מתנזר מקלדת

זחלתי אליה כנחש חרישי,
כורך את גופי, חומק ללכוד.
שנים לא ידעה כף ידי את עורה,
שפתיה שכחו את גווי הנדוד.

רעב שלא בא על שובעו,
כבול בשנים של הדחקה כבדה.
ילדים, עייפות, לילות בלי שינה,
תפסו את מקומם, גזלו כל תשוקה.

אך לא עוד, לחשתי, הזמן לא יגזול,
נשכבתי לידה, ידי מהססת.
מלטפת ברוך ירך שנשכח,
מבקשת מענה בשתיקה לוחצת.

אך אז בקולה, רדום ועמום,
קטעה את הרגע, סגרה התקווה:
"צחצחת שיניים?, נעלת הדלת?
אמרה וצנחה לשינה. 
ואני ? מול הטלויזיה ישנתי עד הנץ החמה.