בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

לפני שנתיים. 31 באוקטובר 2022 בשעה 23:35

 

אֲנִי פּוֹנָה אֶל הַנָרְקְסִיסְטִים
הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בַּאֲנָשִׁים כְּמוֹ בְּשֶׁקַע טְעִינָה,
מְאַלְחֲשִׁים אִתִּי בִּשְׁתִיקָתָם הַטְּעוּנָה אֶת דְּרָמוֹת יַלְדוּתָם.
הֵם לֹא רוֹאִים אוֹתִי, אֲבָל אֲנִי רוֹאַה אוֹתָם.

הָנִיחוּ לִי. אֲנִי עַל חֹד הַתַּעַר.
אֲנִי עַל חֹד הַצַּעַר.
גַּבָר בִּי הֶעָבָר, וְשָׁב.
לַשָּׁוְא אֶחֱמֹק, הוּא מְמָאֵן לְהֵרָגֵעַ, הוּא מִשְׂתָּרֵג עָמֹק בְּכָל מַגָּע,
בְּכָל עֶרְגָּה.

וּמָה שֶׁנֶּאֱלַם,
מִמֵּילָא לֹא הָיָה
קַיָּם.

 

(יעל קידר)

לפני שנתיים. 27 באוקטובר 2022 בשעה 18:23

 

כשהתחלתי להזריק לבטן, לימדה אותי האחות ליצור קפל בבטן ולהזריק אליו, על מנת לאלחש את כאב הדקירה. עם הזמן באופן אינטואיטיבי שמתי לב שאני גם רוכנת קדימה ומקשתת את הגב, לעמעם עוד קצת את התחושה, להרחיק אותה עוד קצת מקצות העצבים. וגם, מיד אחרי שאני שולפת את המחט אני מעסה רגע, להקהות.
אלו שלושת הטריקים. קטנים אבל אפקטיביים.

 

כשקרה לנו מה שקרה, לא היתה לי שהות להתקשת, לא ליצור קפל בעור ולא לאלחש דבר. לא היתה שהות לכלום.
לא היתה התרעה. ולא הכנה.
וגם לא שום טריק.
ספגתי פגיעה ישירה, בלי שום הגנה, והכאב תקף בעוצמה, את כל קצות העצבים.
כשהם חשופים.

לילה קודם עוד שלחתי לך תמונה שלי תחת הירח ואתה כתבת הלוואי, ולמחרת כבר חדלנו מהיות.

יומיים אחכ עוד כתבת: נתמודד,  אבל כמה ימים אחכ כבר לא הייתי קיימת בעולמך.  (מודה, אפילו עוד לא ידעתי עד כמה...  כן, נו, שילוב של טמטום ואמון יוצרים יופי של קטרקט על העיניים. עד כדי עיוורון מוחלט).

 


חודשיים וחצי אחרי, השוק וההלם כבר התפוגגו, נשאר רק 
כל השאר.

 

 


יש תסמונת כזו שפוקדת אנשים בחווית על-סף-מוות, בה חולמים באופן מוחשי מאוד מציאות מסוימת, וכשמתעוררים, בטוחים שהיא אכן קרתה. 
שהחלום, חי וממשי ככ, הוא המציאות.
זה מותיר את המתעוררים מבולבלים מאוד ובודדים מאוד, משום שרק הם חוו על גופם את עומק החלום. את חדות וחיות המציאות המקבילה.

העובדה שנגוזת כך, בן רגע, אפילו בלי להיפרד ממני, הותירה אותי במצב דומה.

אנחנו היינו בַּמציאות (נכון?). היא התקיימה לנו כמה שנים ופשוט ביום אחד היא נקטמה.
נקטמה-נצררה-ונגנזה.
ונגוזה.
כמו בסרטי-ביון כשרואים את הסוכנים מגיעים לדירה מסוימת, ובשניות אוספים את כל תכולתה, את כל העדויות וסימני החיים, את החפצים -הרהיטים- מברשות-השיניים-התחתונים-הסירים- הצלחת עם החביתה- עדיין חמה- העטים-הבדלים- התמונות-מהקירות
ומעלימים.
הכל.
בשניות.
ומי שבא לדירה הזו, 5 דק אחכ, לא יכול לשער
שהיו בה חייםשלמים, כמה דקות קודם.

אז ככה. בול. 
ביום אחד המציאות נקטמה-נצררה-נגנזה
וכל מה שהיה לנו, כל החוויות, הרגעים, הרגשות, המילים-  נבלעו פנימה. נקברו. 
אף אחד, מלבדינו, לא ממש יודע על העולם ומלואו שהיה שם, על המקומות והארועים והדברים שקרו.  כאילו, נראה לי. שהם קרו.
ומכיון שאתה, העד היחיד, אינך, אז אין שום הד בצד השני של שום חויה משם.

והרִיק המוחלט הזה כל כך מערער, קיומית, שאני לא בטוחה כבר. אם כל זה באמת קרה.

כאילו,
בוקר אחד את מתעוררת, וקולטת (לאימתך) שיש בתוכך עולם שלם שרק את יודעת שהוא באמת קרה ורק את זוכרת את עומקו ורק את חיה את קולותיו ורגעיו.

יום אחד, אחרי חודשיים וחצי מסויטים, את מתבוננת בפליאה פנימה, על שמורת הטבע המגודרת הזו,
ותוהה
אם היא באמת קרתה.
או שזה פרי הדימיון שלך.

 

וממש כמו אלו שהגיחו מהחוויה מהעבר השני,
בסוף, כדי להיות יכולה להשתקם ולעמוד על רגליי, אני כאילו נדרשת להחליט, באיזה צד לבחור.
במציאות של כאן ועכשיו,
או שם, עמוק, איפה שהיה חם וקרוב ומדמם ומצחיק ופועם ואז האדמה פערה את פיה ובלעה לתוכה את הכל.

כאן
או שם.

כי לקיים את שתיהן זה אי אפשר. זה פורם אותי כל יום מחדש.
לדעת שהיינו, ועד כמה,
ואז לראות איך בקלילות נשרתי מהלב שלך
כמו עלה בסתיו

(שזה הדבר הכי כואב בעולם. רק קצת פחות מהעדרך).

כדי לחיות, כדי לנשום, כדי להחלים, אני אמורה?? להכחיש את העולם שהיה לנו, כי הקיום המציאותי שלו- לצד קלות מחיקתו, הוא בלתי אפשרי לי.
אני לא יכולה לנשום ככה.
אני לא יכולה להפסיק לבכות ככה.

 


בחודשים האחרונים למדתי איך להחריש אֵבל על עולם שקרס, איך לבכות בדממה מוחלטת בכי חסר מעצורים, איך זה להתפרק לחלוטין תוך כדי הליכה, בחושך, ברמה של להיות צריכה לעצור ולהישען על עץ או להחזיק בדבר, ואם מישהו עובר להצליח לומר בקול יציב: הכל בסדר, רק קושרת שרוך, איך זה לחייך ולדבר ולהעמיד פנים שאת שומעת, כשבפנים זה בליל צרחות ורעש אימים.

וזה בסדר. אני חושבת שקצת התרגלתי.

ותיכף גם אני כמוך, אוכל באדישות נוראה וצוננת ומנותקת לפקפק בקיום של כל זה.

אבל בינתיים, אני עוד לא לגמרי.

 

 

 

אתה יודע? למרות הפציעה האנושה והריסוק והשיקום שעוד ייארך זמן (ככה לוחשים לי הכוכבים והירח והשמש והפרחים והשדות), למרות הצלקות והסימנים הכחולים והתגובות המותנות האומללות שלי עכשיו להתנהגויות שרק מתקרבות לנטישה, דומות לנטישה או נשמעות, לרגע, כמו נטישה-
למרות הכל,
אהבתי אותך עד כלות, ותמיד אוהב.

אנחנו כבר לא נהיה. 
מתנו, מסתבר.
לקחנו מה שאיפשר לנו הגלגול הזה ואז הופרכנו.

ורק, אני מבקשת, לא בגלגול הבא.
שנינו יודעים שגם בגלגול הבא אתה תנהג בי בדיוק אותו דבר, בלי להתבלבל.
נסיבות משתנות. אנשים לא.

ואני לא אעמוד בחורבן הזה שלי, שוב. לא משנה כמה גלגולים יעברו וכמה נחמות וכמה ריפויים אצבור.


פשוט, תבין,
הדבר הכי חזק שנותר בך
כשמישהו עוזב אותך כך
מבלי להסתובב לאחור
זו בושה.

בושה אדירה וסמיכה וחונקת: זו אני, שכך הלכו ממני.
זו אני, שתוכה אינו ראוי לעוד סיבוב אחד אחרון
לשלום.

זו אני. ולעד כך יסופר בי ולי, כל לילה, לפני השינה:
ככה קל ללכת ממך, מותק.
ככה קל.
תראי.


אז עוד בגלגול הזה, זכיתי להיות
נכלמת
עד העצם.
עד מח העצם, עד אבי העורקים, עד דפנות ליבי, עד קרקעית מוחי.

 

הלוואי והיית אוהב אותי די
בשביל לחסוך את זה
ממני.

 

 

לפני שנתיים. 4 באוקטובר 2022 בשעה 11:57

 

גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.

כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ 
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת 
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת

וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט 
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל 
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת

וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּליךָ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד: 
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.


גַּם לַתְּפִלּוֹת - 
תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. 

גַּם לַיְבוּלִים 
מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.

 

 

 

 

(יום אחרון. אברהם שלונסקי. שר: אריק אינשטיין)



 

לפני שנתיים. 3 באוקטובר 2022 בשעה 17:49

 

הדבר הראשון שעשיתי, הראשון, מיד לאחר אותה שיחת טלפון שאחריה האדמה רעדה, באותו יום ראשון אחהצ, היה לפתוח מייל ואז ניק ואז בלוג. אחד אחרי השני. תק-תק-תק.

ככה, באותה תנוחה כמו שהייתי בתום השיחה ההיא, בלי לזוז, בלי לנשום, התנפלתי על המבוך הטכנולוגי שבדכ אני מתקשה בו. בעיניים פעורות, בפה חרב, בתנועות קפואות. תק-תק-תק. 
אפילו בלי לבלוע את הגוש המפלצתי, שצמח לי בבטן וטיפס אל הצלעות והתיישב על פתחי האויר.
כבר חודש וחצי שאני לא מצליחה לנשום עד הסוף.
(ומה, אלך לרופא ואגיד לו, אני לא מצליחה לנשום עד הסוף, אני חושבת שמשהו נשבר שם ואין איטום והאויר יוצא מהפתחים?)

אבל בלוג-אֵבֶל, יש.
תק-תק-תק, בידיים חשופות, בבהילות, בדחיפות, באינסטינקט חייתי, כריתי את הגומחה הזו. 
שיהיה לי איפה להתחבא ואיך לנשום, כשהמים יציפו הכל.

והם גאו והציפו מהר משחשבתי. הציפו הכל. 
הכל. 
חמור הרבה יותר משיכולתי לדמיין. ולא היה מחבוא ולא היתה פיסה יבשה ולא נותרה חלקה אחת יציבה לעמוד עליה.

 


וטבעתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ידיים טובות וחזקות ואוהבות נשלחו אלי, למשות.
פה וגם בחוץ.
ואני, רציתי רק את זו שלך.

בלעתי מים, נחנקתי, ניסיתי להאחז בכל מה שהיה אפשר, הכבדתי, הקשיתי, סרבתי להינחם, כמעט הטבעתי איתי את האוחזים בגלגלי ההצלה.
והתחפרתי בבלוג.
בתוך הבלוג הזה בוססתי ביגון וברגעי האושר שהיו, עיבדתי, איבדתי, כאבתי בשאגות וברמזים וביללות חייתיות. 
כל שביקשתי היה הכרה. תוקף: אני הייתי. זה קרה. היינו. 
ביקשתי ובכיתי וצעקתי ובעטתי ודיברתי מילים טובות וחמות וכעסתי והטחתי ואהבתי- אבל דבר מכל אלו, ממני, לא חדר אותך. איך אפשר להסביר לך כמה זה מוחק?**.


כי אני...אני הייתי, אתה יודע? הייתי ממש. דמות שלמה ומלאה וחיה. ומרגישה וכואבת ואוהבת.
וחלקתי ובצעתי ופרסתי לך ומרחתי לך חלקים ממני והייתי. בן אדם. הגיע לי שתנופף לי לשלום בטרם תעלם, שתגיד: היית. ראיתי. יודע. 
רק את ההכרה שלך ביקשתי, טבולה בחום. ודי.
לדעת שהיינו, שכואב מוות, שיכאב פיצוצים ועכשיו ביי.
ככה סוגרים בלי להשאיר חור. אתה מכיר חור, נכון? יודע מה הנזק שלו, נכון? יודע למה הוא דן אותך, נכון?
ובכז, גזרת עליי חור.
ובשולי החור חרוט במחט מרעישה ורוטטת:
לא ראויה.

לא הייתי ראויה למילות פרידה, למילים טובות, לנחמה, להכרה, במה שהייתי ובמה שהיה. לא הייתי ראויה לחמלה, לליטוף אחרון, להשקטה, גם כשידעת עד כמה ועד איפה מגיע הכאב והפירוק שלי (תגיד, איך זה לעמוד מנגד ולראות את זה קורה ולא למצמץ?) . לא הייתי ראויה לשנה טובה. לא הייתי ראויה לסליחה. לא הייתי ראויה לקיום הבטחות ואפילו, לא לקיום שבועה.


ואיך משקמים את זה, תגיד? איך משתקמים מזה, תגיד?


בתקופה הכי קשה ומטלטלת בחיי, בה אני זקוקה לכל הכוחות שלי כדי להתמודד עם מציאות קיומית בלתי אפשרית (יומיומית, אגב, אם הרשית לעצמך לדמיין אחרת), בחרת שלא להשקיט, שלא לומר מילה, לעמוד מנגד ולצפות בפירוק שלי, רגע אחרי רגע. בידיים שלובות.

כן, נו, אני צוחקת על עצמי בעודני כותבת את המילים "לעמוד מנגד ולצפות". שהרי גם זה דורש מידה של אכפתיות. וגם זה, כבר איננו. אפילו לזה, איני ראויה.

בתקופה הכי קשה בחיי, הותרת אותי מרוקנת מכל תוכי, מוטלת כחפץ מנופץ ושbור, ועכשיו לכי תחזיקי את הכל וכולם. 
גם אתה ככה צריך? אני יודעת. 
רק שלך, היו את המילים פה. את החום וההכרה במה שהיה, במה שהיית.

 


האופן בו נטשת פער בי חור.
הבלוג הזה היה ניסיון לגרד שאריות הכרה ותוקף למי שהייתי ולמה שהייתי,
לסתום את החור 
גם בלי המילים שלך
(שהיו יכולות להשקיט את כל הסערה הזו ברגע)

ההעדרן, דן אותי לחיי נדודים.
אין לי רגע אחד של נחמה, אין לי הפוגה, ולא רגע אחד של שקט לעגון בו.
אם מישהו שאהב אותי היה יכול לפצוע אותי ככה, 
המסקנה עצובה ככ.

 

 

 


הדרך שלי פה מסתיימת, קוששתי בעצמי לעצמי הכי הרבה הכרה שיכולתי, ותיכף הגיעה העת שלי לסיים.

אפשר לחלוק על מהות בלוג-האֵבֶל שלי ועל נחיצות קיומו, אבל רק אני יודעת את תוצאות השיקלול של פאתטיות, האחזות, תקווה, יאוש, צורך, הכרה.      
זה היה מעט אויר, לנשימה.
בקשית.


אם אתה מספר לעצמך שהתמודדתי, שיש לי כוחות, שאהיה בסדר, 
אז תדע, שאני לא.

 

 

 

 

 

 

 


**אולי ככה:
"אביו נהג להוציא אותו מהחדר בכל פעם שכעס עליו, ויצחק עמד אז במשך שעות, או במשך רגעים שנדמו כמו שעות, מאחורי הדלת הסגורה, ובכה. הוא היה חסר אונים מול הגדול והחזק ממנו, שיכול לעשות בו מה שהוא רוצה. זה קרה לעיתים קרובות, משום שאביו הוציא אותו מהחדר לא רק כשכעס עליו, אלא גם בכל פעם שיצחק הפריע לו בעצם נוכחותו, בעיקר כשאביו אירח אחד מידידיו" 
(הספר האדום, אסף ענברי)

הילד הזה? שום דבר שהוא יעשה לא באמת ישנה לאבא שלו ולא יפריע לו מלעשות את מה שהוא עושה, להרחיק. שום דבר שהילד יעשה, יבכה, יכאב- לא ישנה. הוא חסר ערך. חסר משמעות. וניתן להכאיב לו מבלי לראות אותו.
ככה
מוחקים בן אדם. מבפנים.

לפני שנתיים. 2 באוקטובר 2022 בשעה 18:30

 

שלא תטפח עוד על ברכיך: בואי
שלא תכתוב עוד: בואי
שלא תעשה לי מקום לידך במיטה לפני השינה.
שלא אניח את ראשי בתוך שקע צווארך
או בשקע השני.
שלא אראה עוד שדה חיטה
דרך עיניך.
שלא תהדק לי את הראש לברכיים שלך בזמן שאתה אוכל כנפיים בצ'ילי בירכתי מסעדה.
שלא אוכל לשאול אותך על ענייני אדמה/רוח/צומח/שמיים ולא תענה לי לפני כל תשובה: גולם.
שלא תשלח לי פיסות מידע מפעם ועל פעם שרק אני אשמח בהן ככ.
שלא אשמע את הש-לום ואת הצחוק ואת הרוך ואת העוקצנות וחוסר הסבלנות וההתרגשות והסקרנות.
שלא אצליח לנשום כשתיכנס, גם אחרי שנים.
שלא תצלול לגלים ולא תרים אותי, פרושה וחשופה, אל השמש.
שלא תראה דבר מכל מה שרואות עיניי.
שלא תדע עוד, שלא אדע עוד.
שלא אהיה יותר לעולם ****.

 

 

 

שלא אכפת לך דבר מכל זה.

 

 

 

שיהוקים אחרונים של עצב. עוד קצת
ודי.

לפני שנתיים. 30 בספטמבר 2022 בשעה 15:09

 

ממש היום, לפני שנה, בדרך חזרה מהזריחה בכנרת,
עצרתי בצומת מסוימת,
דילגתי מעל בטונדה
תחבתי יד לתוך צינור בטון ושליתי משם משהו קטן שהשארת לי שם. 

נכנסתי חזרה לאוטו, ענדתי אותו מיד ונסעתי כל הדרך הביתה מקפצצת מאושר, ספוגת אהבה, הלומת מתיקות, חלוּמה.

אני זוכרת שהיו אלה השעות האהובות של שישי אחהצ וברדיו התנגן השיר "הנה שנה עוברת" של הדודאים. אני זוכרת את השורה "אני רוצה לומר לה ואינני יכול,
אבל בלה לה לה לה אומר את הכל" מתיכה לי את הבטן.
אני זוכרת ששרתי אותה בלב עוד ימים רבים אחכ.

 


היום הסרתי את האחרון שבהם.

לקח לי זמן, להסכים. להיות מסוגלת. לוותר. להכנע.

בניגוד לפעמים האחרות שבהן הסרתי דבר או שניים, הפעם זה לא היה בבעיטה או בכעס, רק בתנועות כבדות של תבוסה מרה וכאב מפלח.
שום כוחניות לא היתה בצעד הזה, ושום עוצמה, אם תטעה לדמיין. רק ריקנות נוראית ועצב ותשישות גדולה וצער אינסוף.
אינסופי.

בחודש וחצי האחרונים
הסרתי אותם אחד אחד
כל פעם קצת
מקלפת אותך מעליי
מקלפת אותי שהייתי שלך
מקלפת אותי שרציתי רק ככה, ורק איתך ורק בתוך אלומת האור שיוצרות עיניך ורק בתוך העיגול שמקיפות אצבעותיך
מקלפת אותי מעליי, את הבפנים הרך והמתמסר הזה שנגלה רק לעיניך.


והיום, הוסר האחרון שבהם.
הראשון והאהוב מכל.
ההוא שלא הסרתי אפילו פעם אחת בכל שנותינו.


אתה אינך עוד
וגם אני, כפי שהייתי, אינני כבר.

 

 

 

לפני שנתיים. 25 בספטמבר 2022 בשעה 15:18

 

הַגַּעֲגוּעַ יוֹשֵׁב לְיַד הַשֻּׁלְחָן, לְאַט מֵהַתֶּה גּוֹמֵעַ
וְאֶת הַשֻּׁלְחָן שֶׁעָלָיו הַמַּפָּה, אֶת הַכִּסְאוֹת וְאֶת הַסַּפָּה

בְּאַחַת לְקִרְבּוֹ בּוֹלֵעַ.

(רבקה מרים)

 

 

 

 

 

 

 

**אנילאיכולהלנשום

לפני שנתיים. 23 בספטמבר 2022 בשעה 14:57

 

אני חושבת
שלימדת אותי משהו על החוויה שלך, על איך זה מרגיש להיות אתה, לרגע

לימדת אותי איך זה מרגיש להישמט ברגע
איך זה להיות לא-ראוי-דייך בכדי שיאחזו בידך לעוד רגע בטרם ילכו ממך
איך זה מרגיש כשמי שפנה ממך עשה זאת כה חד ומהר וקולך לא נשמע ואתה היית כה חסר משמעות ברגע הזה, מה שגרם לך להבין עד כמה אתה חסר משמעות לא רק ברגע הזה
לימדת אותי איך מי שהסב את ראשו ממך ברגע, כבר אינו רואה אותך עוד, באופן טוטאלי ובלתי נתפס
לימדת אותי את התדהמה שבאה עם זה, ואז את העלבון, הכעס, העצב, האשמה, הפגיעה, החורבן, ההבנה אחורה, וקדימה, הסדק בנפש. זה שנשאר.
לימדת אותי איך מרגיש הקור שמשתרר שניה אחרי שהלכו ממך בחטף ואיך מרגישה הבושה ומה ממך לקח מי שהסתובב והלך

 

 


אתה יודע,

היית יכול לספר לי על כך  🤍
לא היית צריך להדגים לי על הבשר.

 

 

 

 

 


והנה מה שאספר אני לך בשקט, בקול רווי כאב ואהבה:
לא מכסים מערומים שלך
באמצעות פיסות עור של מישהו אחר.

 

אני לא מצליחה להגליד. 

לפני שנתיים. 22 בספטמבר 2022 בשעה 19:18

 

אני מלווה אותי יפה לדלת.
זה מה שאני עושה פה כבר חודש ומשהו.
משיבה לי נכסים אבודים של הכרה, מלקטת געגועים מפוזרים, עוטפת בחום ואורזת בעדינות רגעי חמדה שלא היתה כמוה.
אני...מנחמת אותי לבד ומספרת לי לבד מילים טובות וחובשת את הפצעים שלי לבד וזה הכי עצוב בעולם וזה, זה הפצע שמסרב להגליד.

זה כבר לא באמת משנה אם אתה קורא כאן או לא, תכלס כתבתי כאן כדי להתאבל. כדי להביא לקבורה ראויה את מה שהיה החיים שלי בשנים האחרונות. כדי להיפרד מעליך בדרך אנושית, חמה, מכבדת ואוהבת אדם. כל מה שלא איפשרת.

וכדי להמשיך ולחיות ולנשום ולישון ולאכול ולאהוב ולשיר ולצחוק. כל מה שנלקח. 

כבר
לא אכפת לי אם אתה קורא ומביט בסלידה בהתפלשות העגומה הזו שלי, מסתייג מהפירוק המביך (לי.הרי.אסור), מאוכזב מהכוחות שלי, אלו שתמיד סמכת עליהם וחשבת שבצילם אפשר הכל, ואני אתמודד. 
לא אכפת לי אם אתה מאוכזב שהפעם אני לא.

לא אכפת לי כבר שראית לי פה את הקנאה שלי מבצבצת מהסדקים, ילדותית וקטנה ובוערת מעלבון. לא אכפת לי שתתפלא. שתבוז. שתידַחה. חח. מכפת. כאילו, מה תעשה? תשליך אותי בצד הדרך? יו האב אולרדי דאן ד'את.

כבר לא אכפת לי להיות יפה בעיניך, טובה, ראויה, חזקה.
לא אכפת לי שתראני כך, בעולבי. בפציעתי האנושה המפורקת הלא אסתטית ולא חמודה ולא מושכת. 
הרי גם כאשר הייתי
מותק 
ומושכת וטובה וחמה
לא היה די בכל אלו כדי שתחמול עליי,
כדי שתימַנע מלהכאיב לי ככ בסוף. 

להיפרד היה כורח בלתי נמנע.
לשמוט אותי כך, אפילו בלי לומר שלום, היתה בחירה.
אפשר היה להנחית את המטוס נייס אנ' איזי. לא היתה חובה לרסק אותו על צלע ההר.


ביום אחד
בבת אחת
הפנית עורף לב בטן כף יד עיניים, ולחצת delete.
היה בןאדם בצד השני, אתה יודע?

לא נפרדת. נטשת.
אפילו שאתה מכיר אותי כמו שאף אחד לא, ויודע מה זה עושה
בתוכי.
נזק מפושט, כמו כדורי דום דום.

האיש שאהבתי
ואהב אותי
ראה את הכאב שלי, את השבר, את הפירוק
ראה,
והסיט את ראשו. 

ואני צריכה לחיות עם הידיעה הזו חרוטה בי, לשארית חיי.

 




אתה רואה אדם בצל התאנה?
איני רואה אדם בצל התאנה.
אולי בצל הגפן שם מנוחתו?
איני רואה דבר, איני רואה 
אותו

 

 

וואלה, יודע משו, לא רק אני אצטרך לחיות עם זה.
גם אתה.

לפני שנתיים. 21 בספטמבר 2022 בשעה 18:07

 

כל הבקרים, כשהייתי יוצאת אל החושך, רוח חמימה היתה מלטפת אותי, מלטפת ממש
כזה מין רגע עדין של נעם
והיום בפעם הראשונה רוח קרירה דקרה את העור החשוף.


אפילו החום זולג ואוזל


הכל מפנה לי עורף והולך ממני.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


והרגע הזה ביום שתמיד בא משומקום ותוקף במפתיע: אתה לא בחיים שלי יותר. וואו. 
ומיד אחריו הידיעה ספוגת הבושה: כמה מהיר מחית אותי מעל חייך, כמו שמנגבים בגב היד כתם קטשופ מזוית הפה.