לפני 17 שנים. 23 בדצמבר 2006 בשעה 10:50
כל קשר ביני לבין הדמויות בסיפור סיפורי ובלתי אפשרי בהחלט...
כמובן שההשראה נלקחה ממסעותיי פה ושם ברכבת..
הרכבת
-----------------
המבט שלה השתקף בחלון. השעה היתה בערך שש בערב. אור הפלורסנט החזק של הרכבת התגבר על הדמדומים שבחוץ, והחלון היה למראה. הבטתי בהשתקפות שלה במשך דקות ארוכות, מסיט את המבט בכל פעם שעיניה נסקו כלפי מעלה, מביטות במבט מזוגג בחלון, נפגשות במבטי . רגליה היו מקופלות ונשענו כלפי השולחן. עליהן הניחה ספר. מרופט מעט, עם דפים צהובים. שערה הכהה היה מדורג, והסתיר את עיניה שהיו רוב הזמן שקועות בספר. היה לה תיק אפור עם פסים אדומים בצדדים. מעין ילקוט. בקבוק מים היה מונח ברשת שתפורה לתיק בצידו. ישבנו רק שנינו. היא ליד החלון עם כיוון הנסיעה ואני הפוך. יושב בדירוג אליה. לידנו, במושב שליד המעבר ישבו שני גברים צעירים ערבים. מולם ישב גבר בשנות הארבעים שלו. חולצתו היתה גזורה בשרוולים, גופו היה שרירי יחסית לאדם בגילו ושזוף מאד. שיערות חזה מעט לבנות הזדקרו מתוך חולצתו. היה נראה שעבר עליו הרבה בחיים. בחנתי אותו. ניסיתי לקרוא את עברו. הוא היה נראה לי גרוש, עם שני ילדים שגרים אצל האם, עוסק בעסקים ספק כשרים ספק מפוקפקים ברחבי העולם. מטייל הרבה. מבעד לאוזניות שמעתי אותם מתווכחים. הורדתי את האוזניות והקשבתי. "תאמינו לי", אמר הגבר המבוגר,"בכל מקום הייתי בעולם, בכל מקום אני אומר לכם, בתאילנד, באירופה, באפריקה, בכל מקום, ובכל מקום, יהודים וערבים מסתדרים מצוין. מוכרים יחד בשוק, עושים עסקים, תאמינו לי, הייתי בסנגל, סנגל, אתם מבינים ?!, מדינה מוסלמית, שמעו שאני מישראל, פתחו לי שולחן, שמו לי אוכל, שיחקו איתי שש בש, ורק במדינה המחורבנת שלנו, יהודים וערבים נלחמים כמו מטומטמים". שני הצעירים הערבים הביטו בו במבט חשדני, כאילו בודקים אם הוא דובר אמת או רק מנסה להתחבב עליהם. חוסר האמון במבטם רק הסגיר עוד יותר את האמת בדבריו. הם המשיכו לדבר על פוליטיקה, על שטחים, על התנתקות ועל שלום. על ערפאת ועל אריאל שרון, ואני חזרתי לאוזניות שלי, מתנתק מהדיבורים על התנתקות. חושב לעצמי, כמה שמיגעים הוויכוחים על פוליטיקה. הייתי מרוצה מעצמי על האבחנה וניתוח האופי של האדם המבוגר. זאת למרות שלא באמת ידעתי אם הוא גרוש. הבטתי בה שוב. לעזאזל, היא כל כך יפה. הוצאתי מחברת ספירלה, ועיפרון. והחלטתי לצייר אותה. היא לא תבחין, אני אומר לעצמי אבל מצניע את המחברת בין רגליי. היא לא תבחין. קו אחר קו, קודם קו מתאר השיער, אחר כך הלחיים, הסנטר, הגופייה הקצרה שלבשה, עם ציור ילדותי של דמות מצוירת, ציירתי אותה. בוחן אותה, לומד אותה, מלטף אותה במבט ומלטף את המחברת בעיפרון. צולל לתוך תווי פניה, רושם כל הבעה שלה, מתפלל שלא תזוז, שתמשיך להיות שקועה בספר, שלא תשנה זווית, שלא תשים לב.
"אתה מצייר אותי במקרה ?", שאלה. הרמתי את הראש מהמחברת. "אממ, לא, כלומר, כן, למעשה, רק רישום, שלך כלומר" , גמגמתי. "אני יכולה לראות ?", שאלה. "כן, בטח, זה עוד לא גמור, את יודעת". היתה שתיקה קצרה. הגשתי לה את מחברת. "אתה די טוב",אמרה. "אתה תמיד ככה? מצייר אנשים שאתה לא מכיר ?", שאלה. "לא, אני..., רק אותך, במקרה". לא ידעתי מה לומר, פחדתי שתשאל אותי מדוע דווקא אותה. אבל היא לא שאלה. היא ידעה שהיא יפה. "אני מיכל", אמרה והושיטה לי את המחברת. "אני עידו", אמרתי. "נעים מאד".
"גם לי", אמרה.
"אתה נוסע הרבה ברכבת ?"
"כל בוקר. עובד בתל אביב. גר ברחובות. נורא יקר היום לסוע עם רכב. 2.5 ₪ לק"מ".
"אני נוסעת לבאר שבע", אמרה. "יש לי משפחה שם. אני גרה בתל אביב. בגורדון. מכיר ?"
"בערך, אמרתי. לא מכיר כל כך את תל אביב".
"אני לא נוסעת הרבה ברכבת. אבל זה די נחמד. מאד נוח. בא לי קפה. אוף, עד שיעבור האיש עם הממתקים אני כבר אהיה בבאר שבע. בא לי קפה עכשיו".
"בת כמה את ?", שאלתי.
"עוד מעט 27. ואתה ?"
"30. ילד גדול".
"את רוצה שאמשיך את הציור ? עוד מעט אני ארד ועדיין חסר לך קצת מהאף. להשאיר אותך ככה ?"
"לא מה פתאום, הנה, אני שותקת. לא מדברת. תעשה לי אף יפה, ברור ?"
"ברור. הוא יפה גם מבלי שאעשה אותו כך".
והיא שתקה. לראשונה מזה כמה דקות. אוהבת לדבר הרבה, חשבתי לעצמי. אני אוהב את זה כשזה במידה כמובן. חייכתי לעצמי כשחשבתי על פתגם מתוך הצגה שראיתי. "מהומות בקיוג'ו", קראו לה, או משהו כזה, מעין קומדית טעויות. יש שם קטע בהצגה שהשחקן עומד, אחרי ויכוח סוער שיש לו עם אחת הנשים שם, פונה לקהל ואומר בקול :
"נשים ! נשים ! בדרך למישושים – כל כך הרבה מוקשים וקישקושים !"
חייכתי לעצמי. בכל פעם הפתגם הזה מצחיק אותי מחדש.
המשכתי להטיל את גרפיט העיפרון על הנייר, רושם את פניה. היא אכן השתדלה לא לזוז הרבה. ישבה מעט בפרופיל ושאלה מדי כמה דקות :"נו, סיימת ? עוד מעט יתפס לי הצוואר". "עוד מעט, עוד מעט יקירתי, לא קל לצייר דברים מושלמים", אמרתי בבדיחות הדעת.
עוד קו מהיר, עוד הצללה זריזה, לא למהר, אל תעשה לעצמך פאדיחות, התרכז. אמרתי לעצמי. אבל ברקע שיגעו אותי ילדים שצווחו ורצו במעברים כאחוזי אמוק ואמם צורחת עליהם מאחד המושבים שמאחורי. טראח ! אחד מהם התרסק על מדרגות המעבר. ומיד קם כאילו בסך הכל נפל על מזרן גומי. אני אחרי נפילה שכזו הייתי שוכב עם גבס באיכילוב. באחד המושבים ראיתי אישה מבוגרת יושבת רדומה. היא היתה כל כך מכוערת ושמנה, עד כי הכיעור שלה היה מעין השתקפות מימדית של המכשפות בימי הביניים. שיערה היה פרוע ושחור פחמי, היה נראה שלא נחפף זה חודשים רבים. אולי היתה חסרת בית מסכנה, חשבתי. אבל מה שדחה אותי יותר מכל בה היה הריר שנזל על חולצתה בזמן שישנה. כפלי השומן שלה תמכו בראשה הענקי שהיה שמוט הצידה ברפיון וריר נזל וטפטף על חולצתה. היה זה מראה שהיה קשה להתעלם ממנו. חשבתי לעצמי שאולי אותה הייתי צריך להנציח שהרי מה החכמה לצייר את היופי בהתגלמותו. אולי דווקא את הכיעור היה עלי להנציח מעל דפי המחברת. אבל אולי עדיף שלא. אנשים אוהבים דברים יפים.
"סיימתי", אמרתי לה. "הו תודה לאל, איך יצאתי ? תראה".
"לא כל כך מהר, יקירתי". "מה אקבל ממך בתמורה ?"
"אם יצא יפה ואם תיתן לי את הציור אני אתקשר אליך ונצא לקפה. מה אתה אומר, עשינו עסק ?"
"בהחלט. נעים לעשות איתך עסקים. מקווה שימצא חן בעינייך. קחי".
היא הביטה בציור, והתקשתה להסתיר את הסומק שעלה בלחייה למראה הרישום של עצמה. למזלי הוא יצא די מדויק ואף החמיא לה מאד.
"וואי. אתה מצייר מדהים. זאת אני. בהחלט. למרות שהחמאת לי קצת, שיפצת פה ושם. אבל זאת אני. זה מקסים, תודה".
הבטנו אחד בשני והספקתי לתת לה את מספר הטלפון שלי ולרשום לה הקדשה על גב הציור. היא לא השאירה את שלה. כך, אמרה, זה נותן לה את החופש שלה להחליט האם להתקשר.
"הרכבת תיכנס מייד לתחנת : רחובות", אמרה הקריינית האוטומטית.
"אני צריך לרדת. היה לי נעים להכיר אותך", אמרתי.
"גם לי אותך, מאד. והציור מדהים, תודה", אמרה.
ירדתי מהרכבת, חושב על המפגש המעניין ועם ציפייה קלה שאולי היא תתקשר. היא תל אביבית, יהיה נחמד לצאת איתה לקפה פעם.
עברו מספר ימים. המפגש ברכבת כמעט שנשכח ממני. במיוחד אחרי שלא קיבלתי שום טלפון ממנה, הנחתי שאינה מעוניינת ושמחתי לפחות שאהבה את הציור ויש בי עדיין את הכישרון שלא פג גם אחרי שנים שלא ציירתי.
ערב אחד הטלפון צלצל. מספר לא מוכר היה על הצג.
"שלום", עניתי.
"אני מדבר עם עידו ?" שאל קול גברי.
"כן", עניתי בחשד מה, "ומי אתה" ?
"אני חייב לראות אותך. יש לי משהו חשוב לבקש ממך", אמר בטון רציני.
"בסדר", אמרתי, אבל היתה לי הרגשה רעה. נימת קולו היתה רצינית מדי, והיה נשמע שאני אמנם זר לו אך בכל זאת הוא יודע היטב מה מטרת ביקורו אצלי.
נתתי לו את הכתובת של דירתי ברחובות וכעבור כשעתיים היה אצלי ונקש בדלת הכניסה.
"שלום. נעים מאד", אמר ועל פניו ארשת קפואה. חסרת הבעה ממשית. לא עצב, לא שמחה. רק משהו קפוא שאינו מפשיר.
"שמי יעקוב. באתי לבקש ממך משהו. אני יכול לשבת ?"
"כן. בוודאי. אמרתי. כוס מים קרים ?"
"כן. תודה", אמר.
חזרתי עם כוס מים והתיישבתי לידו בסלון. הוא פתח את תיק העור המרוט שלו והוציא מתוכו תיקיית קרטון. פתח את הגומייה השחורה ובפנים נגלו מספר מסמכים. דפדף בינהם מספר שניות עד שמצא מבוקשו ואז שלף את הדף מבין הערימה.
"זה שלך, נכון ?" שאל.
לא עניתי.
"אתה ציירת את זה, אני צודק ?"
"כן. אתה צודק. מה זה עושה אצלך ? מדוע זה לא בידי מיכל ?"
"אני אביה", אמר בשקט. "קרה אסון. היא נהרגה. בתאונת הרכבת. בדרך לבאר שבע. החפצים שלה התפזרו לכל עבר. והדף הזה התעופף לשדה הקוצים שליד. כאשר עשו חיפושים, מצאו אותו ובגלל ההקדשה שרשמת לה, ידעו שזה היה שייך לה".
לא ידעתי כיצד עלי להגיב. לא יכולתי אפילו לבכות. לא היכרתי אותה אבל תחושת אבדן מילאה את ליבי כאילו היתה אהובה קרובה.
"באתי קודם כל ליידע אותך במותה. אני מניח שהיתה בינכם היכרות מסויימת.
"כן. היכרנו ברכבת. אני ירדתי בתחנת רחובות והיא המשיכה. דמעות עלו בעיני. אני, איך לומר, התחלתי איתה, ציירתי אותה, וכך היכרנו".
"אם כך, אתה הוא בין האחרונים שראו את פניה".
"אכן כך, לצערי".
"באתי לתת לך את הציור בחזרה, כמזכרת ממנה. הוא כל כך יפה", אמר ובקושי היה יכול להביט בדמותה שצפה מתוך הציור המקומט, השפיל את עיניו והגיש לי את הדף.
סוף
