***

המזודה בפוסט הקודם הרי אינה העניין. היא רק הטריגר של בחינת יכולתי לחוות שינוי ולהתנהל עמו.

***

ובכן, נשאלת השאלה האם השינוי באמת מפחיד או שמא עצם קיומו של הפחד הוא זה שמפחיד. בכל שינוי קיים אלמנט אי הוודאות, בוודאי בשינוי מתוכנן מראש, שינוי שידענו שיגיע וידענו את זמנו. אולי קל יותר להכיל אותו מאשר את השינוי שנכפה עלינו באופן פתאומי. שינוי שמגיע בחטף מקשה על ההתמודדות עמו, אך נחסכת מאיתנו אי הוודאות המתלווה לשינוי מתוכנן. תמיד תפסתי את עצמי כמי ששינויים קשים לה אבל לאחרונה אני חושבת ששפטתי את עצמי לחומרה (כרגיל, יש לומר). 

על שינוי אפשר להסתכל מזוויות שונות, אפשר לסובב אותו וירטואלית ואפשר ממש לחוש איך משתנה ההתייחסות האישית אליו.

קלף השינוי: מיכל טוהר לב

באחד הטיולים שלי נחתתי בגלזגו אחרי קונקשן בפרנקפורט, והמזוודה שלי לא נחתה יחד איתי. זו הייתה תקופת "כאוס המזוודות" שאחרי הקורונה ולכן לא היה הרבה מה לעשות, מה גם שחברת התעופה מיהרה לשלוח sms ובו נכתב: אנחנו יודעים שהמזודה נותרה מאחור, נשלח אותה מחר. מילאתי טופס כנדרש ובדקתי איך אני מרגישה. ברגעים הראשונים אלו היו תדהמה, לחץ וכעס. האם נתאחד ואם כן, מתי?

אני מחזיקה מעצמי אדם מעשי ולכן התעשתתי ושמתי פעמיי למלון בשדה, לחדר שהוזמן מראש לפי התוכנית. למזלי אני תמיד מקפידה לקחת איתי בתיק שעולה לטיסה, פריטים הכרחיים שמאפשרים לי התארגנות גם ללא המזודה. אם כך, נכנסתי לחדר, למקלחת ובעודי לבושה במגבת, למיטה. במקום לספור כבשים ספרתי חפצים: מה היה במזודה ועד כמה מצער או לא נורא להמשיך את החיים בלעדיו?

בבוקר נסעתי צפונה אוחזת בידי שקית נילון גדולה בה כבר התחלתי להניח "מציאות חליפיות" שקניתי בדרך. זה די נחמד לנסוע בלי המזודה שוררתי לעצמי בחיוך, זה מאתגר ומעניין, הוספתי. ביני לבין עצמי שמתי לב לפלא שהתרחש בתוכי: אני סבבה לגמרי.

נזכרתי באותו טיול בו אחת, גברת לנטוש (Lantosh) לקחה בטעות את המזודה שלי והשאירה לי את שלה. בכמה שעות שעברו עד שהחלפנו חזרה הספקתי לבכות, ליבב על מר גורלי ולצרוח בזעם על כל פקידה ובעל תפקיד רלוונטי.

התבגרתי מאז, ציינתי לעצמי בסיפוק. אחרי 3 ימים החלטתי שיש צחוקים ויש חלאס ונסעתי לפורט ויליאם לקנות קצת בגדים חליפיים.

אחרי 6 ימים המזודה מצאה אותי.

מידת הצניעות מידתו

בהכרת ערך עצמו ובעזות הידיעה.

מידת השפע מידתו

בהיות מבוכי נפשו גלויים לו

ומודעותו ליצירתו רבה.

מידת אושרו מידתו

כמידת המעטיר הוא על עצמו

ונכון לקבל.

יש זמן, אני אומרת לעצמי, מה בוער? הרעיון לכתוב פוסט אמנות על שעונים נולד לפני כמה חודשים, אבל סיפור המסגרת והפרטים בתוכו נותרו נסתרים מן העין זמן רב.

יכול להיות שהסיבה לכך היא שיש לי עודף שעונים מצולמים ובעיקר מגדלי שעון, שהם פריט הכרחי בכל עיר וישוב שמכבד את עצמו.

מגדלי השעון הראשונים הופיעו בימי הביניים. עד המאה ה-20 לא היה ברשות רוב האנשים שעון כיס, ומגדלי השעונים סיפקו צורך בסיסי.

המגדלים הראשונים התריעו על השעה רק באמצעות צלצול, פעמים רבות לצרכים דתיים, ולא נחשבו לאלמנט אדריכלי בפני עצמו. כדי שצליל הפעמונים ישמע למרחוק, מוקמו אלה בראשם של מגדלים במרכז העיר, ואלה היו לעיתים המבנים הגבוהים ביישוב. (ויקיפדיה).

והפעם שיר מוכר של הביטלס:

"כתבתי את המילים בבית של אימא שלי בוורינגטון. חשבתי על ה I Ching, ספר השינויים הסיני. הקונספט המזרחי אומר שכל מה שקורה, נועד להיות – לא קיים צירוף מקרים. לכל דבר יש תכלית”. 

כך סיפר ג’ורג’ הריסון על כתיבת השיר While My Guitar Gently Weeps, השיר שאת המנגינה שלו התחיל לכתוב ברישיקש, ואת השיר סיים באנגליה. 

“כתיבת השיר, הייתה מין תרגיל בכתיבה: החלטתי לפתוח ספר ולכתוב שיר על הדבר הראשון שאני רואה בספר. פתחתי ספר רנדומלי וראיתי את המילים ‘gently weeps’, ככה התחיל השיר”. 

ספר הפואמות ששלף ג’ורג’ מהמדף נפתח בפואמה Rain On The Roof של קואטס קיני האמריקני והיא כללה את המשפט: ‘And the melancholy darkness gently weeps in rainy tears”. (מצאתי ברשת).

זה אמנם שיר של הביטלס אבל בחרתי ביצוע אחר שלו.

While My Guitar Gently Weeps

I look at you all

See the love there that's sleeping

While my guitar gently weeps

I look at the floor

And I see it needs sweeping

Still my guitar gently weeps

I don't know why nobody told you

How to unfold your love

I don't know how someone controlled you

They bought and sold you

I look at the world

And I notice, it's turning

While my guitar gently weeps

With every mistake

We must surely be learning

Still my guitar gently weeps

I don't know how you were diverted

You were perverted too

I don't know how you were inverted

No one alerted you

I look from the wings

At the play you are staging

While my guitar gently weeps

'Cause I'm sitting here

Doing nothing but aging

Still my guitar gently weeps

Dub the mic on the piano and quite low this

Just keep it in my maracas, you know

You know, those old pianos

Okay, we're on

Mouth

שיחות בתחנות

באיזו שפה אתן מדברות? אני נדחפת בחוצפה לתוך שיחתן. אנחנו ממתינות לאוטובוס והשפה אינה אנגלית. הן נראות מקומיות ואני מתקשה להכיל את הסקרנות המתפרצת שלי. זו לא גאלית אני יודעת, כי אנחנו בדרום סקוטלנד ורק בצפון ובעיקר באיים ההיברידיים משמרים את הגאלית. סקוטית, עונה לי האחת, כך אנחנו מדברים בינינו לבין עצמנו. הכי נוח לנו, מוסיפה השנייה. כך דיברו בבית וכך מדברים עם הנכדים. בביה"ס לומדים אנגלית וסקוטית, ורק כשאין ברירה עוברים לאנגלית. אני בעצם ה"אין ברירה" אבל היא אומרת את זה בחיבה ואני לא מרגישה נזופה רק מופתעת שלא ידעתי עד כה על קיומה של השפה הסקוטית.

***

כל המזוודות האלה מלאות במתנות לנכדים באוקראינה, היא אומרת בגאווה. מאז שאני פה אנחנו נוסעים כל שנה לבקר את המשפחה, היא ממשיכה. "אנחנו" הם זוג בני 70 פחות או יותר. היא התחילה איתו באפליקציית היכרויות כלשהי, הוא בא לפגוש אותה והחזיר אותה לצפון אנגליה כאשתו. היא דברנית והוא שתקן, כמתבקש. היא אלמנה והוא גרוש. בעלה האוקראיני שנפטר, נודב ע"י הממשלה לטפל בהריסות הכור הגרעיני בצ'רנוביל, חלה בסרטן ומת זמן קצר אחר כך. היא אישה של מעשים, לכן התאבלה ואז המשיכה הלאה.

לשיח גרניום יש יכולת מופלאה לומר תודה על המים בהם אני משקה אותו, והוא משחרר עננת ריח ייחודית.

לשיח של העגבניות יש ריח מיוחד שלא מתלווה לעגבניה עצמה, בטח לא לאריזות הפלסטיק של עגבניות השרי, אבל לפעמים שביב הריח הזה קופץ אל האף ומקפיץ הרבה שנים אחורה אל ריחות הילדות.

לכוסברה ולגויאבה יש ריח בלתי נסבל.

בסופו של דבר אני בנישה די צפויה. 

בתהליך הדרגתי צמצמתי את עצמי לכמה נושאים קבועים שאותם אני מגלגלת מפה לשם כליצן עייף וכדוריו הדהויים. נראה לי שאני ממחלקת ה"נחמד" שזה לא משהו בכלל. עכשיו, אין צורך במחמאות, אני יודעת שקוראי הבלוג הנאמנים מחבבים אותו, אבל עם יד על הלב אני כבר לא ממש מחדשת ואת ענייני הבדס"מ נטשתי לגמרי, לא רק בכתיבה אלא גם בפועל אז אין לי סיפורים חדשים מהמחלקה הזאת.

אפילו פעולה פשוטה כמו לכתוב שיר נהייתה סיפור (סליחה על משחק המילים, הצחקתי את עצמי). לדוגמה:

איזה קטע שההשראה מתה

רק לפני רגע היא עוד שגשגה באון

ועכשיו כל טקסט זועק כישלון.

האמת קצת נסחפתי עם הכישלון, 

זה מפני שהייתי צריכה חרוזון. 😉

השעה בה מכבים את תאורת הרחוב. האחראי על השלטר החליט שזו שעת בוקר. נדמה לי שתמיד יש מישהו שמחליט על האור ועל החושך,

במן הלך רוח אוטומטי בו הוא חייב לקבוע גבולות לכולם כדי שהעולם יהיה מסודר בשבילו.

תחילת אלול ושאריות הירח מאתמול כבר לא מאירות את הלילה, שמיכת עננים לחה מסתירה את נצנוץ הכוכבים ובשניות הראשונות זו עלטה, אחר כך, כשמתרגלים, השחור הופך לרב גוניות מקדימת בוקר.

רק אני, העולם והכלב שאינו שלי ושמשום מה הצטרף אלי.

ג'ו מציע לקחת אותי ברכבו ליום טיול. אני לא בטוחה שבא לי למרות שדיברנו מעל כמה כוסות בירה בפאב המקומי שלמרבה הנוחות נמצא בקומה התחתונה של המלון בו אני מתאכסנת.

ג'ו שירת בצבא הבריטי ועשה תקופות שירות ארוכות בצפון אירלנד בימי הפיגועים הגדולים של המחתרת האירית הידועה לשמצה, והוא, וגם קני ששירת באותו מקום ובאותה תקופה, אומרים שעדיין יורים שם אחד לשני בברכיים למרות שיש הסכם שלום. אז ג'ו מזמין לטיול ומבקש 20 פאונד בשביל הדלק. הטיול יכלול, הוא אומר, סיבוב בפארק הענק של האיזור, וזה דווקא מתאים לי כי לא ניתן לטייל שם בתחבורה ציבורית. הוא אוסף אותי בבוקר, ממלא דלק על חשבוני ואנחנו יוצאים לדרך. 

זה לא האיזור הכי אטרקטיבי של סקוטנד אבל אני נהנית. 

הייתי שמחה לו ג'ו היה מסביר קצת יותר, למשל על הפרות שהותאמו כבר במאה ה-17 לשגשג בסביבת מרעה ומזג אוויר פחות נוחים, ונקראות בשם החיבה Oreo cow, אבל הוא נוהג ושותק ואני מסתכלת מהחלון וגם שותקת, ובעצם זה מצב לא רע מבחינתי. 

שנתיים אחר כך טרייסי שולחת לי הודעה שג'ו נפטר ולא מפרטת ממה, ואני לא שואלת .R.I.P