אני מיוחדת (כן, בדיוק כמו חינוך מיוחד), אני צריכה משמעות ומטרה בכל דבר, מעשה ותהליך.
לפני המון המון שנים היו לי חברים בעולם התיאטרון. אז פעם ישבנו מאחרי הבמה, במחסן התחפושות. שוחחנו, שתינו, עישנו - כרגיל, וראיתי מחוך. יפה מוות. נתנו לי למדוד אותו, יחד עם שמלות. זאת הייתה הפעם היחידה בתקופה ארוכה שממש אהבתי איך אני נראת.
מאז מחוך הפך לחלום כזה, פנטזיה. אבל לא יכולתי לקנות (כי לא היה במידות שלי), לא העזתי להזמין (כי לבנות שמנות לא מגיע בגד כזה), ועוד לא ידעתי לתפור.
אחר כך כבר לא היה לי לאן ללכת בזה.
אחר כך שכחתי בכלל על החלום שלי כי במצב השרדות דברים אחרים חשובים..
אחר כך החלום חזר... לוחץ. דורש. מגרד. מגרה... הידיים כבר מדגדגות כמה שנים. הפינטרסט שלי מתפוצץ מהתמונות, שיעורים, הסברים...
למדתי על המחוכים המון. בדקתי. האמנתי בכל מיני שטויות. הבנתי שהן שטויות. שיניתי את דעתי על המחוכים.
וכן.
הזמנתי את ה-ספר שכבר שנים הסתכלתי עליו.
קיבלתי.
קראתי.
בחרתי מחוך... משנת 1780. ועוד אחד, משנת 1790-1800. בניתי בסיס בשיטה ההיסטורית לפי ההסבר של החוקרת שכתבה את הספר. איך היא הבינה והצליחה לנחש ולפענח אותה כי כל חייט כמובן שמר את אומנות השרטוט שלו בסוד. ועל הבסיס הזה בניתי גזרה למחוך בשבילי, איך שרציתי אותו, לקחתי קצת מ1780 וקצת מ1790-1800...
מצאתי וידעו ביוטיוב שמישהי (אלופה) מראה איך היא תופרת את המחוך מאותה תקופה. ראיתי אותו 50 פעמים. ממשיכה לראות שוב ושוב...
הוצאתי חתיחת בד ששמרתי אותו יותר מ10 שנים. למה? אין לי מושג. לא יכולתי לגעת. שמרתי ל"זה". הגיע הזמן שלו. גם הוצאתי בד שקניתי פעם לפני המון שנים, לא יודעת למה, אני לא משתמשת בדרך כלל בבד כזה, קשוח ולבן. ממש מתאים לשכבות פנימיות של המחוך...
והנה...
מתחיל ה-סשן ה-שבירה ה-עצמאי הכי אכזרי שהיה
כי לא תפרתי אף פעם מחוך
כי לא תפרתי כל כך הרבה בתפירה ידנית
כי אני בטוחה שאני לא מסוגלת לתפור בדיוק ודייקנות נדרשים
כי זה יקח המון שעות עבודה, עשרות וקרוב למאה. אולי יותר
כי יש סיכוי שטעיתי בסרטוט ואראה את זה רק בסוף
כי יש סיכוי שלא אצליח
כי יש סיכוי שהבד לא נכון, לא מתאים
כי יש סיכוי שבחרתי גזרה לא מתאימה לבנית הגוף שלי
כי יש עוד המון גבולות ומחסומים שאני אצתרך לעבור בדרך. לבד. לאט. במהירות של צב עם מחט וחוט בידיים הרועדות מפחד...
