מקום תחת השמש

אמנם אני לא משאירה פה עקבות אבל אני קוראת פה בלוגים, עושה סיבוב בפורום אחת לכמה זמן ואף לפעמים לפעמים נתרמת מאיזו הברקה פה ושם. יש פה הכל מהכל. זה ברור לכל (כך אני מקווה) שהבלוגים פה הם הצצה (מאוד צרה) דרך עיניים סובייקטיביות, על חיים פרטיים. קראתי פה דברים שהשאירו אותי בהלם, החל משאלות בפורום שהייתי צריכה לשפשף את עיניי כדי לבדוק שאני רואה טוב, שבאמת נשאלו ועד אקטים אין סופיים וטוטאליים של התמסרות. קראתי גם הרבה זבל. בכמויות. לא משנה מה נגלה בפניי באתר הזה, מעולם לא בער בי להשמיע את ״האמת שלי״, לעומת ההתנסות הסובייקטיבית של מי שכתבו מדם ליבם, או משיא חרמנותם. לא משנה רמת הזעזוע שהרגשתי, לא רציתי לאנוס את מי שכתבו באמת שלי, או במה שאני חושבת עליהם. לא מדובר פה בטוב לב, או בהיותי פתית שלג מיוחד, לא. פשוט נראה לי ככ מעייף להתעסק בחיים של אחרים ולחנך, עד שהחלטתי לא להביא ילדים, תארו לכן, אז להתעסק באנשים בוגרים אחרים, לא תודה.

מאחר שנראה לי שדרכי היא הנכונה, כל פעם שאני נתקלת באנשים שדרכם שונה משלי, אני תוהה, האם חסרה להם אונה (נו לא באמת, או שכן) או שמא מדובר במשהו עמוק יותר? איזה צורך שיראו אותם ואם קיים צורך כזה, מדוע כמעט תמיד זה צריך לבוא על חשבון מישהי אחרת?

אגיד בצניעות, לפעמים מרגיש לי שאנשים פה ממש מושכים בלשון (קוקיות) כדי לזכות בתשומת לב.

האם מעולם לא נתקלתן במערכת יחסים כמו שלי ושלו? באמת? בכל האתר הזה? כל השנים האלה? לא היו אנשים שבחרו לחיות את חייהם בדינמיקה של שליטה? ואם קראתן וגם אם לא, האם אתן לא מבינות שבמערכת יחסים של שליטה, יש צד שהוא נשלט וצד שהוא שולט? באמת שלא? אז מה זה בעצם? ספאנקים בתחת? זה נחמד, מבינה למה אתן אוהבות את זה, גם אני אוהבת אבל אולי, תארו לכן, אולי יש אנשים עם עוד צרכים? משהו יותר כולל, יותר עוטף, חונק, משפיט. כן, יש.

השאלה בתחילת הפסקה הקודמת היא רטורית, ברור שנתקלתן. ראיתי גם לייקים ותגובות אוהדות, ברוב צביעותכן. מי הצבועות? אלה שדואגות לשלומי (פחחה)  בלי להפעיל שום מחשבה, פשוט מקיאות עליי את הפחדים שלהן.

את כל הצבועות, רציתי לשאול מדוע? מה בבלוג שלי גורם לכן לחשוב שיש משהו שיכול להזיק לי במערכת יחסים הכי טובה, מיטיבה, מרוממת, מגדילה, עוטפת, חמה ואוהבת שהייתי בה בחיי. האם אתן לא יודעות להתמודד עם קונפליקטים? עם הידיעה שאנחנו בנות אדם, מורכבות, שונות, עם יכולת רגשית שונה?

לא מצפה לקבל פה תשובות אמיתיות. אבל מקיאה עליכן בחזרה.

״לכן אני משחרר לך. התחלתי לכתוב משהו על מזוכיזם. איזושהי תזה שיום אחד תתממש עלייך.״

״מחכה לקרוא.״

״את חושבת שתעמדי בכל מה שאתן לך?״

״מאמינה שכן.״

״דברים שיגרמו לחיי נישואים של פוגל להחוויר.״

״די, למה אתה אומר את זה?״

״יום אחד, את תהיי בטוחה ואני אהיה בטוח בך. ונראה.

כדי לבדוק, כדי לרדת לשורש הרצון.״

״לי אין רצון כזה, זה רק לבדוק את הכאב, לא באמת להתנסות.״

״זה מעבר ללבדוק.

זה לצאת מהצד השני.

יום אחד, אולי עוד שנים. את תעני באמת ובתמים אחרת.

יש לי סבלנות מאין כמותה לזה.״

״לפני יומיים כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת "אתה יודע שכן" האמנתי לך.״

״תאמין.״

״אבחן. עד הקצוות.

עד שלא נוכל להעמיק עוד.״

״אין דבר כזה.״

״יש. נהיה זקנים ורק נדבר על זה.

נלקק צלקות מלחמה.

צלקות אהבה.״

רודפת אחריו ברחבי הבית, מחפשת פינות שקטות לנזול לרגע על הזין שלו, צריכה למצוץ, צריכה אותו בתוכי, מחפשת אותו שיפרק אותי כדי שאוכל להיות תפקודית. 

הדרך מהספה בסלון, למיטה בחדר השינה, לא ככ רחוקה, למעשה, מדובר בעשרה צעדים נראה לי, משהו כזה. לפעמים לתוך משהו כמו עשרה צעדים נכנסים כל מי שאנחנו, מי שהיינו ואיך הגענו עד הלום. יש שכל המהות נכנסת לתוך משהו כמו עשרה צעדים, זה קורה.

הוא מתעורר כמה שעות אחריי, אני כבר אחרי תיקתוק יסודי של הבית, שרועה על הספה, מתכתבת. הוא יוצא מדלת החדר ומביט לעבר הסלון, מתרשם ממה שהוא רואה ומחמיא על הניקיון ועל האווירה. זה עושה לי הרגשה טובה. הוא מתקרב אליי ומתיישב לידי. הוא מראה לי תמונה שצילם לפנות בוקר, אני במיטה, ישנה על צד שמאל, שמלת שינה מונחת עליי ברישול וכל התחת חשוף, זה מצחיק אותי אבל מהפנט, איזה תחת שווה יו אני אומרת לו בהתלהבות והוא מראה לי עוד תמונות. הוא נתן שם עבודת צילום וזה יצא ממש יפה.

״תחכי לי במיטה, אני צריך לטבול אותו״, הוא אומר כבדרך אגב, אני לא בטוחה ששמעתי נכון. ״מה?״ אני שואלת, ״אני צריך לזיין״ הוא אומר בצורה שלא ברור לו מה לא מובן.

הוא כבר קם והתקדם לכיוון המקלחת, נותן לי שהות להתאפס על עצמי. לא יודעת למה זה יצר בי התנגדות, המשפט הזה שנאמר לי כבר עשרות אם לא מאות פעמים. כולי הסרחתי מריחות ניקיון ורק רציתי להתקלח ולנוח, זה הרגיש ככ לא מתאים. הרמתי את עצמי בקלילות יחסית לאיך שהרגשתי והתקדמתי לחדר שינה. הוא כבר עמד ליד המיטה, מחכה לי שאכנס לפוזיציה. מרגע שעברתי את הדלת ועד שעברתי לידו, הרמתי מעט את השמלה ונעמדתי על ארבע על המיטה, קרה בתוכי משהו שמעולם לא קרה. ממש יכולתי להרגיש אבל לא רק להרגיש, ממש יכולתי לראות את עצמי ואת המהפך שקרה לי, נהייתי אישה אחרת. הוא ירק על הזין שלו ונדחף לתוכי, התחיל על 200, יצאו ממני אנחות שמעולם לא נאנחתי, הייתי על סף גמירה אחרי שתי חדירות שכמעט שברו לי את האגן, הוא המשיך לדפוק אותי בחוזקה וכמו תמיד שהוא דופק ככה הוא שאל בנקודה מסוימת אם הספיק לי, ״לא״ אמרתי וכיווצתי את עצמי עליו, מנסה ללא סיכוי להשאיר אותו בפנים. יכולתי לראות בלי לראות שהוא מתפלא, כי בד״כ אני צריכה שיפסיק, זה כואב לי מידי, הוא המשיך. אחרי עוד דפיקות נמרצות הוא שאל שוב, אמרתי שלא, הוא צחק והמשיך. ״אבא לימד אותך להיות שפחה טובה״, הוא אמר ונדחף לתוכי בכח שהדף אותי קדימה, מיד חזרתי למקום כדי שימשיך. ״זאת פעם אחרונה שאת מרימה עליי את הקול״, הוא הזכיר את מה שקרה אמש ונדחף שוב, הייתי באקסטזה שמעולם לא חוויתי בזיון, כאב לי הכל אבל רציתי שיפרק אותי, הוא דפק לי אגרופים לתחת, והרגשתי גלים בצוואר הרחם, משהו מטורף, הוא היה בתוכי והעיף לי כאפות לתחת שבזמנים אחרים אני צועקת מכאב, רציתי עוד, רציתי שיפרק אותי, שיכאיב לי, רציתי לתת לו להתפרק עליי עד שהוא לא יכול יותר. שמעתי את הנשימות המהירות שלו וזה עשה לי נעים.

משהו בי החליט שגם אם אני מסיימת שם במיון כי נשבר לי הגוף אני לא אומרת די, שימשיך עד שהוא יכול, עד שנמאס לו.

הוא עצר. הביט מתחת למיטה וראה שהרגליים הפנימיות זזו. זה שאני מסוגלת לעמוד מולו, לא אומר שהמיטה מסוגלת גם כן.

הגוף שלי היה ככ מאוכזב כשהבנתי שהזיון הזה הגיע לקיצו. זה היה מעבר לזיון, זאת הייתה בעילה שכמוה מעולם לא חוויתי.

הזמן הזה שמהספה בסלון למיטה, המשהו כמו עשרה צעדים האלה, השילו ממני כל מחשבה, כל רצון, כל מוסר, כל מחשבה שאני יודעת מי אני. נחשפה מי שאני באמת. בחיים לא הרגשתי שפחה שנותנת את עצמה בצורה הכי מוחלטת שאפשר כמו בזמן הזה שהוא בעל אותי.

היא אומרת שאם צלחנו את השנה הזאת כנראה שאנחנו לנצח, אני מסתכלת עליה ולא עונה אבל התנוחה שבה אני יושבת בשילוב עם צורת השפתיים והפרצוף בכלל, מעידים על כך שאני מרוצה ממה שהיא אומרת. אני מעודדת אותה להמשיך לדבר ללא מילים. בעיניים בורקות היא ממשיכה ואומרת שיש אנשים שבשעת משבר מתכנסים בתוך עצמם, (היא אמרה שרוב האנשים אבל אני לא אוהבת הגזמות) היא לא מחדשת לי. זה קצת מצחיק אותי שמישהי שהיא כמעט זרה בוחרת לנתח לי את מערכת היחסים אבל אני לא מעליבה וכן נותנת להתקרב, על מנת ליצור אווירה טובה במשרד הזה שאנחנו הולכות לחלוק בתקופה הקרובה.

כבר תקופה שהוא החליט שעליי לצאת מהארון מול מישהי. הוא חושב שזה יעשה לי טוב לחלוק סיפורים, מחשבות וקירבה עם מישהי שתדע על חלקים בי שחוץ ממנו אף אחד לא יודע. אני די סולדת מהרעיון להתקרב לאנשים חדשים, נשים או גברים כאחד, יש בי אפס אנרגיה להשקיע במערכות יחסים חדשות גם את הישנות אני בקושי מחזיקה.

הוא יודע שזה תהליך מייגע עבורי. אני חסרה את הקלילות הנדרשת בקרבת בני אדם, הכל אצלי קיצוני ומוחלט, אני דורשת נאמנות מוחלטת, זה מאוד קשה לבני אדם .

״אני אמצא לך חברה בקרוב״, הוא אומר ומלחיץ אותי. בעבר הבעתי התנגדות נחרצת, אני כבר לא שם. אני מבינה שאם הוא רוצה שתהיה לי חברה, זה פשוט מה שיקרה אבל מותר לי לא לאהוב את זה. אני לא אוהבת.

אני מנסה לחשוב מה יהיה בחברה הזאת, מדמיינת אותה, את הקול שלה. בהתחלה ניסיתי לדמיין אותה הכי רדודה, צחקנית וחסרה אבל ככל שהתמדתי בכך זה יצר בי הרגשת ריקנות. החלטתי להתמסר לדמיון ולעוף.  צחקתי עם עצמי ושיתפתי אותו שאני מדמיינת שהיא כמוני בדיוק אבל טיפה שונה.

היא בטוח מצחיקה וחדה, חכמה ממש, יותר ממני וזה מביך אותי שהיא יותר חכמה ממני, היא צנועה מאוד ותמיד נותנת הרגשה טובה, שאני בעלת משמעות. היא נאמנה ובעלת ערכים. היא לא המונית, לא בצורת החיים שלה, לא בדיבור וגם לא במחשבה. היא טיפה ביישנית אבל מצליחה להתגבר על זה בעזרת המון פתיחות. שום דבר לא מבהיל אותה בי, היא חמה אבל נותנת מרחב. היא יותר קלילה ממני אבל בעלת יכולת להעמיק. אין לה הרבה חברות וחברים, היא אוהבת הופעות, תערוכות, מוזיאונים, טיולים בטבע וטיסות. היא אוהבת לרוץ. היא אוהבת לאכול.

היא תשתוקק לדעת הכל לפרטי פרטים אבל לא תלחץ. היא תבין שהכי אני אוהבת להיות לבד.

היא לא קיימת אבל אם היא כן, היא כזאת.

מעניין איך זה ישפיע לך על התודעה אם חתיכה מהזין שלך תהיה ממוסגרת ותלויה על הקיר, כדי להבהיר למי הוא שייך. 

יודעת כל אחת פה שיש רגע כזה שבו היא באה למימוש מלא - כל מה שחשבת, חושבת או תחשבי על עצמך מתנקז לרגע הזה שבו את ממש מגשימה את עצמך ואת שאיפתך להיות אבק, כלום, אפס מוחלט, כלי עזר למימוש צרכיו, עינוגו וכו. נודה בענווה וצניעות שזה בד״כ מגיע כשאת בשיא שלך, חרמנית ברמות אחרות, על הקצה, נוזלת מכל החורים, מנוערת (או שלא) ומשוייפת נפשית, ככ טוב שאת השפוטה הכי חדה שקיימת. במקום הזה קורים דברים מדהימים, כי שם את, אני, אנחנו, מגיעות למימוש של מי שאנחנו רוצות להיות. אנחנו יוצאות ממחילת החיים שלנו, מתרוקנות מכל מה שנכון וצריך להיות, מתפשטות מכל סממן שהשגרה והיומיום הלבישו עלינו ונהיות השפחות שעליהן אונננו. המקום הזה קצוב בזמן, שבדכ נסוב סביב הזמן שהוא מתחיל לדווש לך במוח ועד שאת ממש על קצה קצהו של השיא. שם אני באמת מאמינה שאני אהיה השפחה הכי טובה בעולם. בעצם לא אהיה, אני יודעת שאני השפחה הכי טובה בעולם, נולדתי לשרת אותו, נולדתי להיות הכלום שלו.

ואז את גומרת, או שהוא גומר ואת חייבת לתלות כביסה, לשלוח את המייל, לחזור לאמא, לפתור דילמה של חברה, להבין שאת פסע ממלחמת עולם , את חייבת לחזור להיות יצור תבוני, עם חיים ודרישות והשגיות והתנהלות תקינה כדי לתחזק אורח חיים שתמיד חלמת, במקביל לחלום הזה של להיות הכלום שלו.

אם אפשר היה להישאר שם, בתודעת השפחה, כל הזמן, גם כשאני משמעותית בעבודה, המנוע של המשפחה, או סתם בת אדם חכמה ומועילה, פשוט להישאר שפחה בתודעה.

אנחנו בשלב אחר בחיים, ביחסים, משמרים את תודעת האפס שלי.

זה לא ממש תלוי בי ולא, אין לי על זה שליטה, אני פשוט מסתערת כמו נער מתבגר על כיכר לחם שלישית באותו היום, אני צריכה את זה כדי לגדול, כאילו האיברים, הם מתפתחים בקצב השאיבה או הליקוק או דפיקת הגרון שנדפק מעצמו על זין.

זה נכון שאני סמרטוטה שאיתה הוא מנגב את הרצפה ואני אסלה שלתוכה הוא מתרוקן, אני גם שק חבטות כשצריך אבל לטעמי אני הכי שימושית כשאני מוצצת.

הצורך לנתח פה, מולכן, מולי, מולו, התפוגג ונשאר ממני רק בשר רעב לזין. שלו. אני ככ מורעבת שמצידי הוא יכול לממש את הדברים הכי כמוסים שאני מספרת לו כשהוא מאונן לי את הכוס, לא אכפת לי!

מבינות, אני בשלב שאני ככ שיכורה מזין ומריח הביצים שלו, נרקומנית של המגע שלו, שגם אם הוא יספסר אותי בכיכר הכלוב, בבקשה אדוני, בבקשה, כולי שלך (רק אל תעשה את זה באמת, זה סתם לצורך ההגזמה של הכתיבה, שכאילו יהיה ברור שאני גמורה עליך בקטע אחר, כמו שאני באמת, בטוטאליות הכי טוטאלית שיש, כאילו הארדקור, תצליף בי עד שאטלף, טוב את זה אתה באמת רוצה לעשות, לא משנה, סוגרת סוגריים, ביי) הוא מלטף ואני מתלטפת, הוא נוגע ואני נאנחת, הוא מזיז את האצבע ואני שואבת אותו בעדינות, מלקקת את הסוכריה המתוקה שלו, את משמעות חיי.

אני צריכה להקליל, כי אם אתעמק ואנבור ואכתוב ואספר מה אני מרגישה לאדוני אני עלולה למות ממשמעות, מגודל השעה, מהבשורה, מהדבר הזה שמתרחש עליי.

אני צריכה להתעסק רק בזין ובחור תחת המתוק שלו, כדי לא להתעמק במשמעות של מה שהוא עבורי, כי זה מחשבה שואבת שדורשת לשבת ולכתוב ולנבור ואז שוב ושוב ושוב ושוב וכעת, אני רק רוצה זין ולהיות מנוגבת על רצפה ושיעשה בי כרצונו, שיטריף אותי באהבתו, בצרכיו, בדרישותיו, שיוציא את המיץ ממי שהייתי וישאיר את התמצית שהיא רק שלו.

אירוע רודף אירוע בקצב החיים המטורף שהמדינה מכתיבה. אבל בבועה שלנו אין מקום לקצב אחר מזה שהוא מכתיב. הטירוף הוא גם חלק, מאיתנו.

הוא חוקר. כל האמצעים כשרים כדי לפרק אותי לאטומים ואז לחטט שם עוד. החיטוט שהיה בעבר כואב ועם הזמן מציק, הפך להיות דרך חיים, משהו שאי אפשר בלי, משהו שחייב לקרות כדי שאוכל לנשום עמוק. ככל שהוא מחטט, פורם, שורף, דופק, שובר אני מרגישה נקייה יותר, קרובה יותר. יותר שלו.

אני צופה. בשונה מהחוקר שהוא, אני אוהבת לצפות. להביט. להסתכל. להיות חסרת השפעה אבל הכי להבין מה אני רואה. אני אוהבת להבין תהליכים, למה הוא חושב ככה ואיך צורת נשיאתו ברחם אימו, או האם ינק או לא, ואם כן עד איזה גיל, השפיעו על הדרך שבה הוא מביט בי רגע לפני שהוא טורף, או מלטף, או אוהב אותי.

היעד שאליו אנו מגיעים הוא היעד שעליו כל אחד מאיתנו חלם אבל בדרך שונה, לא מאוד מאוד שונה אבל שונה.

מהופנטת מהתהליך שעברנו, שאני עברתי. מביטה בו בעיניים שמחפשות את האישור שלו. אני רוצה להרגיש את הבטחון המוחלט בו ולא מפסיקה ולא מרפה מלספר לו כמה אני צריכה שזה יהיה מוחלט, טוטאלי כמו שאומרים במחוזותינו. אני מבינה את הזמן הדרוש לכך והדרך לא נראית ככ ארוכה, כי המסלול ככ מהנה ומספק שאני רוצה עוד מזה ועוד.

הטוטאליות שלי שוב עמדה במבחן. לא עברתי את המבחן בהצלחה יתרה אבל חל שיפור. אחרי תקופה לא קלה שהתישה אותנו פיזית ומנטלית, הוא חוזר לאט אך בהתמדה לצמצם את המרחב שלי, להקצות לי זמן נשימה, מנוחה וכל דבר שהוא רוצה או צריך. אני עמלה בלספק אותו מינית, להכין לו אוכל טעים ושיהיה לו הכי נוח ונעים שאפשר. חשבתי שאני על דרך המלך ולא הייתי מוכנה לבאות. הכבל חרך לי את עור הישבן, קצת מתחת לקעקוע. תחילה הרגשתי את נחיתת הכבל הקשה שזיעזע אותי ומיד אח״כ גל של כאב שהרגיש כמו חשמל עבר לי לאורך כל הגוף. קפצתי מכאב, לא הצלחתי להפסיק לבכות.

הוא חוקר, הוא פרקטי, הוא בודק תגובות.

אני צופה, חולמת, מדמיינת.

אנחנו ממשיכים להסתובב באותם מקומות, אחד מול השניה, דנים בדיוק באותם נושאים וזה אף פעם לא אותו הדבר. מה שמשתנה בעיקר זה באיזה גובה זה פוגש אותי. הכי טוב לי לבוא מלמטה ולהישאר.

הוא חוקר תגובות, גם בפעם האלף, גם בפעם המיליון, איך הגבתי, עניתי, נשמתי. עד כמה נתתי הכל ומה המילים שלא הצלחתי לשמור אצלי יותר. הוא זוכר הכל בקטע מפחיד.

הוא מזכיר לי שאני הקוף שלו וכאן כדי לשעשע ולהגיד ‘כן’ להכל. ״אני רוצה לדעת שהאופציה קיימת, שאין דבר שאני לא יכול לעשות איתך״, הוא רוצה שאאמין מתוך הנשמה שזאת האמת ואין בילתה. אני גם.

הוא חוקר קצוות, בודק עד הנקודה שאני אומרת די ואז שובר לי את הראש. אני מצליחה להיות בולם זעזועים טוב, לפעמים.

גם מתוך אפסיותי אני מביטה בו עמוק.

הוא מגביר את הקצב, אני עדיין מצליחה לשמור את התחת באוויר, הגב קמור אבל מתחילה להרגיש את הכובד. אני מתעגלת עוד כדי להרגיש אותו יותר עמוק, זה נעים לי עד קצות האצבעות, אני רוצה לגמור אבל על זה אני לא מדברת.

״עוד״ יוצא ממני בלחישה, לא בטוחה שהוא שומע. אני כבר נאחזת בציפה, משתדלת לא להימרח, להחזיק את עצמי. רעש הדפיקה החזק מפקס אותי. הוא מפסיק למאית שנייה, זה נותן לי אפשרות לשפר תנוחה, אני צריכה אותו יותר עמוק, יותר חזק, יותר כואב.

לפעמים אני מפחדת לומר לו כמה אני זקוקה לכאב שהוא מעניק לי. שלא יחשוב שזה משהו שאני רוצה תמיד. המחשבה שיש דברים שאני יכולה להכיל רק תחת תנאים מסוימים התבדתה לא פעם וגם לא פעמיים ועדיין, מתקשה לבקש שיכאיב לי.

אני יודעת שהוא לא התפרק עליי אפילו רבע ממה שהוא צריך ובכל זאת אני אומרת לו שישתמש כמה שהוא צריך. הוא לא. כנראה שאמונה צריכה להיות הדדית, גם לצד שמעניק את הכאב. הוא צודק גם בזה, אני בטוחה.

המרווח הזה נותן לי מקום לנשום רגע, רגע שנמשך כבר חודשים רבים אבל אני מפחדת מזה. מפחדת וזקוקה ממש במקביל.

הגוף זוכר איך זה מרגיש להיות מנוערת ממכות עד שאי אפשר לזוז. כיום אני לא מצליחה לזוז מכאבי גוף שלא קשורים אליו, שני כאבים מעולמות מקבילים שלעולם לא יפגשו.

הגוף זוכר איך זה להיות מנוערת עד שאני צריכה עזרה לקום, עד שלוקח רגע להרים את היד שכואבת מהעצם, להזיז רגליים מסומנות. הוא זוכר את הרוק שנקרש על הפנים והשיער, הזיעה שמרטיבה את המיטה, זרע בכל חלק וחור בגוף, מיצי גוף וכוס חרוך.

״לא יודעת אם יהיו לך כוחות לדפוק אותי כמו אתמול״, אני שולחת לו הודעה בידיעה שאין מצב שהוא לא יכול לדפוק אותי, הוא תמיד מוכן לזיין לי את הצורה.

״עליי״, הוא מגיב.

אני פוגשת אותו חצי ישנה, יוצאת מחדר שינה ישירות לזרועותיו. מיד כשנכנס אמר לי שאין צורך לרדת על הברכיים, כמו שעליי לעשות תמיד כשהוא חוזר הביתה. הוא מחבק את גופי הערום ושולח ידיים לכל מקום, הכל כואב לי, אני לא מרגישה טוב אבל פועמת וזקוקה לו ככ. ״את תקבלי את מה שאת צריכה״ הוא אומר ושולח אותי לחדר. אני נכנסת ומתמקמת על המיטה.

השרירים כואבים וצריכה להרגיש את הכובד שלו כדי להחזיק אותם. הוא מלטף את הגוף הכואב שלי, נשען עליי, ממשש, לופת ואוחז, מקדיש תשומת לב לכל האיברים שנמצאים בהישג ידו.

כשהוא מתחיל לדפוק אותי אני מבקשת שלא יכאיב לי, באינסטינקט מפגר שאני רוצה להשמיד. איך שאני מסיימת את המשפט והוא נדחק לתוכי יותר חזק ועמוק, אני מבקשת ״עוד״.