Fade Into New Horizons

ממתינה שאלך

את כותבת לי מילים
וכל אות, כל סימן פיסוק,
כמו מכת פטיש
על זכוכית סדוקה
את לא מרגישה
מביטה מרחוק
מאחורי מסך של ערפל
צללית על מסך לבן

שולחת מילותייך הטובות
ואני מחבק אותן
כצרור של אבנים יקרות
מרגיש את כאבך
אך הוא לא לי
לא אלי תערגי בשנתך
לא ממני תבקשי מחסה
בלילה קר

ואת מוגנת
מאחורי חומות של פלדה
ואת מפתח השער
כבר איבדתי מזמן
אני מתדפק על שערך
ואת שם בפנים
שומעת
מפנה את גבך
ממתינה שאלך

הפוסט הזה לא יהיה קצר. אבל לא אכפת לי. גם ככה לאנשים אין ממש סבלנות לקרוא לעיתים מה שאני כותב אבל זה כבר ממש לא מעניין אותי כי אני אפילו לא בטוח לגמרי שזה המקום בו אני צריך לפרסם את כתבי המגירה שלי.
מי שאוהב לקרוא אותי – שיקרא, ומי שמחפש רק סיפורי זימה שטחיים שיחפש בבלוגים אחרים. אצלי לא תמצאו תיאורים של המתנה וציפייה להרחבת הרקטום, כמו שקראתי אצל מישהי כאן, וזאת למרות שאני חובב אנאלי מושבע ומרגיש לעיתים שאני יותר סוטה מכל יצור בדסמי אחר במקום הזה. זה לא אומר שיום אחד חרמנותי תגאה ויתחשק לי לפרסם כאן איזה בלוג זימתי וזה גם לא אומר שאני לא מעריך כתיבה אירוטית וכחולה. להיפך – אני מאד אוהב כתיבה שכזו כשהיא איכותית ומחרמנת. אבל מי שמחפש רק את זה כי הוא חושב שזו מהות המקום – לא ימצא את מבוקשו בבלוג שלי. וזה כתגובה למשהו שאמרתי למישהי בכלוב על כך שהנושאים שלה בבלוג שטחיים. לא – זיונים זה לא דבר שטחי אבל יש גם דברים מעבר לזין וכוס ותחת. וזה שהמקום הזה מושתת על טהרת הסקס לא אומר שכל בלוג שני צריך לעסוק בזיונים ורק בהם.



גורל

אני לא יודע אם זו התקופה של החורף שמעוררת בי מחשבות מהסוג הזה. תמיד הייתי אדם שבטוח בדרכו ובנתיב חייו. מעולם לא חשבתי שאביט על עצמי במראה ואומר שהייתי רוצה שחיי יראו אחרת. שהייתי מוכן לשאול חיים של מישהו אחר ולהחליפם בשלי.
אנשים מניעים עצמם קדימה בזכות השכנוע העצמי בצדקת דרכם. אמר לי פעם חבר.
"זכור תמיד שהמפתח להצלחה טמון ביכולת שלך לשכנע את עצמך שהדרך בה בחרת היא הנכונה והטובה מכל, גם אם זה השקר הגדול ביותר שתוכל לספר לעצמך".
תמיד אמר לי שעליי לשקר את עצמי כל כך טוב עד כי לא אדע שהמציאות לעיתים שונה בהרבה.
"זה מה שאני עושה", הוא אומר לי. "אתה חושב שלא ידעתי שכאשר בחרתי במקצוע לא פרקטי באוניברסיטה לא ידעתי שאני מטיל על עצמי חיים קשים ? ידעתי ועוד איך. אבל שכנעתי את עצמי שזה הדבר הטוב ביותר שאני עושה לעצמי ולכן, ורק בגלל זה, אני מצליח להתמקד במטרה, לאהוב מה שאני עושה ולהפוך אותה אולי יום אחד גם לרווחית. רק כך ניתן להצליח במשהו שאתה עושה אותו".
ואולי הוא צדק. אולי עליי לשכנע את עצמי שהמקצוע שבחרתי בו הוא מקצוע מכובד, בעל אחריות רבה ואולי גם יום אחד יהיה מאד רווחי, כאשר אהיה בעל ניסיון והשוק יתאושש מעט.
"מה שאמרתי לך תופס לא רק מבחינה מקצועית", הוא אמר. "גם כאשר אתה מקבל החלטה בזוגיות, למשל, אתה חייב לשכנע את עצמך שעשית את ההחלטה הנכונה, אחרת, אתה גוזר על עצמך ייסורים ורגשות אשם, שלא יובילו אותך לשום מקום". "ואני יודע שזה מה שאת עושה. פעמים רבות אתה מתחרט על קשר שגמרת או ניתקת ואתה חש ייסורים רבים על כך. מדוע שלא תהיה שלם עם ההחלטות של עצמך ? אפילו אם אתה יודע שההחלטות היו שגויות, עלייך לשכנע את עצמך שעשית את הדבר הנכון. שזה מה שהגורל ייעד לך".
אני מסתכל על עצמי במראה, חושב על מה שאמר אותו חבר, ולא מסוגל לשקר לעצמי. אני יודע ששנים רבות מחיי בעשר השנים האחרונות פשוט ירדו לטמיון.
היתה לי פעם ידידה שידעה לקרוא בכף היד. "בכל פעם שאתה עושה משהו בחייך, יש לזה ביטוי בתמונת כף ידך. הקמטים המתהווים הם נתיב חייך, פרי יצירתך, ופרי הגורל שלך". בדרך כלל איני מאמין לכל הבולשיט הרוחני הזה, ומשאיר אותו לתמהונים הישראלים פוקדי הודו, שעד עכשיו לא ברור לי האם הישראלים מחפשים שם באמת את הרוחניות או שקצת אקסטזי מביא "אחלה רוחניות שבעולם"..

אני חושב לעיתים, שהייתי צריך ללכת בעקבות הלב כאשר בחרתי מקצוע. רציתי כל כך ללמוד אמנות או אדריכלות. על חלום האדריכלות וויתרתי בגלל שטות. לא היה לי כוח להמתין עוד שנה למבחן הכניסה והתפשרתי על הנדסת מבנים. פשרה שהרחיקה אותי מהאמנות ומיקדה אותי במספרים, כוחות, ופיסיקה שימושית. על אמנות בכלל לא היה מה לדבר כי כולם אמרו ש"אמנים מתים מרעב בסוף" ולא ממש התחשק לי למות מרעב כי אני אוהב לאכול…
ואולי לא הייתי מת מרעב ? אולי דווקא הייתי מצליח מאד והייתי מגיע לניו יורק ומציג שם תערוכה מצליחה, היו כותבים עליי בכל העיתונים הנחשבים והייתי מוקף באנשים שרק רוצים את קרבתי. כתבה היתה מתנוססת בעיתון : "XXX מצליח ביצירותיו לקרב את הצופה לתחושות. הצבעים בהם הוא בוחר ותחושת העומק והיכולת המקצועית הגבוהה כמובן, מכניסים את הצופה לעולמו הקסום, קשה שלא להישאב אל מערבולת הרגשות אשר מציפה את ציוריו. ממליצה בחום" (ג'סטין אדמס, ניו יורק טיימס) - אולי זו המציאות שהייתי צריך לבחור לעצמי, והיתה הופכת מהגיג דמיוני למציאות של ממש ?

גם היותי רווק בן 30 הוא דבר שכמעט ולא היה נראה מציאותי לפני מספר שנים, בערך ב 2003. יכולתי בכלל להיות היום נשוי עם שני ילדים ולגור במושב בצפון הארץ, קרוב למשפחה הבולגרית-תימנית שלה. דווקא אהבתי את ההורים שלה מאד, וגם אותה. היינו 4 וחצי שנים יחד, ולא היתה זו חברתי הראשונה. היו דיבורים על חתונה ולחץ סמוי עד כדי גלוי מצד המשפחה.
אמרה לי פעם, כשהיינו כבר 3 שנים יחד ברגע של אינטימיות : "יש לי משהו לספר לך שלא אמרתי לך מעולם". "מה ? שאלתי ? עם מי כבר בגדת בי ? מקווה שלפחות הוא היה שווה את הסיכון", אמרתי בבדיחות דעת. "לא, טיפשון, לא משהו כזה. להפך. אתה יודע שאחרי שיצאנו 4 חודשים והתאהבתי בך, חזרתי יום אחד הביתה וישבתי עם אמא שלי לשתות קפה. היא שאלה אותי : מה עם הבחור שלך ? את מאושרת ? שתקתי ואמרתי לה : אמא, אני חושב שמצאתי את אהבת חיי. היא הביטה בי במבט מאד מוזר אבל ידעה שאני לא אומרת דברים כאלה סתם. היא הרגישה שזה אמיתי. ואושר קטנטן התפשט בזווית פיה כי היתה מאושרת בשבילי".
שנה וחצי אחר כך נפרדנו בפרידה כואבת ומלאה ברגשות שנאה-אהבה והרבה רגשות אשם שלי וחרטות שלה. אבל זה נגמר. וחלום החתונה, הבית בכפר, הילדים המרעישים בבית וחיי המשפחה נמוגו להם וכמו הוכנסו כמילים לדף של ספר נשכח בספרייה. משהו מן העבר, חסר משמעות אמיתית שנראה היום כלא מציאותי בעליל.

השכנוע העצמי במקרה הזה הוא שאולי לא הייתי בשל עדיין לנישואין. ויתכן שיש בזה הרבה. מאז היכרתי נשים אחרות, ולמדתי מהן הרבה, אפילו אם היו אלה קשרים קצרים יותר ופחות מחייבים. פעם, כשהיתה אומרת לי מישהי, שיצאה עם בחור במשך חצי שנה והתחתנה איתו הייתי מגיב בפליאה : "את לא חושבת שזה זמן קצר מדי כדי לדעת שזהו האדם שתרצי להזדקן איתו ? לא הרגשת צורך להיות איתו כמה שנים לפחות על מנת לדעת שהוא הוא האיש שלך ?", הייתי שואל. "לא, הזמן הוא לא פרמטר במשוואה. לעיתים הוא רק הורס וגורם לך לשנות החלטות שבדיעבד היו נכונות", ענתה.
ואכן, היום אני רואה דברים אחרת. אני יכול לשים אצבע על בחורה או שתיים בחיי שהכרתי רק כחודשיים וגרמו לי להתאהב בהן כאילו הכרנו כבר עשר שנים. זה אולי לא תמיד מובן לאנשים מסוימים כיצד אפשר להתאהב במישהי שאתה רואה אותה רק כשלוש פעמים בשבוע אבל ללב אין חוקים פיסיקליים, ולעיתים רק התחושות הן שמדברות ולפעמים אפילו רק מגע מספיק כדי לדעת האם אתה רוצה לחוש קרוב כל הזמן.
כשהיה לי פרופיל באתר הכרויות ונילי כלשהוא הייתי רושם שאני מחפש בחורה שתגרום לי להתגעגע אליה אפילו אם הלכה רק לדקה. ולדעתי זה בהחלט מבטא את מה שאמורים לחוש כאשר רוצים מישהי אחת מתוך ים האנשים האינסופי. מישהי אחת, שתגרום לך להיות אתה עצמך בקרבתה, ללא מסיכות, ללא הצגות. שתאהב אותך כפי שאתה, עם חסרונותיך ומעלותיך. זו המשמעות האמיתית של האהבה.

אני מנסה לחשוב לעיתים מה היה אילו הייתי מחליט אחרת לגבי חיי. אילו הייתי בוחר מקצוע אחר, בנות זוג אחרות, כיצד היו נראים חיי היום.
אנשים מסוימים שניתקתי מחיי ברגע וכל מהותם הפכה לשתיקה רועמת ולעיתים לגעגועים מנקרים, האם באמת הייתי צריך לנתק אותם מחיי ? האם היתה זו החלטה אימפולסיבית בגלל עודף רגישות או חוסר סבלנות, או שמא קיבלתי החלטה נכונה והייתי צריך לנתק את החבלים הדמיוניים שקשרו אותנו על מנת להתקדם הלאה ?
אותו חבר בוודאי היה אומר שעליי לשכנע את עצמי שעשיתי את המעשה הנכון עבורי, אבל לעיתים איני כל כך בטוח שזה אכן נכון.

הגורל, בסופו של דבר, אינו ישות עצמאית. יש לו נהג, מורה דרך. והוא אנחנו. אנחנו יוצרים את הגורל של עצמנו גם אם ההחלטות בליבנו מתקבלות לעיתים, בהטלה של מטבע דמיוני. עץ או פאלי. להתחתן או להתגרש,לתת הזדמנות ולסלוח או לנתק אדם מחייכם.. , ללכת בעקבות הלב או ההגיון.
הכל תלוי באותה קובייה דמיונית שאנו מטילים בכל פעם שעלינו לקבל החלטה.

משום מה, תמיד נראה לי שהקובייה שלי נופלת על הצד הלא נכון.

למישהו יש קובייה אחרת ?

מעניין כמה אנשים באמת מקשיבים לשירים שאני שם כאן מדי פעם...
אני חושב ששירים שאדם אוהב משקפים במידה מסויימת את אישיותו. לפעמים מוסיקה מדברת טוב ממילים.
בכלל - מספר התגובות התמעט כאן לאחרונה. בחיי שהפכתי פחות פופולארי 😄

היום ביקרתי ידידה טובה שלי. היתה לנו שיחת נפש שכזו, כל אחד וה"חבילה" שלו.
כמה זמן עבר מאז שבאמת היו לי שיחות נפש עם ידידות...
בכלל, כשהייתי צעיר, היו לי ידידות כמו הכוכבים שבשמים... אבל המושג הזה - ידידה בשנים האחרונות פשוט נעלם מהלקסיקון שלי. לא הייתי מעוניין בידידה. הייתי מעוניין בחברה, שתהיה ידידה, ומאהבת, והכל יחד. לא רציתי להפריד. אולי היתה זו טעות. אולי ידידה זה מה שחסר לי בעצם. כדי למלא את החלל שנוצר. לפעמים פשוט צריך מישהי חיצונית, שלא אכפת לך להיות לגמרי עצמך ואתה לא שוקל כל מילה בטרם תצא לאוויר. אולי דווקא ידידה היא זו שתוכל לתת את העצה הטובה ביותר ? ואולי אני טועה ? ואם לאותה ידידה ישנו אינטרס סמוי והיא כן רוצה אותך בתור מאהב ומכוונת את עצותיה כדי לשרת את האינטרסים שלה עצמה ?

העשן של הנרגילה מילא את החדר. כמה היא מעשנת, שתהיה לי בריאה הילדה, איך עדיין יש לה קול כדי לשיר...
קניתי לה קצת רד בולים כדי שתמלא את המיני בר שלה. מחווה ידידותית.

"אני לא מבינה למה אתה לא מתקשר אליה. תתקשר ותאמר לה מה שאתה מרגיש. גם כך אתם כבר לא מדברים יותר, מה זה כבר יכול להזיק ?"
"כן, כך סתם באמצע החיים להציק לה. בטח כבר יש לה מזמן בן זוג קבוע שהיא אוהבת ואני סתם אהפוך עצמי לאדיוט", אמרתי.
"אתה יודע מה הבעיה שלך ?", "שקשה לך להיות גבר טיפוסי. אחר כבר מזמן היה מתקשר, מחזר, מראה שהוא נלחם. אתה לא. לא מבינה אותך. אתה לא מבין שזה מה שנשים רוצות ?"
"לא. היא לא כזאת. היא בחורה חזקה. אם היתה מעוניינת כבר היתה יודעת את הדרך אלי. לא נעלמתי לשום מקום. אני עדיין כאן והיא יודעת את הדרך גם בלי מפה".
"אתה בכלל בטוח שהיית רוצה שהיא תמצא את הדרך ?"
"לא יודע. קשה לי לומר לך. עבר זמן. אנשים משתנים, מתבגרים. מסתכלים על דברים אחרת, מהצד. לא יכול לומר עד שאסתכל לה בעיניים, אם אעשה זאת יום אחד"
"לדעתי אתה צריך להתקשר אליה אם יש לך עדיין רגשות. אין בזה שום דבר רע. זה אנושי. מה לא בסדר בלאהוב ? למה אנשים כל הזמן משחקים משחקים ? למה אתה לא יכול פשוט לעמוד מולה ולומר לה אני אוהב אותך".
"עזבי, זה סתם פתאטי. לא מספיק שתאהב מישהי כדי שתאהב אותך חזרה. והיא לא".
"איך שאתה רוצה. בעיה שלה שהיא ויתרה על דובון חמוד כמוך", אמרה ולקחה עוד שאחטה מהנרגילה בטעם ענבים.
היא אוהבת לקרוא לי דובון חמוד שלי. אני שונא את הכינוי הזה. חוץ מזה אני בדיאטה ולא כזה שמנמן. אבל היא מתעקשת שאני הדובי החמוד שלה.

היום אשים שיר שתמיד אהבתי, גם בתור ילד. קצת קיצ'י, אני יודע, אבל השיר הזה מדבר בפני עצמו, ולדעתי הוא דווקא מהסוג הקיצ'י המשובח, ולא מהסוג המאוס. שיר אמיתי ומרגש.

You've Got A Friend

When you're down and troubled
And you need some loving care
And nothing, nothing is going right
Close your eyes and think of me
And soon I will be there
To brighten up even your darkest night

You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running to see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there
You've got a friend

If the sky above you
Grows dark and full of clouds
And that old north wind begins to blow
Keep your head together
And call my name out loud
Soon you'll hear me knocking at your door

You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running to see you
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there

Ain't it good to know that you've got a friend
When people can be so cold
They'll hurt you, and desert you
And take your soul if you let them
Oh, but don't you let them

You just call out my name
And you know wherever I am
I'll come running to see you again
Winter, spring, summer or fall
All you have to do is call
And I'll be there
You've got a friend

תמיד אומרים שאחת החולשות של גברים היא בכי של אישה.
אומרים שאישה יכולה להוציא מגבר מה שתחפוץ על ידי יופי או כאשר היא בוכה.
ואני, תמיד חשבתי שעבורי התכונה הנ"ל אינה מהווה מלכודת. נכון, ידעתי שאני רגיש לבכי נשי אבל לא ידעתי כמה חמלה זה מסוגל להוציא ממני.
היום הבנתי שאולי אני באמת גבר טיפוסי ושבכי נשי פשוט ממיס אותי.
ישבתי לי ברכבת, אחרי יום עמוס אשר בסופו גם חיכתה לי הפתעה בפקס - הבניין אותו אני מתכנן כבר נמצא בשלבי ביצוע וקדיחת הביסוס, ומנהל הביצוע החל כבר לקדוח את הכלונסאות (למי שלא יודע- כלונס הוא מעין עמוד בטון אשר נעוץ עמוק באדמה על מנת להגיע לשכבת סלע עמוקה יותר וליצור ביסוס נאות למבנה)
מסתבר שבעת קדיחת הכלונסאות נתקל המקדח בכלונס קיים מימים עברו ונוצרה בעיה שדורשת את טיפולי המיידי. מיד עלתה בי המחשבה שחבל שלא מצא המקדח קצת נפט. אולי זה היה קצת יותר רווחי... או אז במוחי כבר עולה תמונה של חיילים יושבים בבסיס סודי מתחת לאדמה, בסיס כל כך סודי שאף אחד לא ידע על קיומו בעת הקדיחה, ולפתע מגיח מעל ראשם מקדח אימתני... די דבילי אבל רק עצם המראה העלה בי חיוך.
בקיצור - רציתי לדבר על מה שקרה לי ברכבת (איך שאני אוהב לגלוש לנושאים אחרים)
אז נמשיך...

ישבתי לי ברכבת, ובמושב ליד המעבר ישבה לה בחורה בגיל 30 לערך, שנרדמה תוך כדי הנסיעה.
לפתע הגיע הפקח וביקש לראות כרטיסים. כאשר הגיע אליה, הוא התעקש להעיר אותה והיא, החלה לפשפש בבגדיה בחוסר אונים, מחפשת אחר הכרטיס האובד. האמת היא שאיני יודע אם באמת היה לה כרטיס או לא, אבל על פניה עלה מבט חסר אונים.
הפקח התעקש לראות כרטיס והתיישב מולה. מאחר שלא עלה בידה למצוא את הכרטיס, תבע ממנה הפקח תשלום משולש כמקובל, ועליה היה לשלם 50 שקלים בעבור הנסיעה. הוא אמר לה שתכין את התשלום והוא מיד חוזר.
היא, פשפשה בארנקה, אבל לא היה בו מאום, רק כסף קטן.
דמעות נקוו בעיניה והיא שמה ידה על מצחה. ראיתי עליה שהיא כל כך מתביישת. אולי בגלל שבאמת ניסתה ליסוע ברכבת ללא כרטיס ואולי משום שלא היה לה ממה לשלם.
הבושה וחוסר האונים גאו והיא פרצה בבכי חרישי. עיניה האדימו ודמעות זלגו על לחייה. כל כך ריחמתי עליה וחשתי הזדהות עם הבושה שלה עד שהחלטתי לעזור לה.
הפקח הגיע והתעקש שהיא תשלם לו או שיקח ממנה פרטים על מנת להגיש תלונה.
אני אזרח שומר חוק, ואני יודע שהפקח צדק, אבל משום מה הרגיזה אותי חוסר הרגישות שלו למראה הבחורה הבוכיה.
פניתי אליו ואמרתי לו שהבחורה עלתה איתי בתחנה וראיתי אותה מעבירה כרטיס וכנראה שהוא אבד לה והצעתי אף לשלם מכספי את מחיר הנסיעה אם אין ברשותה לעשות כן.
הוא וויתר, הסתובב והלך.
היא הביטה בי בעיניים מנצנצות משארית הדמעות, ואמרה חרישית : "תודה".
עניתי : "שטויות. לא שווה לבכות בגלל זה".

ירדתי מהרכבת וחשבתי לעצמי כמה שאני גבר טיפוסי. וכיצד בכי של אישה יכול לגרום לי אפילו לשקר... אם הייתי ג'יימס בונד, כבר מזמן הייתי נופל בפח של האוייב בגלל פיתיון נשי, זה בטוח...
חשבתי לעצמי ששמשון הגיבור נפל בגלל שגזרו את מקור כוחו, שיערו הארוך, אכילס נהרג בגלל חץ בעקבו, ואני... אני אפול לרגליה של אישה בוכייה..

פרק 3


לגור בתוך אמבטיה

אחת הדירות הביזאריות במיוחד שביקרתי בהן, היתה דירת חדר ברמת גן.
בעל הבית, איש מבוגר ממוצא מזרחי, לקח את דירת קומת הקרקע שלו, שהיתה גדולה במיוחד, ופשוט ניתק ממנה את חדר האמבטיה ובו ג'קוזי מפואר.
לשטח הג'קוזי הוסיף מטרים ספורים שיהוו מקום מצומצם מאד למיטה.
השטח כולו היה כל כך קטן עד כי עם פריסת מיטה זוגית, לא ניתן לעבור מצד אחד של החדר למשנהו.
הג'קוזי המפואר תפס כמחצית משטח החדר, ואי הימצאות מחיצה בינו לבין שאר החדר ובמיוחד האסלה שנגלית למי שפותח את דלת הכניסה היו מראה ביזארי עד מאד שבוודאי יספק מחשבות סוטות במיוחד לאוהבי הסשנים הצהובים והחומים למיניהם – לא כוס התה שלי.
על החדרון הקטן הזה דרש בעל הבית למעלה מ – 2000 שקל ! הייתם מאמינים ?
זוכרים שכאשר אמא שלכם היתה מתעצבנת עליכם כשהייתם קטנים אמרה לכם : "אתם תגורו באמבטיה !", אז הנה, יש לכם הזדמנות פז. לגור באמבטיה תמורת 2000 שקלים.
בהצלחה.

אני מרגיש שאני מתחיל להתייאש. מחירי הדירות מרקיעי שחקים ואין כמעט היצע אפילו בסכומים גבוהים. כל כך בא לי לגור בתל אביב הרועשת והסואנת, דווקא בגלל שחסר לי קצת לחזור להיות עירוני אמיתי כמו שהייתי בילדותי, עד שארגע מעט וארצה קצת שקט זוגי בדירה לזוג בפריפריה. אבל עכשיו - בתור רווק, ממש מתחשק לי להיות תל אביבי פוחז.

הימים עוברים והריצות המטורפות מדירה לדירה מגיעות בדרך כלל למבוי סתום של חוזה לא הוגן מצד בעל בית שרוצה לשפץ את הבניין כולו ולהפוך אותו לשדה קרב אבל מאידך אינו מוכן להצהיר מראש על הורדת שכר הדירה בשל הרעת תנאים, או שפשוט משום שמסתערים על כל דירה כ - 30 איש, קשה מאד להיות זה שיזכה בה, במיוחד כאשר רובם יודעים לזהות דירה שווה בתל אביב כאשר נתקלים בה וכמעט שולפים סכינים וחרבות על מנת להשיג את מבוקשם.


המשך יבוא..............

לו רק ידעת כמה לעיתים קשה לספר משהו. אני, שאני אדם פתוח וקשה לומר עלי שאני סגור, סגרתי עצמי בתוך קונכייה. שלא תראי את החולשה, שלא תגעי במה שמוכתם. רציתי שתחשבי שהכל בסדר. שהכל מושלם. שבידייך חפץ ללא סדקים. שעשית רכישה נבונה. לא היכרתי אותך מספיק כדי לדעת אם תקבלי את הפגמים. לא רציתי לקחת את הסיכון כי לא רציתי לאבד אותך.
את חושבת שהאדישות היא החטא הנורא מכל. אבל לעיתים עדיף שיהיו אדישים אלייך. ישנם אנשים שקרובים אלי מאד שלעיתים הייתי מעדיף לא לטעום מדובשם ובלבד שלא להיעקץ.
את זכית בחופש שלך מכורח הנסיבות. לעיתים גרוע יותר לחיות כשאתה תלוי באחרים וידם האחת אוחזת כפית של זהב אך השנייה מחזיקה בשוט וקושרת אותך באזיקים.
לעיתים עדיף להכיר במציאות קשה יותר שתאפשר לך להיות עצמאית אך לחיות את חייך, עם הפרטיות שלך והחופש שלך.
הייתי לעיתים רוצה לעוף הרחק, אל מרחבים אחרים, שבהם אני שולט בחיי ומכוון את דרכי.
את אוהבת להיות נשלטת, אבל אני, ששלטתי בך, הייתי כבול בכבלים משל עצמי.
כבלים של שנים. קיבלתי כל מה שרציתי אבל הייתי קשור בשלשלאות כבדות שחנקו את חופש הנפש שלי והפרטיות.
כיצד היית מסתכלת עלי אילו ידעת שאין דרור לעצמי שלי. שהכלוב שלי עצמי עדיין לא נפתח. רציתי שתחשבי שהכל בסדר ושהכל מושלם ושהכלוב היחידי הוא הכלוב שביננו. האם היית עומדת לצידי ותומכת בי או שמא היית נוטשת את הספינה ? האם את חושבת שהיית יודעת לגלות הבנה גם לחולשות או שבחלומך גבר חזק אשר דבר אינו עומד בפניו ?
ואולי דווקא אני, ששרדתי, הוא החזק ?
אני רואה לעיתים את עצמי מהצד, באותם סיטואציות, באותם מצבים. מנסה להבין כיצד לרגעים מספר חשבתי שככה זה בכל בית, שהמצבים האלה קיימים, ואז תופס את עצמי ומבין שזה לא נורמלי. שלא כך זה אמור להיות. שהייתי חייב לברוח מכאן כבר מזמן. שהייתי צריך לחתוך את השרשראות בשיני, להיפצע ולדמם ולכאוב את ייסורי הבריחה אבל להיות חופשי. כדי שכל כולי יצא החוצה, לשחרר את הנפש לי, שהיא רק שלי. להילחם על הפרטיות שלי ועל הכבוד העצמי שלי, גם אם זה היה עולה לי בקשיים ומכשולים אין ספור. אבל הייתי יכול להיות "אני". רק היום אני מבין זאת, מסתכל אחורה וכואב את השנים שעברו ללא ההכרה בזה. אט אט אני מבין שהוא היה הגורם לפרידות כואבות ורגעים קשים, שהיו נמנעים אם הייתי חופשי.
האם היית מסוגלת להיות חברה אמיתית בשעות קשות, וללטף גם את הסדקים והפגמים, או שהיית משליכה ובוחרת לך כד יפה יותר ?
לעולם לא אדע, ילדונת יפה,
לעולם לא אדע.

פרק 2

אחת השאלות שאני שואל לרוב כאשר אני בוחן שותפים עתידיים לדירה היא : "האם אתה מעשן גראס". לא שהדבר מפריע לי בצורה קשה, למרות שאיני נוגע בסמים, אלא שאיני רוצה שבביתי יתחוללו מסיבות מצחינות של גראס שנשרף עד אור הבוקר. לעיתים אני זקוק לשקט שלי והדבר יכול לגרום לעימותים מיותרים.

כאשר הייתי שואל את השאלה שותפים מרמת גן השיחה היתה נשמעת כך :

אני : אתה מעשן גראס ?
הוא/היא : לא.. ואתה ?

וכאשר הייתי שואל את השאלה תל אביבים היא היתה נשמעת כך :

אני : אתה מעשן גראס ?
הוא/היא : אתה לא ?

אתה לא... לא ואתה.. היפוך מילים קטן אך בעל משמעות אנתרופולוגית שיכולה למלא תזה שלמה לתואר שני על הרגלי התל אביביים לעומת הפריפריה.

על מנת שהקריאה תהיה נוחה יותר אפצל את חוויותיי לכמה חלקים.

פרק 1

ימים קשים עוברים עליי. עבודה מהבוקר עד אחר הצהריים ואחר כך – שיטוטים ברחובותיה של תל אביב במטרה למצוא דירה. והמשימה אינה פשוטה כלל. זאת אומר לכם בגילוי לב. מתישה אף יותר מיום לימודים, מפרכת אף מיום קשה במיוחד בעבודה.
בעיקר קשה עלי האכזבה. כאשר הינך מצפה לדירה נוחה, לאחר שיחה טלפונית, וכבר אתה מרגיש ש"הנה,הנה, מצאת", דווקא אז מגיעה האכזבה המרה, ולהפתעתך הרבה אתה מגלה שלא מדובר ביותר מחורבה תל אביבית טיפוסית.
ואני חושב לעצמי, "המסע הזה אף קשה מבליינד דייט". אם הייתי יוצא לדייטים כמספר הפעמים שראיתי דירות בשבוע האחרון, כבר היתה לי רעיה נאמנה. ואולי חיפוש הדירה הוא בכלל בבואה של המסע לחיפוש בת הזוג המתאימה. אתה מתקשר, אתה קובע, יש לך ציפיות גדולות, אתה בא לפגישה, ואולי אף יוצא עוד פעם פעמיים עם הבחורה ואז מגלה שלמעשה מדובר בעוד דייט סתמי ובעוד בחורה ריקנית ושטחית.
ולעיתים אתה יושב ונזכר דווקא בזו שויתרת עליה, כאשר טעית בשיפוט לגביה, ואולי אף לא נתת בה את האמון שהגיע לה, ואתה מצטער שלא לקחת ונצרת כאשר היתה לך ההזדמנות. כך לעיתים אני מרגיש גם בחיפושיי אחר דירה תל אביבית.

את המעבר חשבתי לבצע כבר לפני זמן רב. אבל חסכתי כסף. וכעת הגיע הרגע לבצע את הצעד. למרות ששנים רבות גרתי בחיפה כאשר למדתי בטכניון לבד וגם עם בנות זוג, עבורי המעבר הזה שונה. הרבה יותר משמעותי וחשוב.
לאחר מחשבה מרובה, האם לבחור ברמת גן – עיר ילדותי בה גדלתי 18 שנה, כעיר שבה אגור בשנה הקרובה, בחרתי לבסוף בתל אביב כיעד המועדף, אך לא המוחלט. אולי בגלל הקירבה למקומות הבילוי ולמשהו "חי" יותר ממה שהתרגלתי בשנים האחרונות (חיפה אינה עיר "חיה" במיוחד...). היעד הסופי – לגור לבד או עם שותף לא נקבע עדיין בצורה מוחלטת מאחר שהמצב כיום בשוק לא ממש מאפשר לגור לבד במרכז תל אביב בשכר דירה שפוי, ועם תנאים נורמליים שמאפשרים מחייה.

ובכן, מה אומר לכם ? הדירות שבהן נתקלתי יכולות למלא סיפור בפני עצמו.
ראיתי דירות אפלות, ישנות וטחובות, אשר לא הייתי מעלה בדעתי לגור שם אפילו שעה, אך בהחלט אפשר לבצע שם סשן מפחיד במיוחד. הדירה בפני עצמה תספק תפאורה משובחת במיוחד עבור סשן אימתי.
אני זוכר שעמדתי באחת מהדירות האפילות האלה, שואל את עצמי : "לעזאזל, מה אתה עושה כאן", ריח של דגים עולה מלמטה, רעש של מנסרה מהקומה שלמעלה, וריח שמזכיר שריפת שיערות של עוף בטרם צלייתו על להבת הגז עלה באפי.
איש זקן ממוצא שהיה קשה לי לנחש עמד מולי והציג עצמו כבעל הדירה. "אתה יודע שבדירה הזאת גר פעם מרצה מהאוניברסיטה ?", אמר באיטיות ובקול צרוד. ואני חושב לעצמי שאם מרצה באוניברסיטה נאלץ לגור בחורבה שכזו אז כנראה שהבחור היה מאד לא מפונק או שהמצב אכן קשה מאד במשק.
הבטתי בחדר הנטוש בחוסר אונים, הסתובבתי, בירכתי את הזקן לשלום והודיתי לו על הזמן שלו והמשכתי בדרכי.

כל ביקור אצל בחורה שמחפשת שותף הרגיש עבורי כמעין דייט עם זרה. הרגשתי שאני נבחן מכף רגל ועד ראש, נשאלתי שאלות לגבי הרגלי האכילה שלי, האירוח וחיי המין, והרגשתי הרגשת מחנק וחוסר רצון לשתף פעולה כבר מהמפגש הראשון עם מי שמתכוונת להיות שותפתי לעתיד.
מצחיק הוא שרוב הגברים בתל אביב מחפשים שותפות, מתוך כוונה סמויה שאולי יצא להם מזה משהו יום אחד – צר לי, בחורים, עצם המחשבה הוא פאתטי ומעורר בי רחמים על שאינכם יכולים לחפש מישהי בצורה רגילה ועליכם לקוות שזו שתהיה שותפה שלכם שגם תמצוץ לכם יום אחד...
ורוב הבחורות מחפשות להן גם הן שותפות – אולי מתוך אחוות נשים, או סתם נוחות מובנת בהחלט.
ועכשיו נשאלת השאלה - ומה יהא על השותפים הזכרים ? האם מקומם נותר מיותר בעולם של תל אביב ? האם נותרו גם להם הזדמנויות למצוא דירה או שעליהם לעבור שינוי מין ?

😄

המשך יבוא...............

לפעמים אני מקווה שהיה לי האומץ לפרסם כל דבר שעובר לי בראש. או שעובר עלי.
אבל במקום זה אני כותב ומכניס לטיוטה - כמו למגירה.
לפני כמה ימים כתבתי בלוג. פרסמתי לכמה דקות והתחרטתי.
הכנסתי לטיוטה.
לפעמים פשוט קשה להיות אמיתי מדי. ולומר את כל מה שאני חושב. ותמיד תעבור המחשבה - מה יגידו, או מה היא תאמר, היא הרי מכירה אותך. וגם ההיא. ואחרת.
מה לחשוף, ומה להשאיר בבטן, איזה מסר להעביר ואיזה תדמית לא לנפץ.
הייתי רוצה לכתוב מבלי שיהיה לי אכפת מאף אחד או אחת.

ולא להכניס ל"טיוטה"...

הייתי רוצה לשבת ליד מיטתך, אור קטן יהיה דלוק, את תשכבי שם, כתונת הלילה מהבד הנעים עוטפת את גופך העירום. תתכסי בשמיכת הפוך העבה, ותניחי ראשך על הכרית התפוחה.
שיערך עדיין רטוב מהמקלחת ומפיץ ניחוח של פירות מתוקים.
את תשכבי שם, רכה, נשית, ותעצמי עינייך.
ואני אשב לידך, ואקרא לך סיפור. ממש כמו כשהיית קטנה. ביד אחת אאחוז בספר וביד השנייה אלטף את שיערך. אעביר בו אצבעות נעימות, בין שבילי המשי, ואביט בך באור הנוגה. ואת תהיי שלווה ורגועה, תתמכרי לתחושה, תשקעי במילים.
ואני אביט בך ואלטף, עד אשר תרדמי.

ילדה בגוף של אישה.
כמהה למגע אבהי.
ואני עדיין כאן.
שומר עלייך.
תמיד.