אליי ידיו לחיבוק ואני, שמיומנת כבר תקופה בחיבוקי-שִׁיבָה מבצעיים, הגשתי לו גוף אדיש וחיבוק נטול-כל 
ודוקא היום הפתיעו אותי זרועות איתנות ומגען הבלתי מתפשר ותנועתן המאמצת חזק וקרוב 
והלם בי חוּמו של החיבוק 
והגוף שלי שהותקל חזיתית קפא, נאטם והחל מיד מחלץ לאחור
ובכז
לרגע אחד מרסק הייתי אסופה 
ועטופה
ולשניה אחת מהדהדת השכָמות שלי נשענו על אמות ידיים ולא על אויר 
אלוהים זה היה ככ נורא ומתוק ומטלטל שכמעט מעדתי לתוך הפיר הזה, כמו בולען שנפער בלי התרעה מתחת לרגליים שלי, שאם לא אאבק בו יבלע אותי לקירבו ואני אמות מרוב

ולא יכולתי להרשות לי זאת
בשום אופן
ומיד קישחתי את גופי ופיתלתי אותו החוצה אפילו שהוא התחנן להשתחל פנימה ולהתחפר בחזרה ובכל הכוח שלי נחלצתי מהתופת החמימה 
והמסוכנת הזו.

ולא יכולתי להפסיק לבכות.

בבוקר, כל בוקר
אני פוקחת עיניים ומיד ההכרה מפלחת: זה באמת קרה. ואתה אינך.

ואז אני קמה ומגייסת כוחות ומסיעה אותם, את כוחותיי, מכאן לשם משם לפה ואז שוב לשם
תופרת את השעות זו לזו ומושכת, במאמץ על 
כמו האנשים האלו בטלויזיה שגוררים משאיות כבדות בשיניים
רקלהיותבתנועה
רקלאלחשוב
ויש אחוזי הצלחה, היו כמה ימים שלא בכיתי ביום
בכלל

אבל כל יום
מחדש
עד הערב

כל הכוחות שלי עוזבים

והכאב מגיח בשאגה
וטורף אותי
ככה בעודי חיה ושוטפת כלים
או מקפלת כביסה.

אישה נטרפה על ידי צער.
אישה נטרפת מגעגוע.
זה לא אותו דבר.
ושניהם אני.

בלילה-
אני חולמת שאני יורדת לשביל והוא עדיין חשוך ממש ואני לבד שם מאוד ולגמרי ואני פוחדת ועצובה ואני מנסה לדבר אליי ולהרגיע אותי ולנחם שזה בסדר.
וכשקמתי הפחד מהשביל החשוך היה מוחשי ככ עד שבאמת היססתי היכן שאני אף פעם לא ובאמת הייתי צריכה לדבר איתי במתק קול כזה ולומר לי שזה בסדר ולהניח לי יד על הכתף, מרגיעה ובו"ז מעט דוחפת. קדימה.
וזה היה עצוב גם בחלום וגם בשטח.

ביום-
אני חולמת איך אני שופכת את כל תכולת הכספת שמלאה בדברים ששמרתי להראות לך, כמו ילד שמול עיניי אימו, משועשעות וחמות, מרוקן את הכיסים שלו כשהוא חוזר מהגן. הוא דולה משם אבנים וגזרי נייר צבעוני וגושי פלסטלינה שאסף כדי להראות לה והעולם שלו כולו מקופל  בתוך האוצרות שאת ערכם רק הוא מבין. והיא.
ככה אשפוך גם אני את תכולת כיסיי ואראה לך 
פיג'מה עם בלוטים משם 
וגזיר עיתון שמקופל בקפידה 
ואוסף תמונות שרק אתה תבין מדוע צולמו 
וצילום של עמוד מספר עם משפטים ממורקרים אפילו שגם אם לא הייתי ממרקרת היית יודע לבד
ושקיק בד עם חפצי הידוק שליקטתי שם וחיכיתי לשעת רצון כדי להראות לך 
וצילומסך מהווטסאפ המשפחתי וסקיצה לענת
ותמונה אחת חשופה שחיכתה לשעת אומץ 
ושיר אחד מאלו של שישי אחהצ שחיכה לשעת חסד של בין ערביים 
וצדף. 

לא נהיה עוד.

מתישהו אני אפסיק לשמור לך פרורים מהעולם שלי, אבל בינתיים, מדי פעם, אני לא מצליחה להתאפק ומגניבה למחבוא משהו קטן, בשקט.  הלוואי וידעתי, כמוך, למחוק בהרף. הלוואי של הלוואי.