יום אחד את מתעוררת, העיניים נפקחות ואת נושמת עמוק, ומבינה שביומיים האחרונים היד שלך לא ידעה דבר חוץ מהרגשה של טלפון. שברחת עליו, בריחה רצינית, לא הליכה, מרתון.
המוח מדשדש בין כל דבר שיעביר את המחשבות על כסף, חובות,קטנים ככל שיהיו, אכזבות, געגועים לאקסית או למה ההוא עשה לי אנמאצ', שב ופרפקציוניזם.
היד הולכת בין האינסטגרם, לטלגרם לכלוב לאפליקציה נדושה ומטפטפת מפטתיות של הכרויות, שגם שם את מסננת את כולם ונעלבת כשמסננים אותך.
הכל כדי שלא תתערערי, הכל כדי שחלילה משהו שאת חושבת על עצמך לא יזוז ממקומו.
הכל כדי ללכת לישון עם עיניים נסגרות כמו שער, שלא משאירות מקום לשום מחשבה להיכנס. כולן תוקפניות ומאשימות.
את שולחת הודעה לו ולזה, בורחת לאנשים שלא מתייחסים עלייך כמו שמגיע לך ונשבעת שלא תכתבי להם גם אם יפול העולם.
הם תמיד אמרו שאת צריכה פרופורציות ואת אף פעם לא הבנת איך אפשר לא לתת לרגש את כל המקום בחדר. להרגיש אותו מחלחל ולהקיא אותו מחדש כדי להתמודד. איך אנשים מסתכלים על בעיות ואומרים יהיה טוב, כשבצדו השני של החדר אני לא נרדמת מלחץ.
ובכל זאת, אני קצת כמו ג'קל הייד.
יש אותי ביקורתית, תוקפנית ומאשימה, שמתפלשת בחרא ואף מרשה לעצמה להשתכשך ולהיקבר בו,
ויש אותי של עוד שבוע.
שמבינה שכל זה פשוט לא יעיל. היא תקום ותמשיך לעוד יום שבו כנראה שדברים יסתדרו, או שלא, אבל היא תתמודד ותמצא פתרון. כי זו אני. וורסטילית. נראלי.
