החלטתי לחשוף כאן גם תכנים יותר אישיים ופחות קינקיים/בדסמיים בהכרח כי אני בנאדם שלם ואני נהנית לכתוב ולשתף גם את החלקים הללו בעצמי. אז היום יש פרסום קצת פחות שמח וצוהל מהרגיל.
אני סטודנטית, ואני חכמה מאוד. תמיד הייתי מעל לרמת הכיתה, תמיד היה לי קל. עדיין קל לי בד"כ ואני יודעת שאני לומדת הרבה פחות מאחרים.ות כדי להגיע לתוצאות דומות.
והפעם, הפעם קיבלתי ציון באמת נמוך. עברתי, אבל על פחות מ70. קצת רקע חשוב הוא שאני מתמודדת נפש והתקפי חרדה מאוד מאוד נוכחים בחיים שלי. הקורס שלמדתי הכניס אותי משום מה לחרדה מטורפת, למרות שהוא היה ענייני לחלוטין (ברמת הנוסחאות), וכל סשן למידה אליו כלל לפחות התקף חרדה אחד. עוד רקע חשוב הוא שהברזתי מכל השיעורים והתרגולים כי לא סבלתי את המרצה, אז פחות או יותר לימדתי את עצמי את הקורס. במבחן עצמו נכנסתי להתקף חרדה ואחרי שעתיים מתוך 4 ורבע שהגיעו לי, הגשתי את הטופס ומחברת הבחינה, וברחתי מהכיתה. לא כי לא ידעתי את החומר, אלא כי המוח שלי נכנס לfight or flight והייתי חייבת לברוח משם. הרגשתי כלואה וחסרת אונים ולא הייתי מסוגלת להמשיך לשבת ולכתוב.
כשלוקחים בחשבון את הסיטואציה, הציון שלי די מרשים. עניתי רק על קצת יותר מחצי מבחן, ועדיין עברתי.
אני יודע שאני אמור להיות מרוצה, אבל הציון הזה שבר אותי.
אתם מבינים, כשאת גדלה כלכך חכמה, את בונה על זה את הדימוי העצמי שלך. כל מה שאי פעם היה לי היה שאני הכי חכמה בכל כיתה שאני נכנסת אליה. לא הייתי זו שמציירת, או ששרה יפה, או זו שמוקפת חברות ומסתדרת עם כולם.ן. הייתי החכמה. הייתי זו שהאף שלה תקוע בספר, זו שלומדת קורסים באוניברסיטה כי משעמם לה בבית הספר, זו שהתקבלה לאוניברסיטה בלי ללמוד לבגרויות או לפסיכומטרי. לימודים היו אחד הדברים היחידים בחיים שלי שלא נאלצתי להלחם עליהם, והיה לי באמת המון על מה להלחם. הציון הזה מרסק את כל מה שבניתי, את כל הדימוי העצמי המאוד מעורער שלי.
האינסטינקט הראשון שלי היה לפנות להרס עצמי. זה האינסטינקט הראשון שלי מגיל צעיר. הפרעת האכילה שלי צרחה עלי, והדחפים להרס עצמי מסוגים שונים היו כמעט בלתי ניתנים לשליטה ואילוף.
אבל בחרתי אחרת.
אכלתי ארוחת ערב. חיבקתי בובה. שיתפתי חברות (שכמובן טענו שהציון שלי מדהים בהתחשב בסיטואציה). החלטתי לא לגשת למועד ב', פשוט כי זה לא שווה את הסיכון (הציון שנשאר הוא האחרון מבין השניים ולא הגבוה מביניהם) ואת המחיר הנפשי שהלמידה לקורס הזה גובה ממני. הכנתי לעצמי ג'וינט (זה רפואי, אני חייבת). צחצחתי שיניים (פעולה שמאתגרת אותי גם בימים טובים), למרות שלא רציתי. שתיתי מים. הלכתי הבוקר לשיעור פיתוח קול (שעושה לי ממש טוב נפשית), למרות שלא הרגשתי שמגיע לי. הרמתי את הראש והמשכתי ללמוד לבחינה הבאה. דאגתי לעצמי.
וזה היה המבחן האמיתי שלי. על הקורס אפשר לחזור, ציונים אפשר לתקן. לדאוג לעצמי כשאני נופלת, כשכואב, כשמאתגר, זה המבחן האמיתי שלי. הציון הזה העמיד את השנים שלי בכיסא המטופלת במבחן, והוכחתי לעצמי שאני יכולה. ובכל יום שעובר אני מוכיחה לעצמי שאני חזקה יותר משחשבתי, ואני לומד שקשה יותר לערער אותי משהאמנתי.
הרבה מהכוחות והכלים שיש לי היום למדתי דווקא מקשר שליטה מדהים שהייתי בו לאחרונה, שהיה קצר אבל הוכיח לי שאני מסוגלת לפרוץ את הגבולות שלי ולדאוג לעצמי גם כשאני שבורה לחלוטין, וזה כנראה החלק הבדס"מי היחיד בפוסט הזה. התחלתי לדאוג לעצמי כי היא אמרה, ואני ממשיכה כי אני רוצה. היא עדיין עוזרת לי, אבל הדרייב שלי עכשיו הוא הרבה יותר פנימי מחיצוני, ואני ממשיכה לנצח. אני ממשיכה לצלוח את המבחנים שהיקום מציב בפני. אני מוכיחה לעצמי בכל יום שיש בי כוחות ועוצמות שלא העזתי לדמיין.
אז תודה שהקשבתם לפריקה של בחורה פרפקציוניסטית שנאלצה להתמודד עם כמעט-כשלון לראשונה 💖
