יש את הגברים האלה, כאלה שרוצים שאהיה כאן, אבל בלי המורכבות שלי. הם מבקשים שאתסר את הגבולות ישר מההתחלה, או שאוותר על תיאום הציפיות. לא רוצים לשמוע את הקול שלי מגדיר את הכללים. פשוט שאסכים, שאניח את עצמי בידיים שלהם מבלי לשאול.
ויש כאלה שמסרבים גם לעצם הדיון על אמצעי מניעה – כאלה שמחפשים את הקרבה אבל מתעלמים מכללים פשוטים של ביטחון.
אבל מה שמפחיד באמת אלו הסיפורים שהם לוחשים לי, אלו החוויות שהם מציגים בגאווה, כאילו אני אמורה להסתנוור מהשליטה הפראית שלהם, ולא לתהות על הכוונות מאחורי כל סיפור.
איך אפשר לדעת מי באמת בטוח כאן? איך אפשר להרגיש בנוח עם מישהו שמסרב לשמוע את הגבולות שלי? זה דורש אומץ להקשיב לאינטואיציה ולשאול, לדעת לעמוד על שלי גם כשנדרש אומץ אמיתי כדי להבהיר מה מתאים ומה לא.
כשאני מוצאת מישהו שמבין את זה, שמכבד את הגבולות ומוכן לשיח פתוח, אני יודעת שזה האדם שאני יכולה להתמסר אליו באמת.
ואתן, נשים, איפה מצאתן מקום בטוח לשאול ולבדוק בלי לחשוש שאומרים לכן שאתן "שולטות מלמטה"?
