ELLE est moi

אפשר לפעמים להיות סתם בני אדם?

אפשר סתם לשבת לכוס יין ולדבר? בלי שאתה תהיה השולט ואני הנשלטת?

אפשר לשים את כל זה רגע בצד, ופשוט להיות בני אדם?

אפשר שתהיה חבר רגע, ואני אספר לך איזה רגע מבאס של הבנה שהיה לי היום?

כמה התאכזבתי היום, כמה הרגשתי קטנה ומטומטמת?

אפשר שתשאל למה לא בא לי להגשים פנטזיה היום עם גבר רנדומלי?

סתם. לא. זה דווקא לא. לא בא לי לחשוב.

אני חושבת מספיק היום, יותר מדי.

קמתי היום במצב רוח כועס וקצת שונא גברים ואין לי כח. לא בא לי. לא בא לי להיות אישה וסטרייטית. לא בא לי.

לא בא לי להיות תלויה.

לא בא לי לרצות לראות אותך.

בא לי לא לענות לך להודעות ובא לי להתעלם ובא לי לכעוס בלי סיבה.

לא יודעת למה. פשוט בא לי.

אבל גם לא בא לי לעשות סצינות. ולא בא לי להרגיש אישה ומטומטמת שעושה סצינות על משהו שבכלל לא קיים.

לא בא לי להיות מעייפת.

כנראה ימחק מחר על הבוקר.

סתם חיפשתי מקום לפרוק בו.

לפעמים אני כותבת פוסטים ושמה אותם בטיוטות, נותנת להם לשבת קצת ואז אני חוזרת אליהם נייטרלית וקוראת אותם שוב בעין אובייקטיבית, בכאילו. אז חזרתי לקרוא את זה שבועיים אחרי שכתבתי את הפוסט והוא התחבר לי לתחושות של עכשיו. אז הוספתי עריכה בסוף והנה הוא פה בשבילי, בשבילו, בשבילכם:

הלוואי שתאהב אותי פחות ממה שאני אוהבת את עצמי כרגע.

מילמלתי לעצמי כמו מנטרה כל הנסיעה בדרך אליך.

(וברוך השם, נסיעה-נסיעה. יש יותר מדי זמן למחשבות כשאני בדרך אליך).

אני לא יודעת אם זו הדחיינות והניסיון להתחמק מלהתעסק בכתיבת התזה, אבל החלטתי לעשות פן באותו יום.

גם ידעתי בדיוק מה אני אלבש ורציתי להרגיש ה-כי כו-סית בפא-קינג א-רץ.

לא עשיתי פן מאז שחזרתי לארץ.

מאז שהייתי בת 15 הייתי קמה כל בוקר שעה לפני הזמן שכולם קמים בו כדי לעשות פן, פתאום בגיל 27 החלטתי שדי.

בעצם, הצוואר שלי החליט בשבילי.

(איכשהוא הצוואר שלי יודע תמיד הכי טוב. כמו אז, כשהוא נתפס לחודשיים אחרי האידיוט האחרון ששבר לי את הלב - אבל לא ריסק אותו לגמרי)

נתפס לי הצוואר וכאב לי מדי לעשות פן והחמיאו לי על התלתלים ומאז זה נשאר ככה.

אז נכנס לי ג'וק לראש ביום ההוא ואמרתי יאללה בא לי להחליק קצת את השיער. והחלקתי.

ופתאום, מבעד למראה, לא ראיתי יותר את עצמי.

פתאום ראיתי את אחותי.

כמה זמן לא ראיתי את אחותי דרך המראה שלי.

לפעמים אומרים שאנחנו דומות. לפעמים אומרים שאנחנו הכי שונות שיש.

לפעמים חושבים שאני הבכורה (שתינו תמיד חשבנו שזה בגלל שתמיד היו לי ציצים גדולים ולה - לא).

אבל מאז ומתמיד - היא הייתה הכי יפה.

בשביל סבתא שלי - היא הייתה "הנכדה הפולנייה שלי",

בשביל כל הבנים בעיר - היא הייתה החלום הרטוב, הדוגמנית, הבר רפאלי המקומית.

ואני? אני הייתי אני. הקטנה-ממנה-בשנתיים-שרק-רוצה-להיות-ולהיראות-כמוה.

פעם ניסיתי להסביר לפסיכולוגית שלי על ההבדל ביני לבינה -

"היא כולה קלאס. היא עדינה. היא תמיד מתלבשת הכי יפה ובלי להתאמץ.

ואני - אני מתכננת שעות בקפידה מה אני אלבש ובסוף אני מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה."

כל גיל ההתבגרות שרו לי "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך?"

ואיכשהוא זה נתקע בראש. זה נצרב. זה נחרט.

אז נסעתי אליך וכל הנסיעה מילמלתי לעצמי "פאק הלוואי שתאהב אותי פחות ממה שאני אוהבת את עצמי כרגע".

כי אם תאהב אותי יותר עם שיער חלק - אני לא בטוחה שאני אצליח להתמודד עם זה.

אין עליי עם שיער חלק נו, אני הכי כוסית בארץ ככה. אני קצת דומה לאחותי וזהו - זה זה.

אבל אם תאהב אותי יותר ככה - בראש שלי, במחשבות האוטומטיות שלי - תהיה עוד גבר ששר לי "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך?"

הגעתי אליך ונכנסתי עם כיסוי עיניים ושיער חלק ואסוף -

ואני לא יכולה לראות את התגובה שלך.

וחיבקת אותי חיבוק ארוך והגוף שלי הרפה ונמס לתוכך.

נשבעת שרק מלחשוב על החיבוק שלך אני נהיית רטובה.

כמו התנייה קלאסית - אני הכלבה ואתה פבלוב.

ובסוף הסשן המושלם שהיה לנו פיזרתי לרגע את השיער ושאלתי אותך - 

"תגיד, מה אתה חושב על השיער שלי ככה?"

ואמרת משהו על זה שהוא ״טיפה יותר חלק או משהו?״ 

וצחקתי לעצמי בלב ונזכרתי בפעם ההיא שאבא שלי חשב שאחותי הסתפרה כשהיא חזרה הביתה עם תוספות שיער ארוכות.

עריכה:

זה הזכיר לי שאחרי הכל,

גבר זה גבר זה גבר.

במילים אחרות: כולנו בני אדם, אנושיים, רגילים.

במילים אחרות2: אין אלים בכלוב.

במילים אחרות3: אתה לא המושיע, המגן, המציל, האחד והיחיד, הירח לכוכבים.

וזה מאפס וזה מקרקע וזה מה שאני צריכה עכשיו כדי לנשום.

לפעמים זה קשה לי שאני רוצה לפרוק בכתב ואני יודעת שאתה קורא את זה.

איזה דבר מתסכל זה להיות קשורה למיטה, עירומה, עם כיסוי עיניים, חרמנית למות.

בזמן שקשרת אותי למיטה אפילו לא חשבתי מה הולך להיות ומה אתה מתכנן. לפעמים המוח פשוט שקט.

ועדיין, יש משהו בלהיות עם עיניים מכוסות שגורם לי להרגיש כמו חיה ניצודה שצריכה להגן על חייה. כמו איילה שמנסה לברוח מאריה, רגע לפני שהוא טורף אותה.

רק שהאיילה הזאת קשורה למיטה בידיים וברגליים ולגמרי נתונה לחסדי האריה.

אני רטובה כבר ממזמן ואתה בקלות דוחף אצבע ובאוטומט יוצאת ממני גניחה שלא ציפיתי לה. פאק.

״יש לי משהו לספר לך״

״מממ״ אני בחצי האזנה-חצי חרמנית-חצי עוד שניה גומרת (יש המון חצאים בראש שלי) בזמן שאתה משחק ביכולות המוגבלות שלי להקשיב לך תוך כדי שאתה עושה לי ביד.

״אני משאיר אותך קשורה ככה, לבד בחדר. בזמן הזה אני הולך לראות את המשחק בסלון. עוד חצי שעה יגיע לפה מישהו. ואת תתני לו את המציצה של החיים שלך״

וזהו, ככה השארת אותי.

פאק.

לוקח לי רגע לעכל.

כמה דיברנו על זה. ועדיין, כבר הספקתי לשכוח. אני, בראש שלי, למרות שדיברנו בצהריים ולמרות הטיול מחר, בראש שלי - אימפקט. אפילו קצרצר. קצת, לא?

בכל מקרה, כבר שכחתי מהפנטזיה הזאת. למרות שהיו איזה שבועיים שלא הפסקתי לאונן על הרגע הזה שהיינו בסלון ודיברנו בצ׳אט עם גברים רנדומליים.

לא יודעת, כנראה שבראש שלי כבר נכנסנו לשגרה כזאתי. גם הגעתי אליך היום כולי ילדה בת 16 מאוהבת, בעננים. חחח די, סטירת התאפסות.

ואז כל מה שאני חושבת עליו זה -

יא בן זונה (סליחה), משאיר אותי ככה חצי שעה בלי יכולת לגעת בעצמי בכלל? סעמק. מעניין אם אני יכולה להזיז… לא. אני תקועה. למה ביקשתי ממך להדק את הידיים? לא יודעת. סתומה.

מה, לא יכולת להשאיר אותי עם ויברטור דולק? התעללות. זה לא פייר. יש פה אנשים שחרמנים כבר שבוע ומחכים. הלו.

מעניין אם… מעניין אם אני יכולה לגמור רק מהמחשבה. בלי לגעת. אולי אם אני אזוז טיפה עם האגן…

שיט איזה תסכול.

אני רק מדמיינת את הרגע הזה מגיע, הרגע של עוד חצי שעה. דפיקה בדלת, מישהו נכנס. אתה גורר אותי מהשיער ומוריד אותי לברכיים. ״תמצצי, זונה״.

וואו הזמן זז לאט. שיגיע כבר.

אוף, ואם אני לא אהיה טובה? מה אם הוא לא יהנה ואתה תתאכזב ממני? אוי זה יהיה מבאס ממש. אני מקווה שאני אהיה טובה.

אני מזיזה את הראש קצת ימינה, קצת שמאלה. מנסה למשוך את הידיים להשתחרר קצת, למרות שאני יודעת שאין סיכוי.

וואי מעניין מי זה שיבוא. זה מישהו שאתה מכיר? זה חבר? זה מישהו שמצאת בצ׳אט? יו ואם הוא יבריז? ואם זה מישהו שאני מכירה? אולי זה אחד העובדים מהעבודה?

אני שומעת דלת של מכונית נטרקת, ואז עוד אחת. טוב, זה בטח לא הוא. גם אין מצב שעברה כבר חצי שעה.

ברקע מכבי חיפה מבקיעים גול ואתה מרוצה.

ואם אתה מרוצה אני מרוצה.

ידעתי שאני אהיה קמע טוב.

דפיקה בדלת.

הדלת נפתחת ונסגרת.

פאק. פאק. פאק. איזה לחץ.

הדלת של חדר השינה נפתחת.

אני מרגישה אותך מתקרב אליי ואני כבר מדמיינת את מה שעומד לקרות עוד רגע.

עוד רגע תשחרר אותי, תקים אותי, תוביל אותי, תוריד אותי, תדחוף אותי, תצפה בי ואולי אולי אפילו תהיה גאה בי.

אני חצי מתרגשת חצי לחוצה חצי מפחדת.

פאק.

בבת אחת אתה דוחף לי שתי אצבעות לכוס ולוחש לי באוזן בחיוך - 

״אין פה אף אחד״

מה.

אין, אין. אני שרופה-מתה-מכורה להתחלות.

אין על זריקת הדופמין הזאת.

להישאר ערה עד השעות הקטנות של הלילה, לדבר עם גבר שעדיין לא פגשתי,

להקשיב לקול שלו ולדמיין את הפעם הראשונה שנפגש.

לשכב במיטה כשהטלפון לצידי על רמקול ולצחוק מאיזה סיפור משעשע שקרה לו, אי שם בעבר.

להקשיב לו כשהוא מספר על אחרות שהיו, לספר לו על אחרים שהיו.

על הסדקים שבלב והפלסטרים ששמתי מעליהם, במחשבה שאולי יום אחד הם ירפאו.

שרופה-מתה-מכורה.

פעם אמא שלי היתה צוחקת עליי על זה.

"גג חודש מחזיקים אצלך מעמד ואז נמאס לך ואת חותכת".

פעם חשבתי שזה בגלל שאני פשוט מזהה מהר מה מתאים לי ומה לא מתאים לי.

ואם לא מתאים אז למה לבזבז זמן לשנינו?

היום אני תוהה אם אני פשוט מכורה לדופמין הזה של ההתחלה.

בימים האחרונים כולם פה בכלוב מתעניינים בנו.

ואני אומרת להם - אה, זה ממש חדש-דנדש, בערך חודש וחצי.

"אה זה באמת ממש חדש".

"נכון."

"איזה כיף זה ההתחלה, הא?"

"וואו, ממש".

ואז...

מתוך האפלה, עולה איזה קול קטן שבהתחלה נשמע כמו לחישה לא ברורה.

"מה? מה אמרת?" אני קוראת אל האפלה, מנסה לזהות מי זה הקול הזה ומה הוא רוצה ממני.

"נו, תגיד כבר! מה אתה משחק איתי משחקים. דבר, דבר נו"

ואז לפעמים אתה שולח הודעה במפתיע ופתאום יש דממה מהאפלה הזאת.

"יאללה גיבור גדול, אתה בא רק כשיש שקט הא?"

אין קול ואין עונה. אני שומעת אותו מתרומם לאט לאט אבל הוא לוקח את הזמן שלו.

בונה את המתח, עושה לי טיזינג. מדליק אותי. הוא יודע שאני מחכה לו.

הוא מתארגן לו בנחת ואני מחכה לו.

כזאת אני, ילדה טובה.

אתמול הוא סוף סוף סיים להתארגן, התמתח קצת תוך כדי הליכה לכיווני וזרק לי -

"תשמעי, עבר כבר חודש וחצי. אוטוטו שגרה. אוטוטו יהיה לך משעמם.

אוטוטו ימאס לך. אוטוטו תשנאי אותו".

"אוף די כבר. סתום סתום את הפה שלך. לא עכשיו, סבבה?"

כולה פאקינג גבר נו. כולה גבר. גברררררר גבר גבר גבר. עף לך הפוני על גבר שאת מכירה חודש וחצי תגידי לי מה את באמת מפגרת? גם בואי נקח את הבסט סנריו, נגיד אתם שניכם מתאהבים יופי קולולו זוגיות הכל הופך להיות חרא שגרה משעממת לא בא לך לראות את הפרצוף שלו יותר לא בא לך לראות את הזין שלו יותר את רק עסוקה בלשנוא אותו או בלשנות אותו שיהיה איזה גרסה כביכול יותר טובה. נו, אז בשביל מה כל הטררם הזה? בשביל בסוף לשנוא מישהו?

(2.8.23)

יש לי חברה שסיפרה לי על משהו שחבר טוב אמר לה לגבי טראומה -

אנשים עם טראומה יושבים ברכבת והם רק חושבים על מה יהיה כשהם יגיעו? ומתי הם יגיעו? ואיך הם יגיעו?

ואנשים בלי טראומה פשוט יושבים ברכבת ונהנים מהדרך.

אני מרגישה שאני בימים האחרונים כל הזמן עסוקה במתי אני ארד מהרכבת.

מתי הכל יתחרבן ויהרס. מתי השגרה תאכל את ההתרגשות של ההתחלה.

מתי ימאס לך ממני או מתי ימאס לי ממך.

מתי שהקול הזה יבוא ויתיישב לידי על הספסל בתחנת הרכבת, יניח יד על הכתף שלי,

ויגיד לי - "נו, אמרתי או לא אמרתי?",

ואני אענה לו "אמרת, אמרת. סליחה שלא הקשבתי".

ונשתוק קצת ביחד.

"אז מה עכשיו?" אני אשאל אותו אחרי כמה זמן,

"מה עכשיו?" הוא יחזיר לי את השאלה כמו פסיכולוג מיומן,

"לא יודעת. אני קצת מפחדת" אני אענה וארים את המבט אליו.

הוא יסתכל עליי, ישתוק לרגע, יחשוב,

ואז במבט חומל הוא יאמר לי -

"רוצה לעלות בחזרה לרכבת?

תמיד אפשר לנסות להנות מהדרך".

פעם, בימים בהם הייתי יוצאת למלא דייטים ראשונים עם גברים זרים שהכרתי בטינדר/באמבל/קיופיד,

יצא לי לשבת באיזה בר, בחורף (זוכרים מה זה?), לדרינק עם בחור רנדומלי שבכלל לא הייתי בטוחה לגביו.

חשבתי שאאחר בעשר דקות והוא הקדים בעשרים דקות, ובסוף מצאתי חניה (חטפתי דו"ח כי בכל זאת, תל אביב. אי אפשר בלי).

שתיתי כוס יין ודיברנו על הלימודים, החיים, העבודה, ובין היתר - על זוגיות וילדים.

אמרתי לו שאני לא רוצה להיות אמא.

הוא שיתף אותי שהוא רוצה להיות אבא כבר מלפני כמה שנים. הוא מוכן.

אני לא מגדירה את עצמי כאל-הורית, ויכול להיות שהרצונות שלי ישתנו עם השנים. אולי, אם יהיה לי בן זוג שאני יכולה לסמוך עליו, שאני ארגיש שהוא שותף, אז אולי-אולי אני אביא ילדים לעולם. כי לבד אני בטוח לא רוצה להביא ילדים. ואם אין לי פרטנר, אז בשביל מה?

סיפרתי לו על חברות שלי ובני הזוג שלהן, ועל ההורים שלי, ועל סבא וסבתא שלי.

כל המודלים של הזוגיות/הורות שיצא לי לראות לאורך השנים.

הוא לא הבין.

הוא רוצה להיות אבא.

אתמול בערב חברה באה אליי. היא נשואה עם ילד והם בדרך לילד שני.

אחרי שסיימנו עם הא ודא ושכנעתי אותה לשבת איתי רגע בחדר שינה כדי שאני אסיים לקפל כביסה,

דיברנו על בן הזוג שלה. היי-סקול-סוויט-הארטס.

והיא מיואשת, והיא עייפה, והיא מתוסכלת, והיא מרגישה לבד. אין פרטנר.

הוא שקוע 100% בעבודה ובלהראות שהוא גבר אלפא מצליח כל-יכול, והוא שוכח שיש לו אישה וילד בבית.

והוא לא מאמין שאם הוא ימשיך ככה, לא יהיו אישה וילד שיחכו לו בבית.

ככה גם אני גדלתי - עם אבא שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, חוזר הביתה עצבני, כועס, זועף. אין עם מי לדבר.

חוץ מהחברה ההיא, בלי לחפור יותר מדי בזיכרון שלי או לעבור על רשימת אנשי הקשר,

יש לי עוד בערך 4-5 חברות קרובות שמתוסכלות ועייפות ומרגישות לבד במערכה - בין אם בגידול הילדים או בניהול משק הבית.

וגם אני פעם-פעם הייתי שם - מרגישה לבד במערכה של ניהול משק הבית. מתוסכלת ועייפה מלנסות להסביר ו"לתקשר". (מילה כזאת מאוסה. "לתקשר").

ואני יודעת. אני יודעת. דיברתי גם עם האבות/בני הזוג האלה - והם כולם, כולם, כולם - מגיעים הביתה מהעבודה סחוטים-שבורים-גמורים-לא מתפקדים-אין להם כוח-רק רוצים לראות משחק כדורגל ולנקות את המוח. אני מבינה. באמת, הכי מבינה. הם עובדים שעות-לא-שעות, נדרשים להיות גברי-אלפא מוצלחים, להביא מלא כסף הביתה, להחזיק איזה תדמית של כל-יכול.

ואין לי פיתרון.

היא יושבת מולי בעיניים דומעות, מקנחת את האף, מנסה להחזיר נשימה, להירגע.

ואין לי מה להגיד לה.

אני יודעת שבזוגיות יש תקופות טובות ופחות טובות. אני יודעת.

פשוט מרגיש לי שכל מי שסביבי עכשיו בתקופה פחות טובה,

ואין לי אפילו מודל אחד מול העיניים שאני יכולה להגיד - 

"אה! כזה אני רוצה!"

קיצר, אני בימים עמוסים עם מצב רוח מוזר.

גם זה יעבור.

איכשהוא יוצאת פה כל הבאסה שלי על החיים וזה לא כל מי שאני אבל זה מה שיוצא אז זה מה יש.

בכלל רציתי לכתוב על הסשן המתוקי (אני יודעת שיש לי שמות תואר מוזרים בכל מה שקשור לבדס"מ אבל שוב, זה מה יש) שהיה לי אתמול.

וכבר היה לי בראש מה אני רוצה לכתוב..... אבל נו. בסדר. חייבת לשחרר רגע את המחשבות ואולי מחר יהיה לי זמן לשבת לכתוב.

בנתיים - פולניה מתלוננת:

אני פשוט תשושה. תשושה מזה שישנתי 4 שעות בלילה וקמתי לעבודה גמורה מעייפות. ממש גירדתי את עצמי מהמיטה.

וכאילו פאק אני יודעת, 4 שעות זה סביר וכו', אבל אני כבר שבועיים או שלושה באיזה טירוף של לרוץ ממקום-למקום-למקום ואין לי דקה לנשום.

אז מהמיטה לעבודה, מהעבודה לקניות, ומהקניות למלא פאקינג אוויר בגלגלים שאני דוחה כבר מאתמול בצהריים כשנדלקה לי נורה (כן, אני יודעת, חוסר אחריות. לא צריך לעדכן אותי בזה).

ואז הביתה וישר להתחיל לבשל והנה השעה כבר 16:00 ועדיין לא אכלתי כלום היום.

ולא, אני לא מאלה ששוכחות לאכול. ההפך, לפעמים אני שוכחת שאני רוצה לשכוח לאכול.

ויש תיקונים להצעת מחקר לעשות, ויש עבודות להגשה, ויש אבחון על הראש שכאילו מה בכלל נסגר עם זה.

וחרדות שמשתקות.

ולא בא לי לחזור ללימודים בכלל.

והדירה שלי במצב הכי מחריד שהיא היתה בחודשים האחרונים.

וכאילו, זה שאני לא אומרת "כן!!!" לכל גבר שמציע לי באדומות לבוא לנקות לי את הבית - וואו. באמת בלי ציניות טפיחה על השכם.

כל כך עייפה וכל כך רוצה שמישהו ידאג לי.

(ולא, זו לא הזמנה לשלוח לי הודעות לנקות לי את הבית. לצערכם, ולצערי, זה לא יקרה).

בא לי לחזור לסיני ולמוח-פירה שהיה לי שם,

שלא היה מסוגל להחזיק אפילו מחשבה אחת ליותר משתי שניות.

שקט.

ובמקום זה יש לי עוגת שוקולד בתנור שיוצאת עוד 5 דקות בול

ועוד שעה וחצי אני יוצאת להופעה של כריסטינה אגילרה

ואני צריכה להכין גם בצק לחלות שאני אאפה בטח כשאחזור מההופעה,

ומחר קמה ב6 בבוקר, לעוד יום עמוס של לרוץ ממקום-למקום-למקום.

והאמת לא בא לי כלום.

כל מה שבא לי להתכדרר במיטה ושמישהו יעטוף אותי בשמיכה,

יתן לי נשיקה במצח ויגיד לי שיהיה בסדר.

בא לי שמישהו ילטף לי את הראש עד שאני ארגע

ואני אדע שבאמת הכל בסדר.

אבל אני אישה חזקה ועצמאית וזה מה יש.

צריך להתמודד.

בנימה אופטימית זו אגיד ש -

איזה כיף זה שיש לי את הזמן הזה בשבוע,

לשכוח לרגע מהמציאות המעייפת הזאת,

להיעלם לארבע שעות שמרגישות כמו ארבע דקות.

אז תודה על זה.

אה! וכמעט שכחתי - העלו לי את השכר דירה וזה תכלס מה ששבר לי את כל היום ואין לי כח להתמודד עם זה ועם בעל הדירה הפסיכופת שלי.

עדכון: מסתבר שכל מה שהייתי צריכה זה פשוט להתקלח ולאונן. עכשיו סבבה.

משתלם להיות ילדה טובה 😌

כתבתי פוסט שלם והשארתי אותו בטיוטות.

לקחתי ממנו שני משפטים כי לפעמים לא צריך יותר מזה:

"נשבעת שרק מלחשוב על החיבוק שלך אני נהיית רטובה.

כמו בהתנייה קלאסית - אני הכלבה ואתה פבלוב."

החלק הכי מסוכן בשבילי בלעמוד בפקקים של איילון באמצע שבוע הוא נדידת המחשבות.

כשהמחשבות נודדות לתזה שלי ולמאמר שקראתי לפני שיצאתי לדרך או כשאני חושבת על איך בא לי לקפוץ לאיקאה לקנות שידת מדפים חדשה למטבח - זה עוד בסדר.

אבל לפעמים, כמו היום, כשהשאפל מתחיל לנגן את Fade into you שההוא שלח לי פעם, המחשבות נודדות לכל הפעמים ששברו לי את הלב בעבר, אבל לא מספיק כדי לרסק אותו לרסיסים.

ולפעמים כל מה שבא לי לבקש ממך זה שתרסק את הלב שלי לחתיכות הכי קטנות שיש, כל כך קטנות שכבר לא יהיה אפשר לבנות ולשקם אותו.

תרסק אותו כל כך שאף אחד לא יוכל לבוא ולשבור לי אותו מחדש. טוב? בבקשה.

שאף דמעה לא תרד עוד בגלל איזה תקווה שנשארה חבויה, מסתתרת.

את כל החתיכות הקטנות תעביר אל מכתש ועלי ותטחן טוב טוב לאבקה דקיקה שאפילו האדם הסבלני ביותר יתייאש מלראות את האבקה ויגיד - ״אלוהים אדירים, אין סיכוי שאני אצליח לבנות אותו מחדש״.

שהפסיכולוגית שלי תגיד לי ״טוב, תשמעי. זה באמת מקרה אבוד. אין מה לעשות עם זה״

ואני אשאל אותה - ״את בטוחה? אין סיכוי?״

ואני אלך לחוות דעת שנייה, רק כדי לוודא.

לאיזה קרדיולוג מומחה עם שם עולמי שהציל מאות אם לא אלפי לבבות, וכל הקיר שלו מלא במכתבי תודה,

ואני אשאל אותו,

״תגיד, דוקטור, יש סיכוי?״

והוא יוציא סטטוסקופ ויצמיד אותו לחזה שלי ויאזין ויהיו כמה דקות של שקט

ובסוף הוא יענה לי - ״לא, אל תדאגי. אין סיכוי״

ואני אצא מהמשרד שלו מאושרת וקלילה, בטוחה ב100% שזהו זה, זה סופי - אף אחד לא יוכל עוד לשבור לי את הלב.

ביום שבו תרסק לי את הלב לאלפי חתיכות קטנות, אני רק אבקש ממך עוד בקשה אחת קטנה - לשים את כל החתיכות האלה בקופסה אטומה ושתנעל אותה עם מפתח.

אחרי זה נלך ביחד לים ונזרוק ביחד את המפתח, כדי שלאף אחד לא תהיה גישה.

שלמרות שגם הפסיכולוגית וגם הקרדיולוג אמרו שאין סיכוי, ליתר ביטחון - נשליך את המפתח לים הרחק הרחק מכאן.

את הקופסה אני אשים על מדף הספרים - ליד הרומנים הקיטשיים שלפעמים אני אוהבת לקרוא - סתם כתזכורת לעצמי שיש חלום ויש מציאות והמציאות בועטת בתחת.

ביום שבו תרסק לי את הלב לאלפי חתיכות קטנות שכבר לא יהיה אפשר לאחות, זה יהיה מעשה האהבה הכי גדול שמישהו יעשה עבורי.

זה יהיה הרגע בו אני אדע סופית שאתה באמת שומר עליי ושבאמת אכפת לך ממני.

כי רק ככה אף אחד לא יוכל לפגוע בי יותר.

(זו הגרסה הקיטשית והמתוקה למכתב השנאה לעצמי שיושב לי בטיוטות וכנראה לא יראה אור לעולם)

"אני שם עלייך פלס. אם הבועה זזה בזמן שאני מצליף בך - את מקבלת עונש. אם היא נשארת במקום - תקבלי פרס".

ארבעה עונשים.

פרס אחד.

כישלון.

דיכאון.

~~

העונש השלישי.

אסור לך לאונן עד שישי ב-19:00 בערב.

"אוף זה עונש נוראי 😒 אולי תחליט על עונש אחר? בבקשה זה קשה לי נורא".

"נורא?"

"נורא ממש"

"תתמודדי"

"בבקשה בבקשה. פליז. פליז אני מתחננת"

"מכאן השפעתו העיקרית של הפנאופטיקון: לחולל באסיר מצב מודע ותמידי של נראות שיבטיח את התפקוד האוטומטי של הכוח. [...] לעולם אין האסיר אמור לדעת אם מביטים בו למעשה; אבל צריך שיהיה בטוח שתמיד הדבר אפשרי" (פוקו, לפקח ולהעניש, עמ' 249-250).

הרי אין שום דבר פיזי שמונע ממך לאונן עכשיו, נכון? נכון. הסטיספייר בהישג יד, יש לך יום שלם בבית. לקחת לעצמך יום חופש מהתעסקות בתזה ואת יכולה, אם את רוצה, לשכב במיטה כל היום ולאונן עד שאת לא תוכלי יותר, או עד שתצטרכי להטעין את הסטיספייר. וגם אז, אפשר לעבור לאצבעות או לדוש במקלחת. כל האופציות פתוחות בפנייך.

ועדיין, את לא מאוננת. את מתלבטת - הרי הוא לא יידע. הוא לא יכול לדעת באמת אם אוננת או לא.

הוא יידע.

איך הוא יידע?

הוא יידע נו, את גרועה בלשקר. רואים את זה על הפרצוף שלך.

"שעבוד אמיתי נולד באופן מכני מיחס דמיוני. כך אין צורך להסתייע באמצעי כוח כדי לאלץ את המורשע להתנהגות טובה, את המשוגע לרוגע, את הפועל לעבודה, את התלמיד לחריצות, את החולה למילוי ההוראות." (עמ' 251)

בכל מקרה, הייתי אצל הפסיכולוגית בשבוע שעבר.

סיפרתי לה על הכלוב בערך שבוע אחרי שנכנסתי לפה וזרקתי את זה במילה או שתיים והיא לא ממש הבינה במה מדובר ואני התביישתי קצת להסביר לה וזה נשאר ככה לתקופה.

מפה לשם הבושה הובילה להתרחקות ביני לבינה וממש לחוסר הבנה.

בשבוע שעבר פתאום באמצע הפגישה החלטתי לנסות להסביר לה על יחסי שליטה דרך מושג הכוח של פוקו. בראש שלי זה סופר הגיוני וברור.

לא הצלחתי להסביר לה. יצאתי מבולבלת כמעט כמו שהיא יצאה מבולבלת.

אין דבר נורא יותר מלהיות לא מובנת. איזה תסכול.

"שני הצדדים הנוטלים חלק ביחסים הם בעלי כושר פעולה ולשניהם יש מרחב של אפשרויות לתגובה, מה שאומר שכל צד מושפע מן הצד שכנגד אך גם משפיע עליו, כלומר, לשני הצדדים יש מידה של חירות, גם אם אינם יכולים לחרוג מיחסי הכוח שבמסגרתם הם פועלים או לשנותם לגמרי. [...] החירות, המתבטאת באפשרות לנקוט ולהמציא פעולות שונות במסגרת יחסי כוח - פירושה האפשרות "למרוד"." (ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 26-27).

היופי בעיניי ביחסי הכוח הוא דווקא בזכות ולמרות החירות והאפשרות למרוד.

היופי הוא שלמרות שהייתי לבד בבית יום שלם,

ואולי לעולם לא היית יודע שאוננתי,

ואולי הייתי משקרת ממש ממש טוב,

היית לי לפנאופטיקון.

(אגב, בסוף, בפגישה היום, ויתרתי על פוקו והסברתי לה במילים פשוטות והיא הבינה אותי סוף סוף).