גדלתי במקום מאוד פריווילגי
וגודלתי ע״י הורים שאיפשרו לי להנות מפריוילגיות רבות אבל הקפידו שלא אצא מפונדרקת יותר מידי.
חלק מהשקפת העולם שהנחילו בי היא; שיש בעולם מנצחים ומפסידים, דורכים ונדרכים.
שחור ולבן. בלי טיפת אפור.
סבירות קלה שזה יצר אצלי תחרותיות סמויה.
אני כאילו לא תחרותית אבל כן.
בעיקר עם עצמי אבל גם עם אחרים.
לנצח את עצמי זה הפרס הגדול ביקום!
נו טוב, אחרי זין ושפיך 🤤
אבל שמתי לב לאחרונה, שאני מקטלגת את זה כתכונת אופי שלילית.
לא כ״כ מתגאה בעובדה שאני תחרותית.
אולי כי נמאס לי לראות את העולם בשחור ולבן.
מנצחים או מפסידים.
למה אי אפשר שכולם ינצחו? או שכולם יפסידו? או שזה בכלל לא ישנה לי.
אבל היי, אני גם מהאמהות שמתעצבנות כשכל הילדים מקבלים מדליה בסיום חוג שקר כלשהו על עצם היותם כאן עם דופק, נוכחים.
כי לא באמת כולם מנצחים ולמטבע יש שני צדדים בלבד.
ועכשיו- בדקה לגיל 40 - זה המשבר שלי.
הניסיון למצוא את האפור ולחיות בתוכו בנינוחות.
לפורר לאט לאט את הצורת חשיבה הזו של או-או.
להבין שהחיים לפעמים פוגשים אותנו כשאנחנו באמצע ולא תמיד אפשר להיות בטופ כל יום, כל היום.
יש ימים שהגוף עייף ואני לא אצליח להרים את המשקלים הרגילים שלי. האם זה אומר שהפכתי להיות חלשלושה? לא נועה, זה רק אומר שאת אנושית.
ואם אני חושבת על דרך החיים הא-מונוגמית בה אני בוחרת לחיות - היא הכי באפור.
אך מזוית הראיה שלי על עצמי, אני מנצחת 🤭
לחיות בשלום וקבלה לצד בעלי שמאמין בזוגיות מונוגמית סטייל דיסני כשאני בצד השני - זה הום ראן.
וחוץ מהמיניות שלי שמצליחה להתקיים באפור טרם הצלחתי לאכוף את האפור בשאר המקומות בחיי ולחיות איתם בשלום.
ואז, כל ה״שריטה״ הזו שאני אוהבת שמי שמחזיק בי, שאני שייכת לו, מכניע אותי, מנצח אותי על בסיס שעתי, פיזית, מנטלית, אינטלקטואלית ושפשוט לא נותן לי לזוז מילימטר מאיפה שהוא החליט שאני צריכה להיות נותנת לי קונטרה של החיים.
תוהה לעצמי האם קבלת האפור תשבש משהו בתפיסה הבדסמית שלי.
ספת הפסיכולוגית….here i come!
