כשאתה אוהב, אך פוגש בקור.
יודע שהיא אוהבת—אבל האם די לה? די לי?
הכעס, המרירות שנצברו בשנים,
לא יימחו, אולי גם בעוד חיים.
אומרים שלפעמים אהבה אינה מספיקה,
אבל מה כן?
האם יש עוד מי שמת מאהבה,
או שרק גוססים?
אני חושק בה,
אוהב, רוצה לדעת.
להרגיש אותה שוב,
כמו פעם.
אך התותים הבשילו שש פעמים,
והזיכרונות דהו.
לא טעם, לא ריח,
רק ריק בין שנינו.
רק להריח—אם לא,
אז לטעום,
אם לא, אז לבלוע,
אם לא, אז לטרוף,
ואם לא זה—אז לפחות לזיין כל חור שלה.
אני רואה אותך, מזהה מיד.
אני הניק, חשבתי שפרשת מזמן.
כך אמרת לי אז, לפני שנים:
"מנתקת עצמי מהעולם הזה, מהאנשים."
כמה הופתעתי לראותך שוב,
שולטת כאן ביד רמה,
ואני זוכר אותך אחרת—
כלבלב חמוד ליד רגלי,
היום דוחפת דילדואים וסטרפאון,
ונזכר בסשנים שנדחפו אלייך בלי אבחנה.
שמחתי לראות איך גדלת,
איך צמחת, איך השתנית.
כמו פוקימון אדום וחמוד,
סקסית היית ונשארת.
ואני? מונוגמי הפכתי.
ילד הייתי—וגדלתי.
זחלתי אליה כנחש חרישי,
כורך את גופי, חומק ללכוד.
שנים לא ידעה כף ידי את עורה,
שפתיה שכחו את גווי הנדוד.
רעב שלא בא על שובעו,
כבול בשנים של הדחקה כבדה.
ילדים, עייפות, לילות בלי שינה,
תפסו את מקומם, גזלו כל תשוקה.
אך לא עוד, לחשתי, הזמן לא יגזול,
נשכבתי לידה, ידי מהססת.
מלטפת ברוך ירך שנשכח,
מבקשת מענה בשתיקה לוחצת.
אך אז בקולה, רדום ועמום,
קטעה את הרגע, סגרה התקווה:
"צחצחת שיניים?, נעלת הדלת?
אמרה וצנחה לשינה.
ואני ? מול הטלויזיה ישנתי עד הנץ החמה.
פעם עמדתי גבוה,
חזק כרוח, עז כים.
מוקף נשים, עטוף תשוקה,
בין עננים של עשן וחלום.
במעגל עמדו סביבי,
כרעו ברך, לחשו שמי.
צבאות של תשוקה נקשו על דלתי,
מלכות נפלו במבטי.
גם היא הייתה שם,
גם היא כרעה,
גם היא ביקשה להיות שלי.
היום ידי במים,
סבון וצער מתערבבים.
שוטף חטאים עם הכלים,
מוחק ימים על רצפות קרות.
מלך הייתי בארץ רחוקה,
עכשיו כאן, בממלכתי,
אני משלם על כל מבט שלא נתתי לאישתי.
אין לי כוונה לבגוד,
לא במילה,
לא במעשה,
לא בלחישה.
אך מה עם הרחש שבלב,
ההרהור החולף במחשבה?
האם גם הוא חטא,
או שמא רק צל חולף ברוח?
