אני תמיד הייתי בטוחה שהתמכרות זה למשהו שעושה לי טוב. נעים. כייפי כזה. לא הטוב מבחינה אובייקטיבית כמובן. במקרה כזה כבר לא קוראים לזה "התמכרות" אלה "אורח חיים בריא".
ועכשיו כשאני כמעט בת 50 אני מגלה שממש לא. שההתמכרויות שיש לי הן לרוב לדברים שאני שונאת, לסבל ועינויים שאני לא רוצה ומתלוננת עלייהם אבל שוב ושוב בונה לעצמי אותה מלכודת.
היום הכל נהיה כל כך ברור לי.
שקוף.
מבריק.
מובן.
אז החלטתי ככה, כן. בדיוק כמו שכתוב:
"אני כבר לא אהיה זמינה לדברים שגורמים לי להרגיש כמו חרא".
כי הבנתי שזאת ההתמכרות המרכזית שלי. זאת האזור הנוחות שלי. מכאן ניצרים רוב הקשיים שלי, רוב הבעיות, רוב המחסומים.
כן, למשל, זה:
"הפחד הכי גדול שלי הוא שאתה תראה אותי כמו שאני רואה את עצמי".
ואתם יודעים מה? הבנתי שאני רואה את עצמי בצורה הלא נכונה. זהו! מצאתי תשובה לחידה! אני שמתי מולי מראה שבורה ועקומה, בניתי דמות עצמית יל בסיס של מה שראיתי בה וממשיכה להתייחס ולהתייעץ איתה ולא עם המציאות או אנשים שאוהבים ורואים אותי באמת. יצרתי מסיכות לפי הדמות הזאת. התנהגות שמתאימה לדמות הזאת. חיים שלה. לא שלי. חברים, גברים, אנשים - הכל שלה.
כמובן שכל זה קשור גם אליי, כי יש לנו די הרבה דברים משותפים. אבל הסתן נמצא בפרטים הקטנים והם שונים לחלוטין.
אז הגיע הזמן לשים בצד את המראה העקומה.
עכשיו, כשאני כבר שלמה. כשמצאתי את כל החתיכות שלי וחיברתי אותן. הגיע הזמן ליישר אותן. לא רק להחזיר למקום אלה לבדוק שכל אחת ואחת תיכנס בדיוק לאיפה שהיא שייכת ובצורה יפה, שלא ישארו פערים, צלקות, סימנים מיותרים. ולשם זה אני צריכה מראה שטוחה, נקיה, נכונה, אמיתית.
גדולה ויפה - כמוני.
ישרה וכנה - כמוני.
מבריקה ונקיה - כמוני.
חכמה ואמיצה - כמוני.
חזקה ועצמאית - כמוני.
שמחה ומאושרת - כמוני.
סולחת ומקבל - כמוני.
רואה ושומעת - כמוני.
אך יש דברים שאני עדיין צריכה ללמוד מהמראה:
- היא לא נותנת לאף אחד ולשום דבר שהיא משקפת להיכנס לתוכה.
- היא שומרת על הגבולות שלה, לא מחליפה צורה, גודל, שטח.
- יש לה מסגרת שהיא קודם כל שומרת על המראה וגם על האחרים שלא יפצעו מהצדים החדים שלה.
- היא לא משתנה, לא חשוב מה היא משקפת, רואה, מראה, מה קורה מולה, היא תמיד נשארת כמו שהיא.
- היא לא מכניסה בפנים גם כל לכלוך, זבל, אבק שנדבק אלייה, הכל נשאר רק על המשטח, על פני המראה.
- כל מראה תופסת בדיוק אותה כמות המקום שמגיע לה ודורשת שטח פנוי מסביב. יש לה מין אזור פרטיות שלא מתקרבים אלייה יותר מדי כי אחרת לא רואים כלום. כולם שומרים את המרחק הנדרש ואף אחד לא מתווכח או מתנגד לזה. כי זה מובן מאליו: למראה מגיע שטח פתוח עם הרבה אוויר ואור מסביב. מתייחסים אלייה עם כבוד, בעדינות, לא נוגעים בידיים מלוכלכות, בגסות, בכוח, סתם ככה. מתכוננים לפני שפונים למראה, מיישרים גב, עושים פרצוף, מסדרים בגדים. כלום לא קורה סתם מול המראה.
אבל מראה לא יכולה להיות סגורה. היא חייבת לשקף. זקוקה לזה.
"לחתוך אנשים מהחיים שלי לא אומרת לשנוא אותם. זאת אומת לכבד את עצמי".
אני לא יכולה ללמוד ולהכיר את עצמי אם אתה תשמור אותי בתוך הקופסא אטופה בנייר וצמר גפן. אני צריכה להבין מה גורם לי להרגיש כמו חרא. למצוא את נקודת האל חזור שלי ולשים דגלים אדומים מסביב. לכן הייתי חייבת ללכת. הגיע הזמן.
לצערי,
"לעתים קרובות, ההתחלות החדשות מתלבשות לסיומים מכאיבים".
אתה כועס. אני יודעת. מרגישה את זה. מותר לך. תקלל אותי. אך רק מרחוק. אניהייתי חייבת ללכת. לעשות טעויות. כי הודות להן הבנתי היום את כל זה. הוצאתי דגלים אדומים. זרקתי את המראה העקומה. וויתרתי על הדמות החולנית. והסכמתי לראות את עצמי כמו שאני באמת. איך שאני יודעת מי אני.
איך שאתה הראית לי אותי. לימדת אותי. אילפת אותי.
הילדה שלך ברחה מהבית. כי הגיע הזמן. ואחרת... לא יכולתי אחרת.
תסלח לי מתישהו.
מרחוק. בבקשה, מרחוק.
