Fade Into New Horizons

***

זה היה יום יקר במיוחד :

מחשב נייד - 7000 ש"ח ועוד במבצע
נעליים - 450 ש"ח
משקפי שמש של ארמאני - 1000 ש"ח

להוציא כמעט 10000 ש"ח ביום בהחלט לא יצא לי הרבה זמן..


***

שתי מוכרות חתיכות עומדות בחנות ואוכלות סופגנייה בתאוות סוכרים.
עובר המוכר השלישי.
"שואלות הבנות : "רוצה סופגנייה ?" עונה הבחור :"לא - זה משמין. מי אוכל את השטויות האלה ?"

לאן הגענו ?


***

למרות שאני בהחלט לא גבר טיפוסי עדיין כנראה שישנם הבדלים מהותיים בין גברים לנשים. נשים מסוגלות ללכת ברחוב של חנויות ולהתלהב מדברים כה שטותיים כמו כובע פרוותי בצבע ורוד מזעזע או להיות מקסמות מחתיכת בד לקשירת השיער, כאשר יש להן בבית אולי 1000 חתיכות בד דומות אבל משום מה זו ממש מיוחדת ו"הן חייבות לקנות אותה"... קופסאות ריקות...מה יש לנשים עם קופסאות ריקות ? ואולי הן בכלל לא ריקות ? אולי יש בהן משהו שאנו הגברים בכלל לא מצליחים לראות ? מעין תכולה שנפתחת רק בראותה גנים נשיים בסביבה..
אישה מסוגלת להתלבט במשך שעה מה לאכול כאשר צריך לבחור מסעדת מזון מהיר.
היא תלך לכל דוכן, תראה מה יש לו להציע, תשאל למחיר, תוודא מספר קלוריות, תחליט האם המוכר מספיק חתיך ומטופח, תבדוק האם הירקות מספיק טריים וכולי וכולי... עד אשר יתעייפו רגליה מהריצה המוזרה בין דוכן מזון אחד למשנהו והיא לבסוף תבחר את מה שרצתה לאכול מלכתלחילה..
גברים שנים. עצלנים יותר. רוצים הכל עכשיו ומהר. יש אוכל בדוכן ? סבבה. הבה נסתער. נמלא את כרסנו ברינה.
ובכל זאת אין מה לעשות - זה הקסם והיופי שבהן, הנשים.

***

פשוט תענוג לבקר בחנות ללבני נשים. בחיים שלי לא הרגשתי שאני מוקף בכל כך הרבה ציצים ומפשעות.

***

בתי קפה זה כמו לאכול אבוקדו. בהתחלה אתה חושב שטעמו די מגעיל וחסר טעם ואולי אף מעט רקוב, אבל משום מה מתרגלים לטעם אחרי מספר רב של סנדוויצ'ים. כך גם המנהג הטיפשי לשבת בבתי קפה. מה הטעם ? לשבת ולשתות קפה לא משובח במיוחד, לקבל עוגיות שגודלן יכול להיכנס לספר השיאים של גינס בתור "נאנו עוגיות - הפיתוח האחרון של אינטל". אבל לאט לאט אתה מתחיל לפתח חיבה לבתי קפה. אפילו משחק משחק פנימי עם עצמך - איזו צורה יעשו לי היום בקפה ? האם כאן מגישים תופינים ? אפילו בשלב כלשהוא, כשנמאס לך מהקפוצ'ינו הרגיל אתה מתחיל "להשתולל" ולהזמין מיני קפה בעלי שמות שלא היכרת רק כדי לגוון... ממש כמו לחפש משחק חדש בסקס כשהכל כבר נראה בנאלי... אז אם הכל בנאלי - אפשר לנסות קצת אנאלי ? 😄

***

לפני כשבוע ישב מולי אדם מבוגר יחסית ברכבת. היה נראה מאד מטופח. ממש גבר דון ז'ואן שכזה. בשלב כלשהוא הרגשתי שהוא אולי מנסה ללכוד את מבטי על מנת שיוכל לפתח שיחה אבל אני הייתי די שקוע במוסיקה שלאזניי וברגליה של הבחורה לפניי... ואז.. ממש לפני שירדתי בתחנה, הוא שאל אותי האם אוכל להלוות לו 10 שקלים על מנת שיוכל לקחת אוטובוס. הוא אמר ששכח את הארנק בבית וקשה לו אפילו לבקש ממני זאת כי לא נעים לו. לא הרגשתי שהוא משקר. הוא לא היה נראה קבצן או מעוט יכולת. הוא אפילו דיבר בטלפון הנייד לפני כן אולם לא שמעתי את דבריו אבל קיבלתי את הרושם שזו אשתו התקשרה ואמרה לו שהוא השאיר את הארנק בבית.
משום שהוא שידר לי אמינות רבה, נתתי לו את מבוקשו. והוא בירך אותי והודה לי מספר פעמים. ממש סבא חמוד. אחר כך ביקש לדעת כיצד עליו להגיע לתחנת האוטובוס ועזרתי לו.
חשבתם פעם שאולי אלוהים שולח מלאכים לרחובות העיר על מנת לבחון את יצירי כפיו בני האדם ? אולי אלוהים פשוט מציב לנו מבחנים קטנים בחיי היום יום על מנת שבבוא היום, כאשר נחזיר את גופנו לעפר, ונעלה השמיימה, יוכל לפתוח את המחשב שלו, עליו תותקן כמובן תוכנת "חלונות גן עדן" ומאגר המידע שברשותו מיד יהבהב : "אדם זה עזר לקשיש בתאריך זה וזה בשנת כך וכך - לזכותו נרשמו 3 עננים ו 2 כוכבים".
וכך, ככל שאתה צובר יותר נקודות טובות, ממש כמו בויזה, אתה זוכה לענן טוב יותר, אולי ענן בשכונת מגורים יוקרתית, ובמקום כנפיים יד שנייה אתה יכול לרכוש כנפיים משובחות, מתוצרת מרצדס, מהירות שיוט כפולה גם בתנאים של סופות ברקים..

ובכן מה המסקנה ? עשו הרבה מעשים טובים ואנושיים. זה ישתלם לכם יום אחד.. ואם לא.. אז זה בטוח ישתלם למי שתעזרו לו. כך שמישהו בסופו של דבר ירוויח.

***

אוסקר ווילד אמר אם אני לא טועה.. שחבר טוב תוקע סכין מלפנים..

ומצד שני - מי בכלל רוצה שיתקעו לו סכין ? זה כואב.. לא ?

***

אתם יודעים שיש קטע בשיר "באנו חושך לגרש" שגנוב מ"תמונות בתערוכה" של מוצורסקי ? קטע קצרצר אמנם אבל אני משוכנע שגנוב משם.

***

לפעמים לא ידעתי איך לומר לך את זה. שלא בא לי בכלל לסשן אותך. שלא בא לי להצליף בך. שלא בא לי לדבר אלייך בכוחניות. שלא בא לי לסטור לך. לפעמים רציתי לומר לך שפשוט בא לי לחבק אותך. שאני רוצה כל כך רק לשבת לידך ולשמוע אותך מדברת. להסתכל על פנייך באור הרך ולהתענג מכל פיסת יופי שהטבע העניק לך. לפעמים פשוט רציתי לנשק אותך כמו אהוב יקר שלא ינטוש. ללטף עוד ועוד ועוד עד שתיעלמי לתוך חלום מתוק. תשקעי לתוך ים של נוצות רכות ומלטפות. תירדמי.


חג חנוכה שמח לכולם. תאכלו הרבה סופגניות. משאיר לכם גם את שלי כי אני בדיאטה.

נכון ש "נרותיי הזעירים" שיר מקסים ? עצוב ויפה.. לא ?


יאללה ביי

שירים ללא מנגינה

מבוך של רמזים
סימני דרך פיזרתי
ללא תכלית
הפאזל נרקם לתמונה
מסך הערפל ירד ללא כוונה
שולחן אדום מכוסה קטיפה אדומה
קלפים הפוכים על גבם
באחת חשפו צפנם
גיבור המחזה נכנע לתבונה
אהבה וגעגועים יש בליבו - אותם לא ימנע
משאיר הוא לך למזכרת
מגילה על מצע עלי כותרת
יוריד חרבו ויכנע
שיריו חלולים הם
ללא מנגינה

נכתב קצת מזמן אבל עדיין אקטואלי כי אני עדיין מחפש דירה

הדירה ליד דיזינגוף

בהמשך מסעי לחיפוש דירה, לא פסחתי על דירות גם בקירבת לב ליבה של תל אביב. רחוב דיזינגוף האגדי וסמטאותיו השקטות. מרחק פסיעה מן הים, צעד וחצי מבית קפה מפתה.
עזבתי את העבודה באמצע היום, כולי מלא תקוות וציפיות, מרגיש שזהו. היום זהו יום המזל שלי. היום אמצא דירה. קול פנימי לחש לי זאת.

אני זוכר שנכנסתי ופגשתי בחורה שרצתה שאחליף אותה בתור שותף כי היא עוזבת. היא הספיקה לשהות בדירה כשלושה שבועות וכבר רצתה לעזוב. כבר מרגע שאמרה לי זאת החלתי לחוש שמשהו אינו כשורה. מי עוזבת דירה כעבור 3 שבועות בלבד מרגע כניסתה ? האם בדירה שוכנת רוחו של ג'פרסון אליוט השלישי, בן למשפחת אצולה אשר נרצח בידי אהובתו, ויקטוריה, ומאז הוא נוהג להפחיד את דיירי המקום באישון ליל ?
הדיירת היתה בחורה חמודה, בת 26. ניהלנו שיחה ידידותית ואף טרחה לציין באזניי שנפרדה מחבר שלה לא מזמן ומאז היא מרגישה קצת לבד (האם זהו רמז עבה או שהיה נדמה לי ?)
עישנו סיגריה במרפסת קטנה ונעימה, והאמת היא שהחדר דווקא מאד מצא חן בעיני, היה גדול, מרווח, עם רצפה בעלת עיצוב מיושן מעט אך נאה. הקירות היו צבועים יפה, ואפילו ההצעה שלה למכור לי את המיטה הזוגית, היתה נשמעת לי מעניינת.
אלא שכאשר התפתחה השיחה, הרגשתי שהבחורה מאד משתוקקת לעזוב את הדירה, וקיבלתי את הרושם שהשותף שנפל בחלקה אינו אדם סימפטי במיוחד, ואחד שנוהג לארח חברים שונים ומשונים ולשכן אותם במשך ימים בדירתו.
מה גם, שריח מצחין של צואת חתולים עלה באפי, ותהיתי על מקורו..
"לא נעים לי לשאול.. אבל, מהיכן בוקע ריח הניחוח הזה ?", שאלתי אותה.
"השותף שגר כאן. אוהב חתולים. יש שניים בדירה", אמרה.
"אוהב חתולים זה אחלה", אמרתי לה.
"אבל עושה רושם שהוא אוהב אותם אבל לא ממש מנקה אחריהם", הוספתי.
"לצערי אתה צודק", אמרה, והרכינה ראשה כמודה שנתפשה בקלקלתה, ושחשפתי מידע סודי שניסתה להסתיר מעיני במטרה להיפטר מהדירה בכל מחיר.
"הבנתי", אמרתי, "אכן בעיה".
חשבתי לעצמי שאם זו תהיה הבעיה היחידה, אולי אצליח להתגבר עליה. מעט ניקיון יסודי, שיחת מוטיבציה עם השותף איש החתולים, סדרת חינוך לעשיית צרכים לשני החבר'ה הפרוותיים הקטנים, והכל יהיה בסדר.
הבטתי סביב, והפכתי לא מרוכז. משום מה זכרונות עלו בי.

נזכרתי בדירה שלה, שהיתה כל כך קטנה ומזמינה.
אני זוכר שבכל פעם שהייתי בא אליה, כבר מהשנייה הראשונה, היתה מציפה אותי הרגשת נינוחות מדהימה. אולי זה היה העיצוב בו בחרה, אולי זה היה ריח הכביסה הנקייה שעלה מכל מקום. ואולי פשוט אהבתי אותה כל כך ובגלל זה הכל היה נעים יותר, ולא היתה צריכה לומר יותר מאשר "היי, מה שלומך ?"בצירוף נשיקה קטנה והכל הפך באחת לגן של ורדים.
אפילו שלרוב נהגה לפרוש את הכביסה הנקייה על ספת הסלון, שהיה קטן למדי, לא חשתי שהיה מבולגן. להפך, דווקא הספרים והקלסרים שהונחו על השולחן ברישול מה, נתנו לי את ההרגשה שהיא בחורה שמעסיקה עצמה בלימודים ועבודה, ואהבתי מאד את האמביציה שבה. מצחיק שהמקרר שלה תמיד היה כמעט ריק. לדעתי לא מטעמי חיסכון כי אם מטעמי דיאטה, למרות שלדעתי לא נזקקה לה כי היתה יפיפיה אמיתית, או שפשוט נהגה לאכול בעבודה ולא ראתה צורך למלא אותו במטעמים למעט מלאבי בודד, שהייתי משתלט עליו בחיבה רבה, או מילקי קצפתי, אפילו אם היה זה מילקי קל. מילקי - מעדן התשוקה האולטימטיבי...
הדירה שלה היתה מעוצבת בפשטות, אבל פשטות נעימה. הצבעים היו רכים כאלה, לא מלחיצים, ובהחלט הייתי רואה את עצמי גר בדירה כזו כזוג עם מישהי. קן ציפורים קטן אבל חמים.
קינאתי בה. על הדירה הקטנה והחמודה שמצאה. על נווה המדבר הקטן שהתנחלה בו. עם מגע קל בסלון הקטן והיתה הופכת הדירה לפנינה של ממש.
בבוקר היתה נשטפת באור חזק מן החלון הגדול, אור של יום שבת ושקט עם נגיעות ציפורים.
לחשוב שאי שם בעבר היה יומי אפור לולא הייתי רואה אותה קוראת לי במסנג'ר :"כבר לא אומרים שלום ?", היתה שואלת... וליבי דפק בחוזקה, כאילו היתה עומדת מולי בפתח הדלת.
כמה הייתי רוצה דירה שכזו לעצמי. אבל עליי לחסוך – אסור להתפנק !

"הלו ? אתה שם ? אני מדברת אלייך".
"מה ? כן.. כלומר.. לא הקשבתי לך.. חשבתי על משהו לרגע.. מה אמרת ?"
"כן – שמתי לב שאתה לא ממש כאן – שאלתי מה דעתך על הדירה"
"אני.. בסדר.. כלומר, הדירה בסדר, חוץ מעניין החתולים, והניקיון, והשותף שלך, שאיפה הוא אגב עכשיו ?"
"הוא יחזור רק עוד יומיים".
"הוא מעדיף שותפה ?"
"במידה מסוימת כן".
"הבנתי. טוב, תרשמי את המספר שלי. קצת חבל שלא אמרת קודם שהוא מעדיף שותפה. היית חוסכת לי הרבה טרחה".
הרגשתי שהיא קצת מנסה להתחיל איתי, אבל לא היתה ממש הטעם שלי, קצת מרובעת מדי, מהסוג התמהוני, עם משקפיים גדולות ומבט מוזר, מעט פסיכוטי. המבט המעט פוזל שבעיניה שיווע לה מראה של רוצחת חתולים סדרתית, וגם הבגד המוזר שלבשה, מעין כתונת לבנה ורודה, אף חיזקו את דמיוני הפרוע, וכבר ראיתי אותה כפצייאנטית שברחה מ"שער מנשה"...וחייכתי לעצמי.
היא לא התקשרה מאז, לשמחתי הרבה.
בכל מקרה הדירה לא מצאה חן בעיני ממש. וגם לא השותף, למרות שלא יצא לי אפילו לפגוש אותו.

כך הסתיים לו עוד ביקור מאכזב בדירה במיקום חלומי.

והקול הפנימי אתם שואלים ? הוא פוטר לאלתר !

אני שואל את עצמי :

האם לומר מה שאני רוצה לומר או האם לשתוק לנצח....

זו השאלה..

היום כמעט וקיבלתי החלטה. כמעט וסגרתי את הבלוג ואת הפרופיל שלי בכלוב.
הרגשתי שאין לי מה לחפש כאן יותר. שהפינה הוירטואלית הזו נעימה אבל מפרה את שלוותי. את התקווה שלי למצוא כאן משהו משמעותי כבר איבדתי מזמן ובכלל עברתי לחפש במחוזות אחרים.
הגעגועים והאהבה העמוקה למישהי רחוקה נשארו כמות שהם כי רגש אינו דבר שניתן למחוק אותו כאילו היה שרבוט של גיר על לוח ירוק ואותן רגשות היו בסיס ל 90 אחוזים מהבלוגים בזמן האחרון ("הייתי מצייר אותה", "געגוע", "סדקים", "ילדה בגוף אישה", "ממתינה שאלך", "חוטים", ועוד אזכורים פה ושם...)
מעולם לא חשבתי שאכתוב שירים בכלל ולפתע הם זרמו מתחת לכף ידי כמו נכתבו מעצמם ללא שום מחשבה או עצירה להתפכחות. כאילו מישהו אחר מבפנים נטל את העט והחל לרשום משהו שכלל לא היה במודע.
הרגש התגבר על ההיגיון ולא נתן לו מנוח.
אבל האזניים הנכונות לא שמעו את המילים ולא הרגישו. ואולי כן. אבל לא די.

נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם ידידה :

"אתה בכלל לא מבין את המהות של המקום הזה", אומרת לי בטלפון ידידה.
"אתה לא מבין ומסרב לקלוט שאנשים בכלוב לא מחפשים משהו רציני. זה מקום כזה שאנשים רוצים לתת לצד הסוטה שלהם לפרוץ החוצה. אני לדוגמא, לא הייתי בחיים חושבת לפתח זוגיות עמוקה עם מישהו משם. בעלי יהיה רק אחד שלא מהמקום הזה. מה.. אני צריכה שהוא יראה את הצד האפל שבי ? וחוץ מזה, תחשוב בהגיון - היה נוח לך לחשוב שבת זוגתך כבר שכבה כאן עם עוד כמה מאסטרים ? אתה לא מבין כנראה בשביל מה קיים המקום הזה. הכלוב נועד כדי להגשים פנטזיות ולא כדי ליצור קשרים. זה נכון שפה ושם יש קשרים שנוצרים אבל הם מעטים מאד. רוב האנשים כאן פשוט מחפשים סקס פרוע ולא שגרתי ולא מערכת יחסים. אתה סתם עושה טעות שאתה נשאר שם. זה לא בשבילך".
"תעביר את הבלוג שלך למקום אחר, אולי לתפוז, למקום שם יש אופי קצת אחר, גם אם פה ושם אלה אותם אנשים".

"לא יודע", אני עונה. "אני אוהב את הבלוג שלי. הבלוג הזה הוא אני. אני ומי שאהבתי, מי שאני אוהב, אלה המילים שלי, שיוצאות לפעמים מעומק הלב והמחשבה".
"את באמת חושבת שלא האזניים הנכונות מקשיבות וקוראות אותן ?"
"וחוץ מזה, את יודעת שאני יכול להיות הסוטה שבסוטים, אז מה אם אני רוצה קשר רציני ? אני רוצה קשר רציני עם בחורה סוטה, נימפומנית, בעלת דמיון פרוע שיסמר את שיערותיי במיטה וכמובן שתהיה אינטליגנטית ומקסימה, ורגילה כמו כל בחורה מקסימה ונילית אחרת".
"זה לא המקום בשבילך". היא ממשיכה. "אתה צריך להיות אחד שפחות אכפת לו כדי להשתלב כאן. רוב האנשים כאן בכלל לא חושבים על מונוגמיות או על קשר. הם רק רוצים לזיין וכמה שיותר ועם כמה שיותר. רוב האנשים כאן לא נקשרים נפשית לסאבית שלהם או בכלל. אם אתה כזה שמה שמעניין אותו זו רק הפנטזיה והרגע - זה בשבילך. אם לא - אין לך מה לחפש שם.
אמרתי לך כבר - אני בחיים לא הייתי חושבת להיות בת זוג של מישהו מכאן. זה נראה לי בלתי הגיוני בכלל להיות בת זוג של מי שרואה אותי הכי מושפלת בעולם ושהייתי הולך לידו על 4. פשוט לא נראה לי הגיוני להיות רעיה של מישהו כזה. זה בשבילי רק הרפתקה חולפת. ואני בטוחה שכמעט כל הבחורות בכלוב ככה".

"הבנת ?"

"הבנתי"

ובכל זאת...

אני כאן.

ואני שואל :

למה ?

ואין לי תשובה... אולי כי אני לא ונילי לגמרי, אולי כי התמכרתי, ואולי כי סתם משעמם לי לפעמים.

** נאמר בחדשות : "נמצאו מחדלים קשים וליקויים אצל הרמטכ"ל במוכנות לקראת אירוע חטיפה אפשרי ברמת הגולן..... עם זאת, לא הוסקו מסקנות אישיות"... אה... הבנתי. הרמטכ"ל אינו אדם אחד - הוא גוף שלם, קבוצה...

** מקס ברנר פשוט מקום מיוחד. הייתי שם בפעם הראשונה לפני כשבוע. השוקו.. אחחח... איזה שוקו. טעמו פשוט לוקח אותך למחוזות קסומים. בחיים שלי אני לא חושב שאכלתי כל כך הרבה שוקולד בערב אחד. ובנוסף לכל איני אדם של מתוק אלא יותר של מלוח ובכל זאת - היתה זו חוויה מתוקה מתמיד. גם הבחורה שהצטרפה אלי היתה מיוחדת. ידידה ותיקה מהכלוב שהשתוקקתי כבר לראותה מזמן. אני מכיר אותה כשנה וחצי ומעולם לא פגשתי בה בתלת מימד. ועכשיו, סוף סוף היתה ההזדמנות לראות מי נמצאת מאחורי המילים...

** המשרד שאני עובד בו עובר למקום חדש. אני וצוות העובדים, מהבכיר ביותר (הבוס) ועד לזוטר עובדים די קשה בימים האחרונים עד השעות הקטנות של הלילה במטרה לעזור ולסיים את ההעברה.
המשרד החדש נמצא במקום מכובד מאד. צופה מאחת הקומות הגבוהות באחדי מגורדי השחקים ברמת גן. לא להאמין כמה שזה גבוה. אפילו מעט מפחיד.
כשהגענו למקום החדש, מה גילינו להפתעתנו ? מי נמצאת יחד איתנו בקומה ?
חברת הכנסת פנינה רוזנבלום...
ואם להיות מעט ציני (סורי פנינה אל תיעלבי אבל מה שנכון נכון), אז אפשר לומר שעברנו מאיזור של זונות סוג ד' (התחנה המרכזית הישנה) לקומה של זונה מס' 1... 😄
בכל מקרה, המעבר הזה יכול להיות קפיצה בין כוכבית של ממש עבור מהנדס מתחיל. מכיון שבקרוב מאד משרדנו יהפוך להיות המשרד המוביל בתחום, לאחר שהתאחדנו חלקית עם עוד שני משרדים מובילים, ועכשיו נהיה חוד החנית של המקצוע.
עבור מהנדס מתחיל זו הזדמנות פז להתקדם וללמוד ולהתפתח.


** אתם יודעים שקו קו קוני-למל סרט חמוד ? אני זוכר שראיתי אותו עם סבא שלי המקסים ז"ל בקולנוע... סבא חמוד היה לי. אז מי אני אם אינני אני - אז מי אני בכלל ?

** החלטתי להיות יותר זהיר בכביש. לא. אתם לא מבינים. זה לא שקודם הייתי נהג לא זהיר. להפך. פשוט, יוצא לי לנהוג המון בימים האחרונים ואני רואה תאונות, ורואה מצבים שיכולים להסתיים בתאונה קטלנית בגלל שטות של שנייה או תרבות נהיגה לקויה של אנשים. ואפילו לי קרה מספר פעמים שהיו מצבים שהיו יכולים להסתיים בתאונה.
אז החלטתי להקפיד יותר ולהיות עוד יותר עירני.
ראיתי רכב שעבר תאונה. הרכב נפגע מצד דלת הנהג והנהג כנראה נמחץ לגמרי. אתם לא יודעים כמה שהקופסה הזו שאנו מכנים רכב היא שברירית. לא רוצה להישמע כמו תשדיר בגלגלצ אבל באמת שלא שווה לאבד את החיים או להיות נכה או להיפצע בגלל חוסר תשומת לב של רגע או מהירות מופרזת.

** כמעט ומצאתי דירה אבל בסוף לא. לעזאזל. מה יהיה ? בחיי שלמצוא כלה היתה יכולה להיות משימה יותר פשוטה.

** חוסר ביטחון לעתים אינו נובע מחולשה - אלא מצנעה. ובכלל - את התיאוריה שלי לגבי ביטחון עצמי אסביר בפעם אחרת. מה שכן - אני אוהב בחורות שיש בהן מעט חוסר ביטחון. בעיני, אדם שמקרין ביטחון עצמי מופרז או אפילו לא מופרז אלא ביטחון עצמי מלא - משהו פגום בו. אתם שואלים מדוע ? מכיון שאדם שיש לו מעט חוסר ביטחון עצמי הוא אדם שיש לו שאיפות. הוא אינו רואה את עצמו מושלם. הוא יודע שאפשר להשתפר. ולכן כאשר אני פוגש בחורה שהיא מעט חסרת ביטחון אני יודע שהיא לא רואה את עצמה מושלמת. ושהיא זוקה גם לחצי השני שלה כדי שישלים אותה. זו המטרה של זוגיות. של הפריה הדדית. וחוסר ביטחון אינו תכונה שלילית.

** מממ לא חשוב...

** ביי

פקחי עינייך וראי
האוויר אינו שקוף
החלל אינו ריק
השתיקה אינה דממה
חוטים עדינים ומלטפים
נימי אהבה דקיקים
שולח אלייך בעלטה

שומע את הלמות ליבך
כצעדים בעקבותיי
מקשיב לכאבך הפועם
כהד מן ההרים

חוטים דקים ממלאים את הרקיע
מחפשים דרכם אלייך
שלם אחד אבל רק חציו בליבי
המון מילים
מכנה משותף אחד
האם תדעי ?

כששכבת שם עירומה
והתשוקה בערה
כשגופך נכבש ונכנע
ללהט המגע
רציתי לדעת כל כך יקירה
האם גם ליבך
נכבש גם הוא בסערה

שעת ערב מאוחרת, עיניי עייפות מעבודה. פוסע ברחוב הצר, האפל. בחלקה הכי עצוב של העיר הזו. סמטה חשוכה, ביוב שנשפך לו לאיטו לרחוב. בקרן הרחוב מסגריה שעובדת עד מאוחר, רעש הניסור והריתוך מפריע לחתול רחוב המחפש לו מזון בין הפחים.
החניון במרחק פסיעה. עוד רגע קט ואניע את האוטו, אעשה דרכי אל מיטה חמה.
העיר הזו מלאה בעצב. מאחורי דלתות פלדה וגרמי מדרגות מאולתרים, יושבות להן נערות עצובות, מחכות ללקוח. מוכרות את גופן תמורת פרוטות. שלט עליו כתוב "מכון בריאות" וסביבו אורות ניאון סגולים. בחוץ עומדת בחורה יפיפיה, מציעה לי רגע של הנאה. "חמוד, לא רוצה לבוא אלי קצת ? אני אעשה לך נעים" היא אומרת בקולה הנעים, מבטא רוסי על שפתיה.
"לא חמודה. לא תודה", אני עונה מבוייש, מתקשה להתעלם מיופיה. לרגע אף מרגיש שאכזבתי אותה. שבגללי לא תוכל להביא ארוחה חמה לילד שמחכה לה בבית. צפוי לה עוד לילה ארוך, עם לקוחות נרקומנים ומסריחים, אותם תצטרך לספק.
קבצן מבקש ממני פרוטה, ממלמל משהו לא ברור, עיניו חלולות מאחורי זגוגית של אלכוהול.
לעתים אני מרגיש כשאני הולך ברחוב הזה, בדרך לחניון, שאני בהצגה. ששום דבר אינו אמיתי. שהנה, עוד רגע קט, ירד המסך. הקבצן יפשוט בגדיו המרוטים, ילבש חליפתו, ודיבורו יהפוך פיכח ורהוט. הזונה תחתום לקהל על תוכניית ההצגה, ועל תמונת השער שלה בעיתון, ותחזור לביתה ולבעלה ולילדים שלה לארוחת הערב.
אני נכנס לרכב, מכניס את המפתח, ולחניון נכנסת יצאנית עם הלקוח שלה. נעמדים הם שני מטרים מהחלק הקדמי של הרכב. אני כלל לא מעניין אותם, ועושה רושם שבכלל לא אכפת להם שאני יושב ברכב. הוא, צנום, נראה מסומם, בגדיו מרושלים מאד. היא, עם מיני שחור וחולצה לבנה. פותחת בזריזות את חגורת מכנסיו, מפשילה אותם בזריזות מטה, וחושפת את איבר מינו. יורדת על ברכיה ומתחילה למצוץ לו. לפתע מפסיקה ומבקשת ממנו את הכסף. "50שקל. קדימה. תביא. יאללה. אתה רוצה שאני אמשיך ? יאללה. 50 שקל. תביא כבר.. נו.. תביא..", היא אומרת לו. "אין לי", הוא עונה לה. "מה זה אין לי ?" היא מנסה לנזוף בו, אך קולה נשמע כמעט בוכה. כנראה שיודעת היא שאין סיכוי שיביא לה את הכסף ושהיא לא תעשה פרוטה ממנו. קוראת לסרסור שלה. "אבי ! אבי ! בוא הנה ! הוא אומר אין לו כסף ! אני מחזיקה זין שלו והוא אומר אין כסף. תגיד לו יביא 50 שקל. תגיד לו". הסרסור ניגש אליו, גם הוא מסומם. מדבר איתו. מבקש שישלם, אבל ללא הועיל. "אז תביא מה יש לך. תביא ארנק. מה שיש". לוקח לו את הארנק ורואה שיש לו רק 20 שקלים. "20 שקלים ? זה מה יש לך ? תביא" הזונה כועסת ומעט בוכה "מה 20 שקל ? לא רוצה. רוצה 50 . אבי.. תגיד לו אני רוצה 50". כך המשיכו להתווכח עוד כמה דקות עד שהבינו שאין טעם.
ואני שם ברכב, צופה בסיטואציה הסוריאליסטית הזו, מרגיש שאני במקום אחר. לא כאן בישראל. לא כאן בתל אביב. מרגיש שאני בתוך סרט אמריקאי. ישבתי שם עוד כמה דקות. מנסה לעכל את המחזה שראיתי. מעולם לא ממש נתקלתי בזונות ולא ראיתי את המציאות הקשה איתה הן מתמודדות. מעולם לא צפיתי באקט מיני שמתרחש ממש באמצע הרחוב. מחסום הבושה פשוט אינו קיים, הגוף הנשי נמכר כחפץ, כמו ירקות מעל דוכן. אפילו מדרכות הרחוב זועקות למישהו שינקה אותן. טובלות בריקבון ובשתן של עוברי אורח וקירות הבתים מתקלפים. המציאות הזו חשפה את מערומיה לפניי כמו סימן. כמו אות. לקחה אותי להצצה בעולם של עצב, של עוני ודלות. בעולם בו אין יום ואין לילה, יש רק מאבק של הישרדות על כל שקל. בעולם בו הגוף הוא כלי עבודה, וסיפוק יצרים הוא פרנסה.

הנעתי את הרכב, שמתי גלגלצ, ונסעתי. מנסה לשכוח שראיתי את הצד האפל של הירח.

אני שונא לריב. בעיקר עם נשים. אבל לא רק.
אפילו כשאני צודק, ועומד על שלי, משהו בי קורס כשמגיע השקט שלאחר המריבה.
חושב האם אמרתי את הדבר הנכון ברגע הנכון, האם היה שווה בכלל להתעקש במקום לוותר מעט על האגו הפגוע ולהבליג.
כל ריב בשבילי הוא מעין דהירה מטורפת במדרון ללא מעצורים. משהתחיל הגפרור לבעור הוא תמיד יפגוש בבנזין ולא יכבה ברוח.


אני שור


אני שור טיפוסי
נושף באפו עת הנפת דגל ארגמן
דוהר ודורס ללא רחם
גם אם בדגל אחזה אהובה
מקריב הכל למען גאוותו הפגועה
אינו עוצר ולא יפנה את גבו
שועט קדימה בחופזה
ענן אבק מאחוריו
אדמה חרוכה משאיר לרגליו
ואין דרך חזרה

אבל בליבו שם בפנים
השור רגיש ואוהב
כמהה הוא לאדום שבדגל
כדי למלא את ליבו הדואב
ועת לילה ירד
והשור על משכבו ירגע
תמיד ירגיש הוא
שטעה

אתמול, תוך כדי ביקור אצל ידידה, השמיעו בגלגלצ ספיישל מחווה לימי הרוקXן.
לא להאמין כמה זכרונות שזה העלה בי מימי התיכון הפרועים. אילו ימים אלה היו.... היה לי שיער בלונדיני ארוך עד המותניים כמעט ואני זוכר כיצד הכל התחיל..
היינו ילדים בני 15. בפעם הראשונה שהלכנו לרוקXן הסתכלו עלינו מגבוה כל הרוקרים הותיקים השמיניסטים והרגשנו כל כך לא שייכים ומפוחדים. סביבנו היו חבר'ה מבוגרים יותר עם קעקועים, בחורות שלבשו גרביוני קורי עכביש ומגפיים גבוהות ואיפור כבד. הלבוש הגותי שלט אז באופנה, אמנם ללא כל הפירסינגים למיניהם, אבל עדיין היו מסתכלים עלינו ברחוב וקוראים לנו "פריקים"..
היינו בורחים מביה"ס כדי לראות הופעה של "גן חיות" בדולפינריום או סתם כדי לשבת עם "ילדי כיכר דיזינגוף" האבודים ואח"כ ללכת לים.
לא היתה מתירנות כמו היום, היינו מתמזמזים, אבל לא היה הרבה סקס. זה לא היה דבר שבשגרה וזה אולי היה היופי של אותה תקופה - שהיינו פרועים אבל לא זנותיים. עדיין לסקס נשמר מקום של כבוד בין בני זוג ולא היו ממש סטוצים או קשרים סתמיים.
גם סמים לא היו דבר שבשגרה. גראס לא היה בכל פינה ואני וחבריי, אפילו שהיינו חבר'ה פרועים, לא ממש נגענו בסמים - העדפנו להתמכר למוסיקה.
ימים עברו והיינו ממש "חיים" משבוע לשבוע - ממסיבות ימי השישי של הרוק הישראלי ועד לימי שלישי של המטאל..
לימים הפכנו אנו ל"בעלי המקום" הבלתי מעורערים וכולם היו מכירים אותנו כשהיינו רק נכנסים בשערי המקום האפל.
בסביבות גיל 16 החלטתי אני וחבר להקים להקת מטאל. הכינור הוחלף בגיטרה חשמלית ואני השתדלתי לשלב במוסיקה כמה שיותר אלמנטים מהמוסיקה הקלאסית, דבר שהיום כל כך נפוץ בסגנון ה"גות' מטאל", אבל אז היינו מכורים ללהקות כמו Paradise Lost ו The Gathering והיינו שומעים גם מוסיקה כבדה יותר. תמיד היתה המוסיקה הזו מקושרת לכת השטן ושטויות מעין אלה שכלל לא היו קרובים למה שבאמת היינו. מעולם לא עסקנו בכת השטן או בפולחנים למיניהם והיינו פשוט חבר'ה שאוהבים את המוסיקה ומכורים לצלילים הכבדים והבסים המקוטעים.
ההתחלה היתה קשה ללהקה. לא היינו מוכרים ולא מנוסים והיינו נלחמים על כל מקום להופיע בו. עד הרגע שהופענו ברוקXן. אני זוכר את המשא ומתן עם לירון תאני, D.J הבית של רוקXן, ואת הסיכומים האחרונים לפני ההופעה הראשונה. איזו התרגשות זו היתה.
אני זוכר את האדרנלין שזרם בעורקיי באותו ערב שעשינו Balance.
"תן דיסטורשן אחי", צעק הסאונדמן... ואני, ילד מפוחד בן 16, נותן את האקורד הראשון לכיוון הסאונד.. סאונד חזק בקע מהמגברים והרגשתי רעד בכל הגוף..
"נשמע אחלה", אמרתי. והסאונדמן צחק : "עוד לא הגברתי אותך בכלל, זה רק המוניטור שעל הבמה, אני מגביר אותך עכשיו"..
רעש מרכבות סוסים, סופת הוריקן של ממש שעט מאחוריי. הרמקולים העצומים שכיסו את קירות הרוקXן נהמו כמפלצות רעבות שוחרות לטרף, הרגשתי את החולצה שעל גופי מתנופפת מהרוח שיצרו רמקולי הבאס האדירים. כל המקום רעד מכל נגיעת רגל בתוף הבס ומכל חיתוך גיטרה אימתני.
הערב הגיע, ומאות צעירים משולהבים גדשו את הרוקXן, מחכים ומצפים לשמוע כל להקה חדשה שרק תקפיץ להם את פעימות הלב.
עשן סמיך כיסה את הבמה, אורות לייזר כחולים שוטטו כמו זרקורים של חוצונים, צלליות שלנו נראו על הבמה אך איש לא ראה עדיין פנינו. מנגינת פתיחה עגומה, ואז.. 4 נקישות מקלות התופים זה על זה שמסמנות את פתיחת השיר נשמעו ויריית הפתיחה נורתה.
אורות בוהקים נדלקו מאחורינו, שהיו חמים כמו קבוצת תנורים, וההופעה זרמה. הקהל הצעיר והפרוע משתולל שם למטה, בחורות יפות מסתכלות עלינו כאילו היינו אלילי הנוער החדשים, ופה ושם מנסה איזה צעיר פוחז לקפוץ מהבמה, לעתים צולח ולעיתים נתפס בידי המאבטח הביריון.
בחדר האמנים שלרגליי הבמה היתה תמיד נערכת הילולה יחד עם כל החברים הקרובים לאחר ההופעה. כמה ליטרים של בירה נשפכו שם וכמה ניקוטין שרף את ריאותינו...
וכך היתה עוד הופעה, ועוד אחת, חלקן טובות יותר וחלקן קצת פחות, אבל בכל פעם שהגענו לרוקXן, ידענו שמסתכלים עלינו ויודעים ש"הנה - אלה להקת....." - כבר לא היינו הילדים של הרוקXן - היינו בני בית.

לימים התפרקה הלהקה, אני התגייסתי לקרבי, השיער הארוך נגזז בטקס חגיגי ולא חזר מאז ועד היום, הלבוש הוחלף בלבוש סולידי ומאז לא נפגשנו עוד. אחד מומחה לביולוגיה, אחר מהנדס, ואחד כנראה גם היום לא מצא את דרכו...

אבל אי שם בפנים, שם עמוק מתחת לחזות של ה"ילד הטוב" - מסתתרת לה הנפש הסוערת, של המטאליסט, פעימות הלב של רוקיסט תמיד יהיו שונות מפעימות הלב של "ילד פופ", הן עטויות דיסטורשן כבד, פועמות לקצב הבייס דראם ונוקשות לקול תוף ה"סנייר" ובמוחו מצלצלות מצילות התופים. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני. גם לא הגיל.

מחווה קטנה לגיטרה האהובה שלי, שידעה ימים יפים יותר מחוץ לנרתיק שלה לפני כ 12 שנה :