הייתי בטוחה שתוך רגע, ממש, תוך שניה, יגיע הגבר שלי זה שחשבתי שלו אני מחכה, ואיך שהוא מאז עוברים הימים ואני מגלה שהוא תמיד היה שם, הגבר שלי, הוא לא הלך לשום מקום, גם כשאנחנו גרושים, גם כשהוא כבייכול כבר לא שלי ואני כבייכול כבר לא שלו, הוא עדיין זה שמכין לי את הפיתה המושקעת שאני אוהבת, ועדיין זה שממלא לי אוויר בגלגלים ומטפל בילדים, ועדיין זה שקונה לנו בדיוק דירה חדשה איפושהו, כי יש כבר יותר כסף ואנחנו יכולים, כשהתגרשתי חשבתי שאני לא אוכל לחיות בלי זיונים, שאני רוצה את התשוקה שלי בבית שלי ולא לקושש אותה אצל אחרים, ומאז אני הכי פחות מזדיינת ממה שהייתי כל החיים, אישה שהיא המיניות עצמה, שזקוקה לזיון של הבוקר כמו אוויר לנשימה, ממשיכה לוותר עליו, כל בוקר, מאז שהיא מותרת, כבר מעל לשנה, לפעמים אני מנסה להיזכר למה התגרשתי, לפעמים אני שוכחת, או בכלל כבר לא מבינה, אני רואה את הגבר הזה היפה כ"כ, המוצלח כ"כ, הטוב כ"כ, שאוהב אותי כ"כ, ואני מנסה להבין עם עצמי, מה היה לי רע? ורגע לפני שאני כועסת על עצמי נורא, אני נכנסת לכלוב ופשוט קוראת את מה שכתבתי פה לפני שהתגרשתי, לפני שנתיים ויותר, כשהייתי כואבת את עצמי לדעת פה בלי הפסקה, ואז אני לפעמים גם דומעת ונושמת ומבינה שמה ששיחרר אצלי את הכאב מולו זה עצם הגרושין עצמם, זה שאני לא מאשימה אותו יותר בכלום, זה שלקחתי אחריות על עצמי, לגמרי, בלי להשליך עליו או על אחרים, בלי כעס ובלי אשמה. כשרק התגרשתי חשבתי שאני לא אוכל לחיות בלי בעלי לשעבר, לא אוכל לחיות גם בלי הגבר שלי זה שיבוא, החדש, לא אוכל לחיות עם עצמי לבד, וטעיתי, אני לגמרי יכולה, חיים טובים, מלאים במשמעות ועשיה, אני לגמרי יכולה לחיות עם היונק שלי כמה שבא לי, בלי הגבלה, זה לא באמת עניין של יכולה, יכולה אני יכולה, אני פשוט מבינה היום עוד יותר את מה שהבנתי גם אז,
שאני פשוט לא רוצה.
* רגע *
