ששכחתי איך לכתוב, את המיומנות הזו, שפעם היתה כ"כ כ"כ השפה שלי, הריפוי שלי, הייתי חווה סיטואציות דרך הסיפור שהנפש שלי כבר היתה מספרת לי והראש שלי כבר היה מגדיר ומסביר, מרומם, משפיל ומאדיר. לפעמים אני נזכרת שפעם הייתי כותבת את עצמי לדעת, את חיי, את התלבטויותי, את כאבי, פעם היתה פה אישה שחלמה, כאבה, בכתה, דמעה, גנחה דרך ומבעד המילים הכתובות של הנפש שלה הרוטטת, המבעבעת, היפה, השרוטה, פעם היא היתה כותבת יום יום, לפעמים כמה פעמים ביום, כותבת את חלומותיה, סודותיה הכמוסים, את נבכי נשמתה. והיום זה נדמה שהיא כבר לא נמצאת בי, אותה האישה, היא חולמת כבר בשפה אחרת וחושבת בשפה אחרת, מאוננת בשפה אחרת, גונחת, נאנחת, משפריצה בשפה אחרת, מחור אחר, נפתחת, מפושקת, נלקחת בגניחות מתוקות, מנומסות שכמעט ולא נשמעות גם באוזניה שלה. לרגעים אני מתגעגעת אליה, מתגעגעת לחופש שלי שהיא היתה מספקת לי, פה באתר הזה, ליכולת להיות כל כך עמוקה וכל כך רדודה, כל כך זונה וכל כך קטנה, כל כך קדושה וכל כך קדשה, באותו הרגע ממש, במקביל. וזה נראה שקצת כבר בחרתי לי צד, וזה מרגיש כאילו השכל הישר אסף אותי, גברים נורמלים אוהבים אותי, סטיות שלמות מתיישרות בתוכי, מחכות לגבר הנכון, עם המפתח הנכון, שיפתח אותי בקול תרועה רמה, בקול דממה דקה, מתפתלת לצלליו.
* השקט שלפני הסערה *
