מתחילה

עולים במעלית, אליו הביתה. אני שואלת שאלות, מנסה לשבור דיסטנס. "רק אני שואל פה שאלות" הוא אומר. אני מרכינה ראש, מבוישת, מגניבה מבט מלמטה. נכנסים אליו לדירה, אני נעמדת באמצע החדר, מביטה סביב, קורעת את המסכה מעל פני.
"איך את מתכוונת לצאת בלי מסכה? תמיד תחשבי קדימה" הוא אומר.
"שבי על הספה". אני מתיישבת, הוא מתיישב לידי, מושך את ראשי על ברכיו.
אני מתחילה לדבר, מהר, בקדחתנות, רוצה להוציא את זה כבר החוצה. "אתה תכעס. הפרתי הוראה שלך, אתמול יצאתי לפאב, שתיתי 2 כוסות קאווה".
הוא מופתע, מרים את ראשי, אוחז בצווארי חזק, מטה אותו הצידה, מונע ממני להביט ישר.
" רציתי לזיין אותך היום. קצת קשה לך וכבר את נשברת? היית כבר כל כך קרובה להיות רכוש".
הוא מוריד אותי לרצפה. "הורידי מכנסיים ותחתונים ותתכופפי". הוא הולך לחדר, אני מתכוננת להענש.
הוא חוזר, הוא מצליף סדרת הצלפות מהירות, חדות, כואבות. השוט מרגיש ארוך ודק. אני מתנשמת, מבליטה את הישבן, רוצה להענש עוד. הוא עוצר. "אם אצליף בך עוד, את תלמדי?" אני עונה שכן. הוא מפליק בידיים חשופות, נותן מנוחה מהשוט.
הוא מורה לי לעמוד. אני נעמדת, מבליטה את התחת מולו, מוכנה לחטוף עוד. אני מתנדנדת.
"את לא יכולה לעמוד ישר? רדי על 4".
אני יורדת על 4. אני מרגישה משהו חודר לתוך הכוס.
"תחשבי שזה הזין שלי".
הוא עוזב, מתרחק, מסתכל. "מצאתי שימוש לכוס שלך". אני עדיין לא מבינה. "ידית אחיזה לשוט שלי, לפחות במשהו הוא יהיה מועיל. שהשוט לא יפול!"
הכוס חלק ורטוב, אני מנסה לכווץ אותו על השוט, אך הוא מחליק ונופל. "אמרתי שלא יפול". הוא מרים את השוט, מחדיר אותו שוב, אני מתנשמת.
אני עומדת על 4, השוט בתוכי, לפתע הטלפון שלי מצלצל. הוא מגיש לי אותו "לא לזוז, תעני".
זו שיחה חשובה, אני חייבת לקום וללכת.
הוא שולף את השוט, אני קמה, מרימה מכנסיים במהירות. מסתכלת מסביב, מחפשת מה שכחתי, מנסה לעבור בשניות ממוד אחד למשנהו.
הוא מחבק חיבוק מהיר ונותן נשיקה קטנה.
אני חוטפת את המסכה מהשולחן.
"זו המסכה שלי" הוא אומר. אני מחפשת את שלי הקרועה ורצה לדלת.
בדלת הוא אומר "יש לך עוד הזדמנות".