אני פותח לכם ולעצמי דלת קטנה.
להציץ דרכה אל עולמי.
לדברים של עכשיו, ולפעמים של פעם.
לא תמיד זה יהיה מרתק, מפתיע או מרגש (מה לעשות החיים שלי די משעממים)
אבל זה יהיה העולם שלי. בתמונות בודדות.
לא בהכרח בדסמי, לא בהכרח ונילי,
וגם לא בטוח שיהיה לי כוח וזמן להתמיד ולכתוב בו...
אני רוצה חורף. ועכשיו עדיין אפילו לא סתיו.
רוצה לקום לבוקר אפור, לשמים עטויים בעננים קודרים ומאיימים, רוצה להרגיש את הקור המקפיא כשיוצאים מן השמיכה, רוצה לשמוע רעמים מחרישי אזניים, לא סתם רעמים, רוצה רעמים שקורעים את הרקיע לגזרים, רוצה ברקים. ברקים מסנוורים שולחי לשונות של חשמל לכל עבר. לבנים ובוהקים, מתפתלים ונשברים.
מחכה לגשם. שישטוף את האוויר האביך, רוצה לראותו ניגר במורד הרחובות, רוצה שלוליות מטביעות, עלים נוטפים, אדמה בוצית.
אני אוהב את ריח הגשם בחוץ. יכול לעמוד שעות ולהריח את ריח האדמה הספוגה במימיו, מימי הרקיע, דמעות האלים.
אוהב את הרעש של הגשם הניתך על הרחובות, אוהב לשמוע את רעש המרזבים הקולחים.
תמיד בחורף אני מתאהב. זה קרה גם השנה. התאהבתי. אהבתי. וזה קרה דווקא בסוף החורף, תחילת האביב. אהבתי אותה, אהבתי אותה מאד.
רוצה לכרבל אותך בזרועותי, להגן עלייך מפניו, לשתות איתך שוקו מהביל ביום סגריר, מעלה אדים לבנים, כזה ששוטף ומחמם מבפנים, גולש במורד הגרון ואל הבטן.
רוצה לתת לך יד חמה בחוץ. תמיד אמרת שידי חמות. שאני "תנור אנושי". ואולי בכלל לא לך אלא לה, ומי היא בכלל אותה אחת, רק היא יודעת, ואולי אני איני יודע.
אני אוהב ימים של חורף. מחכה להם בקוצר רוח. רק בימים שכאלה אני מרגיש חי, אוהב את הרחובות, אוהב את האנשים שעטופים במעילים, מחזיקים מטריות ונאבקים בטיפות. אוהב את בני האדם חלשים אל מול הטבע, רק כך נחשפת קטנותם ואפסיותם אל מול היקום.
אני רוצה את החורף, והוא ממאן לבוא. אוהב את האפור הזה, הלא מסנוור, הכל כך אמיתי, אוהב להרגיש את הרוח, נשימותיו של הטבע.
היום זה יקרה, כך אומרים, הגשם הראשון. פסקת הפתיחה של אדונית הסתיו וסגניתה אלת הרוחות.
היום זה יקרה.
ואני מחכה.
אני אוהב מסילות ברזל של רכבות.
אוהב את האינסופיות המרומזת... קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים אבל מתנשקים באופק הרחוק...
תמיד זה מזכיר לי סרטים של המערב הפרוע, עם האינדיאני ששם את אזנו על הפסים כדי להקשיב לרכבת המתקרבת.
או שזה מזכיר לי שאפשר לראות את האינסוף גם בעזרת מראה פשוטה, כשמניחים אותה מול מראה אחרת... אז אפשר לגעת באמת במה שנקרא : "אינסוף"..
יש משהו קסום בנחש הארוך הזה של קטר וקרונות שמתפתל בין הרים, עובר בתוך מנהרות, וזורם לו במעין זרימה טבעית.. כמו נהר..
חבל שהנופים בארץ לא יפים כמו בחו"ל, אז הנסיעה היתה בכלל הופכת חוויה קסומה.
אני מאד אוהב ליסוע ברכבת, למרות שהישראלים יודעים להפוך גם את השקט הנעים של הרכבת למשהו רועש, מלא בחוצפנים שחושבים שכל הקרון צריך לשמוע את השיחה שלהם. או בהורים שלא מסוגלים לומר לילד שלהם לא להתפרע ברכבת.
אני אוהב להביט מהחלונות הגדולים אל המרחבים, לראות את כל הנוף זורם על פניי, זה משהו שקשה לחוות בנסיעה כשאתה מרוכז בכביש..
אני מתחבר לי אל האם פי 3, פותר את התשחץ של עיתון הרכבת בשלוש דקות (למה הם עושים את זה כל כך קל ? הם מזלזלים באינטליגנציה של הנוסעים) ונותן למוח להירגע, לחשוב על דברים, לנתח, לשקוע במוסיקה ובנוף (טוב, אם לדבר בכנות, אז לפעמים גם בחזה של זאת שיושבת לפניי...)
חבל שעוד מעט התענוג הזה יסתיים כשאעבור לדירה ברמת גן או תל אביב..
עוד לא החלטתי אם לגור לבד או עם שותף.. ואם שותף.. אז אולי שותפה ? ואם שותפה אז אולי בדסמית ? ואם בדסמית.. אז אולי גם שתהיה בת זוג...
ואם בת זוג... טוב, הבנתם את הכוונה..
ישבה לידי מישהי ברכבת. היא שאלה אותי עוד קודם ברציף אם הרכבת מגיעה ללוד ועניתי שכן. לא זוכר בדיוק על מה התחלנו לדבר אבל איכשהוא הגענו לדבר על רווקות ונישואין. שאלתי אותה : "את נשואה" ? "עוד מעט פעם שנייה", ענתה.
"אה.. אז את גרושה", אמרתי. קודם לכן אמרה שהיא בת 31.
"לא ממש. בעלי נפטר כשהייתי בת 24 והוא היה בן 30. קיבל דום לב"
"נשארתי עם שני ילדים חמודים", אמרה.
היה שקט. האמת היא שלא לזה ציפיתי. לפגוש בחורה שהתאלמנה מבעלה כשהיה בן 30.. עצוב כל כך. ממש לא ידעתי מה לומר. "אני מצטער", אמרתי. "מקווה שיהיה לך רק טוב". היה מין עצב בעיניה, אבל עצב שקפא. כאילו שהיא הכריחה את עצמה להקפיא את העצב לעולמים פן יכה בה שנית. זה היה עצב נצור, מרוסן מאד, מאופק. כנראה שכאשר מאבדים אדם יקר, הכאב הוא כה גדול עד אשר הוא אינו יכול לרטוט יותר. הוא פשוט חזק מכדי להרעיד או לגרום לבכות. הוא פשוט עמוק כל כך בשביל לתת לדמעות לפרוץ. ולא היו דמעות בעיניה. לא היה זה עצב רגיל.
כמה שהחיים שלנו שבריריים. רגע אחד - ואהוב, אב, חבר, בן, אח, פשוט נעלם. ולא יהיה עוד. כיצד מתמודדים עם דבר כזה ? כיצד משלימים עם חסרונו ? מנין הכוחות להתחיל משהו חדש ?
יש לי חבר, שאשתו נהרגה בתאונת דרכים. 8 חודשים בלבד אחרי חתונתם. היום, כשנתיים אחרי, הוא עדיין מסתובב כסהרורי. עובד אמנם, לומד, אבל זה לא אותו אדם. משהו בו קהה, משהו מת בו, כל החיות שלו נגוזה. הוא מנסה להתגבר אבל לדעתי לא מצליח. הוא לא חבר מאד קרוב שלי לכן איני יודע מה בדיוק עובר עליו, אבל בפעמים הספורות שאני פוגש בו הוא אינו אותו אדם.
כשהלכתי לנחם אבלים אחרי התאונה, הסתבר לי שאשתו היתה בת יחידה. ללא אחים או אחיות. כמה נורא היה לראות את הוריה, שבורים מרוסקים.
העבירו אלבומי תמונות. טיולים שעשו בחו"ל, שחו עם כרישים, קפצו ממטוסים, הלכו על הקצה מדי יום. ולבסוף, לא כריש פוגע בה אלא נהג עבריין פוגע בה כשהיא רוכבת על אופניים.
אני זוכר שפגשתי בה לראשונה. היא היתה מקסימה. זוכר אפילו שאמרתי לעצמי שהלוואי והייתי מוצא גם אני בחורה שכזו.
האם גם הוא ימצא את הדרך לשקם את חייו ? האם הוא יתחיל דף חדש ?
כבר מזמן...
שלא היתה לי שיחה כל כך נעימה עם מישהי.
אפילו אוהב כל כך את המראה שלה. "תמימות שובבה" הייתי קורא לסוג היופי שלה.
אם היית קרובה יותר, אולי היה סיכוי לניצוץ של התחלה.
בינתיים... אני יכול לשלוח לך במבה של אוסם...
אולי זה יחליף זר פרחים.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש איזה פטיש סמוי למשהו שקשור לעולם הפנטזיה או ההיסטוריה. יש כאלה שחשים התרגשות כאשר הם רואים סרט על שנות ה-20, המאה הקודמת, דרקונים ופיות, סמוראים קשוחים,וכולי...
אותי מרגשים בעיקר שני דברים : פיראטים ותקופת ימי הביניים.
איכשהוא שני הדברים קשורים יחדיו לילדותי כילד מפונק עם הרבה צעצועים שבנה לעצמו עולם קסום של דמיון.
אין כמו הקסם הטמון באבירים יפי תואר, חבושי שריון קשקשים עם חרב באבנט, מחובקים עם נערה פשוטה מהכפר, בת איכרים, אלמונית, ששערה אסוף, מקצתו קלוע לצמות העוטרות את ראשה ככתר.
היה בא האביר אחרי הקרב לביתה, היתה מביטה בו מרחוק, על סוסו האצילי, דוהר חיש מהר בלבושו השחור, מאיץ דהירותיו לקראתה, והיא, עטויה בשמלה דקה מבד פשוט יוצאת לשאוב את המים מן הבאר. היה מתקרב אליה, יורד מסוסו, רעש השריון והחרב נישא באוויר, פניו שחורות מעט, מפויחות, נתזים של דם האויב על פניו, חתך עמוק על זרועו, לאחר הקרב, שמחה כל כך לקראתו, שמחה ששב אליה, חי.
קרב אל פניה, ליטף אותם ברכות, הסית את שיערה ממצחה, היא הביטה בו, בוהה בעיניו, דמעות זלגו מעיניה, דמעות של אושר. קרב אל פיה, ידיו עטו אותה, עטפו אותה כמתנה, התכנסה בין זרועותיו כבתוך קונכיה, מבקשת מחסה. אחזה אותו, לא מרשה לו להרפות, פן ילך שוב אל שדה הקרב וישאיר אותה מתגעגעת ודואגת.
"אל תלך", אמרה לו. "תישאר איתי, בבקשה, אתן לך כל מה שתצטרך, מיטה חמה, אוכל טעים, אנא, אהובי, הישאר עימי אם אתה אוהב אותי, בנה איתי את בית חלומותינו".
היא ידעה שלא ישאר ולא יענה לבקשתה. הרי הוא בשירות הוד מלכותה.
אחזה בו עוד רגע, חורטת את הרגע בזכרונה, רוצה לזכור את המגע שלו, החיבוק שלו.
אחזה בידו ויחד פסעו אל הבית.
שם, לא הספיקה דלת עץ האלון העבה להיסגר, אחז בה האביר, הפשיט בתשוקה את בגדיה, חושף את חמוקיה. כמה התגעגע אליהם, לגופה הנעים. זה חודשים שהוא נע ונד עם הצבא בין גבעות שותתות דם, ישן באוהלים מאובקים, נאבק בבוץ ובלילות קרים מקפיאי עצמות, לוקח חיים של גברים בעלי משפחות, נוטל מהם את נשמתם האחרונה, למען הוד מלכותה. וכעת, התשוקה בו בוערת, רוצה לכבוש את גופה למען עצמו, רוצה לטעום אותה עד שישבע, הוא מפשיט את כולה, והיא אותו, שפתותיהם אינן מרפות לרגע זה מזה, מתאדמות ושורפות, נושכות ומרטיבות. כל כך התגעגע למגע ישבנה הרך, ידו לא נגעה זה חודשים בעור אישה, לא היה יכול לסבול את מנהג חבריו לאנוס את בנות הכפר שנכבש, כאילו היו חלק מן השלל. פעמים ניסה למנוע זאת מהם אבל אלה, שלפו חרב מאיימת לצווארו, אפילו שהיו אלה חבריו לנשק. גם הוא לא יגזול מהם את תאוות הבשרים. לא ולא.
אחרי שגניחותיה הרעידו את קירות העץ, העשויים בולים שהונחו זה על גבי זה, וקשה היה שלא לראות את המבוכה הקלה, המהולה בהשתתפות באושרה של הנערה, של העוברים ושבים על פני ביתה, בשומעם את גניחותיה וגילויי האהבה שלה לאהובה שחזר מן המלחמה, התכרבלו שניהם בשמיכת צמר העיזים, שוכבים חבוקים, מביטים זה בזה, מלטפים זה את זה בעדינות, מרגישים את נשימותיהם על הלחי, היא שלו, והוא שלה, רק לרגע חפוז, בזיק של אושר בתוך מציאות אפורה, שצבועה בצבעי מלחמה.
אין כמו השוק בתקופת ימי הביניים, צבעוני ורועש, רוכלים מוכרים את מרכולתם, פירות וירקות שנקטפו בעמל כפיהם מן השדה, בשר כבשים וחזירים שזה רק נשחט לעיני כל, דגים טריים שנדוגו מן האגם שלשולי הכפר, וריחם המצחין עולה למרחוק, אך מושך אליו המונים, ליצנים וזמרים בכל פינה, מנגנים בלאוטה ובחליל, מנגינות קצביות בשלושה קולות, רונדו וקנון, ג'יג ודואט, מבקשים לעשות פרוטה.
ליצנים ולהטוטנים משתטים בין העוברים ושבים, הולכים על קביים, כובעיהם בידיהם, מרוויחים שכרם ומנעימים את זמנם של אנשי הכפר.
מחלון גבוה מגיחה אישה ושופכת סיר לילה מלא בצואה אל התעלה שברחוב, מערכת הביוב המרכזית...
נווד בודד הולך בין האנשים, פניו מביטות לקרקע, עטוף בגלימה חומה ומסתורית, על מותניו חגורה עבה ונאד יין קטן, ונרתיק עם מגילה לבנה. יש האומרים שהוא יודע לנבא את העתיד, ויש האומרים שהוא סתם קבצן. הוא עובר בשביל בין הדוכנים, צעדיו מדודים, מבקש הוא לחצות את הכפר ולהמשיך בנדודיו. אנשים מביטים בו ביראה, חלקם אף נסוגים מעט מנתיב הליכתו, מפחדים שיש בו כישוף. אישה ענייה רצה לקראתו, מגישה לו כיכר לחם עגול וטרי, מבקשת את ברכתו, מאמינה היא שכוחות מרפא יש בו. בנה חלה בקדחת, והיא מבקשת תפילה. שמעה שהיה נזיר, שהודח מהמנזר כי חשבו שהוא מכשף. הוא נוטל את כיכר הלחם, ממלמל לעברה משהו לא ברור, מרכין ראשו לאות תודה, וממשיך בדרכו.
הכפר עטוף בנופים קסומים, טובע בירוק, נחלים שוקקים, שלג ההרים, יערות עבותים ומפחידים, ואגמים רחבי ידיים.
בלילה יש משתה, לכבוד האמיצים שחזרו מן הקרב.
כולם שותים לשוכרה, זקניהם נוטפים שומן כאשר הם נוגסים ברעבתנות בצלעות הכבש.
תופים מרעישים מכל פינה, זוגות רוקדים בשמחה ברחוב, מסתובבים, מקפצים, בשמחה אין קץ. שיכר נשפך כמים, ואין אחד שלא שותה עד שוכרה.
זוגות מאוהבים מחפשים פינה חשוכה לגעת זה בזה, זונות חסרות בושה חושפות שד ומציעות את שירותיהם הנדיבים לגברברים החרמנים והשיכורים, מדורות ולפידים בכל פינה, שמחה ועליצות, עד שמאיר הבוקר.
כמה פשוטים היו החיים אז, ומצד שני גם כמה מסובכים. כל כך הרבה קשיים פיזיים, ומצד שני גם כל כך הרבה רומנטיקה. שפע של פריצות וחיי מין סוערים אבל גם חיי משפחה ובית חם.
למה לעזאזל נולדתי ב 1976... איחרתי ב 400 שנה, לא כך ?
ובפעם הבאה... פיראטים...
ולסיום... תקליקו על הקישור... תקבלו קצת אווירה.. שני קליפים באווירת הרנסנס וימי הביניים. חבל שהאיכות לא מדהימה.
געגוע הוא רגש המורגש כאשר קיימת תחושת כמיהה או תשוקה לאדם מסוים, לרעיון מסוים או לזכרון מסוים. הגעגוע מובע במספר דרכים, ביניהם בשירה ובספרות, והוא מלווה ברגשות עצבות ובתחושת חיסרון או אובדן.
הגעגוע נצפה גם בבעלי חיים ובחיות מחמד. הכלב לדוגמה מביע את הגעגוע באמצעות יללות
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אוף. אני מתגעגע. אלייך. חלמתי עלייך בלילה, לא יודע מדוע צצת פתאום. שונא כשזה קורה לי, שמישהי שאני לא רוצה לזכור כרגע עולה לי בחלום, כאילו מכריחה אותי להיזכר, להרהר. וקמתי בבוקר עם תחושת געגוע עזה... למה שהיה, למה שיכול היה להיות, למה שאת, למה שהיית בשבילי.
הייתי רוצה להתעורר בשבת, מאוחר, כשאת לצידי, ישנה עמוק, להביט עלייך, לנשק למצחך בעדינות, לחכות שתתעוררי, לטייל איתך בים, להביט בגלים ולחשוב, להרגע.
לאכול איתך במסעדה טובה ארוחה דשנה, לשמוע ברקע את רחש הגלים, צחוק ילדים, להרגיש רוח מלטפת וחמימה, שמביאה עימה עננים של סתיו.
היית מיוחדת כל כך, שונה ממה שהיכרתי עד אז. אהבתי אותך.
ואולי בכלל עדיף לשכוח אותך, לסגור את דמותך בתוך מגירה, לנעול עם מפתח ולהשליך. האם זה מה שעליי לעשות ? ואולי בכלל לא בתוך מגירה, אולי עדיף בחוץ, רחוק מהעין, רחוק מהלב, שלא אתפתה לפתוח את המגירה ולתת לזיכרון לצוף.
הזיכרון - שורש הגעגוע, עורק חייו, המזין אותו ללא הרף..
אני מתגעגע, ולא מתבייש לומר זאת,
אני מתגעגע,
מאד.
האם גם את ? ואם כן - האם תהיי אמיצה כדי להודות בכך ?
ידעתי שהיום הזה יגיע.
ידעתי שיום אחד אני אפגוש אותה באקראי. כל כך רציתי שזה לא יקרה. אבל זה קרה.
רציתי לצאת מוקדם מהעבודה. רציתי לקנות מכשיר פלאפון חדש. אבל הבוס עיכב אותי. ויצאתי כשעה מאוחר יותר. לולא הייתי יוצא מאוחר לא הייתי פוגש בה, אני משוכנע בזה.
הלכתי לצד חלונות הראווה בעזריאלי והיא עברה מולי, בצד השני. לא ראתה אותי. אבל ראיתי אותה, וקפאתי על מקומי. לא ידעתי האם לגשת ולומר לה שלום או האם להמשיך וללכת. החלטתי לגשת אליה, יהיה מה שיהיה.
נעמדתי מולה, עמדתי בדרכה. ולא אמרתי כלום. לא יצאה מילה מפי. פשוט עמדתי.
זה נשמע מוזר אבל פתאום הרגשתי שהכל שקט, כאילו שלא היו מליון אנשים סביבי, שמעתי רק שקט.
היא קפאה על מקומה, כאילו ראתה רוח רפאים, ודמעות ניקוו בעיניה היפות. היא היתה בהלם. רק הביטה לרצפה, מנסה להסתיר את הדמעות, אבל לא הצליחה.
שנה וחצי כמעט עברה מאז נפרדנו, אחרי כמעט 3 שנים של חברות.
תגידו שזו מקריות, תגידו שזו יד אלוהים שהחליט לשלוח לי מסר ליום כיפור, אבל היום, ה-3 באוקטובר, זה בדיוק התאריך בו היכרנו, לפני ארבע שנים בדיוק.
הפרידה היתה קשה. עזבתי אותה בלב כבד, כי אהבתי אותה, אבל לא מספיק. ידעתי שאין לזה עתיד. הבנתי את זה רק אחרי זמן רב שגרנו יחד. ועזבתי אותה כמעט ללא מילים. ללא שיחת פרידה, ללא חיבוק אחרון. פשוט ניתקתי. השיחה האחרונה שלנו נסגרה בכך שביקשתי ממנה להמשיך הלאה בלעדיי. לא מצאתי מילים טובות יותר. אני זוכר את עצמי יושב וכותב לה מכתבי פרידה, אבל בכל פעם שהתחלתי, לא הצלחתי לסיים, והרגשתי שזה מיותר. שגם כך היא תשנא אותי, ושעדיף כך.
אחרי ששקע ההלם, התחלנו לדבר. היא נראתה מעולה. נראתה מאושרת. והרגשתי משום מה טוב. שמחתי שהיא נראית טוב ושהיא התגברה. היא בחורה כל כך רגישה, ופחדתי שהיא תוותר על התואר השני שרצתה לעשות, ושתיכנס לדיכאון אחרי הפרידה. היתה לה נטייה להיכנס לדכאונות, ומאד חששתי שזה יקרה שוב.
התלבטתי מה לעשות. האם רק להחליף רק כמה מילים או להאריך את הפגישה. שאלתי אותה האם היא רוצה להצטרף אליי לקפה. והיא נענתה בחיוב.
ואז הפגישה רק הפכה קשה יותר. היא לא הביטה בעיני כמעט בכלל. אמרה שקשה לה מאד. שהפרידה היתה קשה בהתחלה, אבל היא התגברה, ולקחה את עצמה בידיים, התחילה את התואר השני, מצאה עבודה, ואפילו יצאה עם לא מעט גברים, למרות שהיא אמרה ש"כולם אותו זבל", ואף אחד לא אהב אותה באמת, ושכולם רק ניצלו אותה מינית. היה עצוב לי לשמוע את זה. קיוויתי שהיא תמצא אהבה.
"היית מאושרת איתי, ליאת ?", שאלתי.
"אהבתי אותך. אהבתי אותך המון במשך שנתיים וחצי, אבל הפכת בלתי נסבל בחצי שנה האחרונה, הקרנת שמשהו נגמר, והיית לחוץ בלימודים, נשברת. ולא רצית לקבל את התמיכה שלי, הרגשתי שאני לא חשובה יותר", אמרה.
זו היתה מכה קשה בשבילי לשמוע את זה, אבל זו היתה האמת. למרות שנתתי לה את כל כולי במשך 3 שנים, והייתי בשבילה כל רגע.
אבל שמחתי שהיתה גלויה איתי. ששנינו לא ניסינו להסתתר מאחורי מסיכה מזוייפת, מסוג המסיכות של "הכל אחלה, אני מאושר.. אני מאושרת.." אלא פשוט דיברנו כמו אנשים מבוגרים, שחוו שלוש שנים, 24 שעות יחדיו, שהפכו לגוף אחד.
אפילו צחקנו יחד, ונזכרנו בחוויות מצחיקות, אבל הכל היה מהול בכל כך הרבה כאב. לא אמרנו זאת אבל שנינו חשנו ששלוש שנים מחיינו בוזבזו. שהקשר שלנו לא הוביל לחתונה ולמשפחה.
"אמא שלי ראתה אותך לא מזמן", אמרה. "אמרה שאתה נראה אותו הדבר, שלא השתנית", אמרה.
"היא בטח רוצה להרביץ לי, אני יודע שהיא שונאת אותי עכשיו", אמרתי.
"הרבה יותר גרוע...", אמרה.
שתקתי.
ליוויתי אותה לרכבת. אמרתי לה שאקח את הרכבת הבאה, כדי שיהיה קל יותר לשנינו.
הבטחתי להחזיר לה את הדברים שלה, ששוכבים כמו פינת זיכרון בביתי. בגדים, נעליים, בשמים, תמונות, ספרים, וכל מה שנשאר אצלי מאז הפרידה.
ביקשתי את סליחתה על שלא החזרתי לה אותם עד היום. אמרתי שהיה לי קשה לפגוש בה שוב, אבל עכשיו הפגישה באה ממילא, ואני מבטיח להחזיר לה הכל, עד הפריט האחרון.
התחבקנו. האמת היא שביוזמתי. אבל היא לא התנגדה.
ליטפתי את שיערה, ואמרתי לה שתמיד אהבתי אותה במהלך הקשר ושהיא היתה יקרה לי מכל, ושחבל שנפרדנו בצורה כה מכוערת.
ניסיתי להסתיר את הדמעות שלי אבל לא הצלחתי.
אסור היה לי לחבק אותה. אבל לא יכולתי להיפרד ממנה אחרת. לא יכולתי להיות קר. אפילו שאין לי רגשות עזים אליה יותר כמו בעבר, היא היתה חלק מחיי במשך 3 שנים, ולא יכולתי להתאפק מלתת לה חיבוק אחרון. אני חושב שהיא רצתה לעשות זאת בעצמה, אבל חיכתה שאני אעשה זאת.
ידעתי שהיום הזה יגיע מתישהוא ושאיאלץ להתמודד מול עיניה.
אבל הפרידה שלנו היתה בלתי נמנעת. היא לא היתה בשבילי.
אני יודע שלו הייתי מציע לה לחזור להיות בקשר, היתה מקבלת אותי. ראיתי זאת בעיניה.
אבל אני... אני חיבקתי אותה, עצמתי את עיני, וחשבתי על מישהי אחרת, מישהי שכבשה את ליבי בסערה, נעלמה והותירה רק חלל אינסופי מאחוריה, והרבה הרבה, געגועים.
לילה טוב.
Richter, Gerhard
Betty
1988
Oil on canvas
40 1/8" x 23 3/8" (101.9 x 59.4 cm)
כן - זה ציור - לא צילום - התאים לי לאווירה.. אז שמתי. (וגם מעט דומה לה..)
אינני אדם דתי. אפילו הייתי אומר שאני מאד רחוק מזה. עד כדי אתאיסט מוחלט.
אבל קשה להתעלם מהעובדה שהיום הזה, יום הכיפורים, מעלה בי מחשבות.
אני לא רוצה להישמע דרמטי, עם כל הבלה בלה של "להסתכל לתוך הנפש" או "לעשות חשבון נפש" וכדומה, אבל קשה לי שלא להודות שזה עושה משהו בבטן. אני מרגיש שאני עושה את חשבון הנפש הזה יותר מפעם אחת בשנה, ויתכן שאולי לפעמים גם יותר מפעם ביום.
אני יודע שפעמים רבות נהגתי לא כשורה. עם חברים שהיו קרובים אלי, עם נשים שאהבתי כל כך, ופגעתי כי נכנס בי היצר ההרסני, הילד הרע שבי.
עם הוריי, שלא פעם אכזבתי אותם בהתנהגות שלי.
הייתי רוצה לתקן דברים, לשנות רגעים מסויימים בחיי, לחזור לרגעי הסערה ולמתוח את המפרשים כשורה, לא להיכשל ולטבוע. הייתי רוצה לחזור לרגעים, שבהם הגפרור ניצת והייתי רוצה לנשוף ולכבות אותו במקום לשפוך עליו דלק.
אבל זה לא ניתן.
ונשאר רק לחשוב היכן שגיתי והיכן אני יכול לשפר. ואיזה טעויות לא לעשות שוב. גם אם אצליח לא לחזור על מחציתן - הרווחתי.
החלק השני של הסליחה, הוא היכולת לסלוח.
האם אני מסוגל לסלוח למי שפגע בי. האם צריך לדעת לסלוח גם אם הצד השני לא ביקש את הסליחה ? האם צריך לדעת לסלוח כדי להיות שלם עם עצמך ולא לנטור טינה ?
אני חושב שנטירת הטינה היא אולי גרועה מן המעשה עצמו. היא מנקרת במוחנו, לא נותנת מנוחה, לא מרפה. הכעס שבנו על מי שפגע בנו, אותם משקעים, יושבים כמו אבן אפורה בתוך המחשבות שלנו, לא נותנת לנו להתקדם, מניעה בנו את גלגלי הנקמה.
אולי פשוט צריך לדעת לסלוח. גם למי שפגע ולא התנצל. אולי פשוט כדאי להרפות, לא לחשוב על זה, לתת לרגש הטינה לעבור כמשב רוח על פנינו.
הרבה פעמים אני מרגיש שאני אדם של "הכל או לא כלום". איני מרגיש מסופק כאשר מישהי אומרת לי :"אני לא כועסת, לא נוטרת טינה, סולחת על הכל". כאשר אני מרגיש שמאחורי המילים ישנו כאב עמום, ומעין אמירת סליחה רק כדי להמשיך הלאה, אני לא מרגיש טוב עם זה. אני זקוק למחילה האמיתית, למעשה שיבוא בעקבות המילים. להבנה. אני צריך שהסליחה תבוא ממקום של :"אני מבינה אותך, אתה רק יצור אנושי. גם לך מגיעה הזדמנות שנייה, לטעות זה אנושי". זה המקום אליו אני משתוקק להגיע כאשר אני מבקש שימחלו לי.
כי רק אז אני יודע שהסליחה היא אמיתית. והיא שלמה. אתם חושבים שזה יותר מדי לבקש ?
אני אוהב להשתמש במשפט To Err Is Human - To Forgive -Devine
כי הוא כל כך נכון. הוא מראה את שני הצדדים של המעשה. הטעות - בקשת הסליחה שאמנן אינה מופיעה במשפט אבל היא סמויה או אולי אינה חשובה - והיכולת לסלוח.
אני אדם שיודע לסלוח. אפילו על דברים קשים. עמדתי במבחן הזה פעמים רבות. אותו כוח עליון, שאנשים מכנים אותו אלוהים, הציב אותי הרבה פעמים בפני אותה דילמה - האם לסלוח, האם לוותר, האם להיות רך יותר ולהבין גם את הצד השני.
הרבה מדי פעמים עמדתי במצב בו לא זכיתי אני למחילה על מעשיי. ולא בגלל שאלו היו מעשים נוראיים אלא בגלל שבני האדם אינם יודעים לסלוח. בני האדם אוהבים לנטור טינה ולחוש כעס ולצבור אותו במשך שנים עד אשר הוא מתפרץ כהר געש.
הייתי רוצה להיות אדם טוב יותר. הייתי רוצה לשפץ את הפגמים. להיות פחות אנושי. הייתי רוצה שהסובבים אותי יהיו גם הם טובים יותר, שיעשו גם הם את חשבון הנפש, שיסתכלו לרגע קט אחד במראה, יביטו בעינהם וישאלו את עצמם האם הם תמיד היו בסדר. האם הם תמיד נהגו כשורה. רוצה שגם הם ידעו לסלוח. לא לוותר לעצמך ולאמר "זה אני - ואני הכי בסדר" אלא להסתכל על עצמך כעל פסל לא מלוטש, שלא הגיע לכדי שלמות. שדרושות עוד כמה נגיעות אמן על מנת להפוך אותו ליפה יותר.
אני מאחל לכם גמר חתימה טובה ושנה טובה.
מי מבינכם שצם - שיהיה לו צום קל אני אנסה לצום - בשביל הדיאטה, או אולי בשביל "לחסל" חלק מן החטאים - לפנות מקום לחטאים חדשים 😄
והכי חשוב, יותר מהדת, יותר מהפולחן - תהיו בני אדם טובים יותר. תהיו חברים טובים יותר. ואם מצאתם לכם נפש תאומה שאתם אוהבים - תשמרו עליה היטב.
ו... לא קשור ליום כיפור אבל בכל זאת שיר שאני מאד אוהב בביצוע דואטי.
מי שמכיר, זהו Damien Rice - הזמר ששר את השיר מתוך הסרט closer.
השיר נקרא Volcano : (להפעיל את הקישור)
"Volcano"
Don't hold yourself like that
You'll hurt your knees
I kissed your mouth and back
But that's all I need
Don't build your world around volcanoes melt you down
What I am to you is not real
What I am to you you do not need
What I am to you is not what you mean to me
You give me miles and miles of mountains
And I'll ask for the sea
Don't throw yourself like that
In front of me
I kissed your mouth your back
Is that all you need?
Don't drag my love around volcanoes melt me down
What I am to you is not real
What I am to you you do not need
What I am to you is not what you mean to me
You give me miles and miles of mountains
And I'll ask for the sea
Is just what I'm going through
This is nothing new
No no just another phase of finding what I really need
Is what makes me bleed
And like a new disease she's still too young to treat
Volcanoes melt me down
She's still too young
I kissed your mouth
You do not need me
אני עדיין בטראומה. מרגיש כאילו נאנסתי.
חזרתי מהעבודה היום, ובדרכי עברתי בסופר פארם.
היה עמוס מאד, אנשים התרוצצו הנה והנה במעברים הצרים והמעצבנים של החנות, דיילות יופי מכוערות ומלאות איפור כבד התנפלו על העוברים והשבים, ואני נדחף בינהם. עשיתי שיחת טלפון אחת, וניגשתי לקופה לשלם. אנשים נדחפו בתור והיו חסרי סבלנות. שילמתי ויצאתי.
כעבור כמה דקות, הושטתי יד לעבר התא הקידמי של התיק, מגשש אחר המכשיר הנייד.
אבל הוא לא היה שם.
הפכתי את התיק על קרביו - ואין. המכשיר החדש שלי נגנב ממני לאור יום (טוב, לא בדיוק יום, אבל לאור פלואורסצנט).
התקשרתי אליו מטלפון ציבורי - וענה המשיבון. ללא חיוג. זה אמר לי בוודאות שהוא נגנב ושלא התרשלתי ושכחתי אותו היכן שהוא..
מי שקרא כמה בלוגים לאחור, בוודאי קרא שזה המכשיר החדש והנוצץ.
וכעת - אני חושב שאני יכול להיכנס לספר השיאים של גינס, אחרי שגנבו לי אותו כעבור פחות משבוע לקנייתו.
סיכום נזקים :
-------------------
נזק כספי : 1500 ש"ח על המכשיר הישן ועוד סכום כזה על מכשיר חדש.
נזק נפשי : בלתי הפיך. זו הפעם הראשונה שמישהו גונב לי משהו מתיק שנמצא עליי.
נזק לטווח ארוך : אין למזלי. עשיתי גיבוי למספרי הטלפון.
נזק לטווח הקצר : לא אוכל לקבל שיחות מאלפי מעריצות הכלוב (כן, בטח)
מה אוכל לומר ? אני מאמין שהגנב יעשה חשבון נפש, וביום כיפור יחזיר את המכשיר לבעליו ויבקש סליחה (בוודאי עכשיו כבר מתקין לעצמו סים קארד חדש בחברה אחרת או בתחנה המרכזית).
לאן התדרדרה החברה שלנו ? אנשים גונבים משהו שערכו רק 40 ש"ח לחודש..
וזה עוד כלום בהשוואה לסבתי, ששדדו ממנה טבעת, בזמן שהיתה מחוברת לאינפוזיה וישנה בבית החולים. הגנב דאג לשמן את אצבעה בווזלין על מנת להסיר אותה בנוחות.
וזה בוודאי שכלום לעומת אותם אלה שגנבו תכשיטים ומכשירים ניידים מזירות של פיגועי התאבדות.
נשאר לי רק לאחל לגנב ששדד אותי, שידבר המון במכשיר, עד שיחטוף מספיק קרינה בשביל לחלות בסרטן.
ועם נשנה מעט את הפתגם סוף גנב לתלייה - אז נאמר : סוף גנב לצלייה.
פסיכי אחד שישב מולי ברכבת, רכן מולי בזמן שדיבר בטלפון והתחיל לשחק לי ברצועה של התיק מתוך שיעמום, ולא תגידו שהוא איזה פסיכופט, אלא פרופסור שקרא ספר של תורת האלסטיות. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו : "תגיד לי - מה נסגר איתך ?" אז הוא נבהל וישב כמו ילד טוב = אחד
זונה אחת ליד העבודה שאמרה לי : "אתה בחור חמוד - רוצה שאני אמצוץ לך טוב טוב ? רק 50 שקל" = אחת
טעות חישוב אחת קטנה שעלתה לי בהרבה שעות של עבודה ובפאדיחות מול המהנדס הבכיר = אחת
ידידה טובה ומקסימה מהטכניון, ערבייה, שגרה במקום שנפלו כמעט כל הטילים בחיפה, והתקשרה לאחל שנה טובה = אחת.
ידידה אחרת, שרצתה להסתובב בעזריאלי יחד, כדי להעביר את הזמן = אחת
קבצן שניגן מקסים בקלרינת בעזריאלי וקיבל ממני נדבה יפה = אחד
קילוגרמים שנוספו במהלך החג = שנייה אני צריך לחשב קלוריות בשביל זה...
קלוריות שנוספו במהלך החג = צלעות כבש, סטייק סינטה, גפילטע פיש, שומן אווז, רולדה מתוקה
מס' קלוריות = 1000000000000000000000000000000000000
הייתי מצייר אותה, אם לא הייתי מרגיש התכווצות בבטן בכל פעם שאני מביט בתמונות שלה. הייתי מצייר אותה, מפסל את דמותה בעיפרון או אפילו בשמן, נוגע עם המכחול כאילו היה מלטף את פניה הרכים.
פניה עגלגלות, עורה לבן ורך כשל ילדה קטנה, שפתיה מלאות וחושניות, אפה קטן ומושלם.
הגבות שלה, שמסודרות בדייקנות, שמורת העין הנחשפת מתחת לגבות, מעצימות את הנשיות והאציליות שלה. תווי פניה כשל נסיכה מתקופה אחרת. לא שייכת לכאן. פנים של נסיכה אירופאית, שגרה באחוזה שטופת גנים ירקרקים, צועדת בגן וקוטפת פרחים, כובע לראשה, שקלוע בו פרח, שמלה ארוכה ומחוך המבליט את שדיה העסיסיים.
הליכסון הקל שלעיניה, ליכסון שנוטה כלפי מטה ומשאיר מבט נוגה כאשר אינה מחייכת אבל מקנה לה זוהר כאשר היא צוחקת, שיערה הרך, בגווני חום אמבר שהופך לזהוב בשוליו עם מגע קרני השמש.
השפתיים האלה, כמה הייתי רוצה לנשק להן, ולהרגיש אותן מתמסרות לי. רוצה ללטף את פניה שוב, לומר לה כמה שהיא יפה. היא מסוג הנשים שיופין לא יפוג גם כאשר תהיה קשישה, תמיד תלך ברחוב ועיניה יהפנטו את העוברים והשבים.
הייתי מצייר אותה, מערבב צבע ועוד צבע, נלחם על כל גוון, מנסה לצוד את גוון עורה מתוך שפופרות הצבע שבידי, מנסה להעביר למביט בציור את מגע עורה, שאני זכיתי לחוש בו.
אולי אף הייתי מצייר אותה מתוך תמונה. תמונה שבה מבטה אינו שמח ואינו עצוב אלא בוהה בחלל, ראשה מעט מורם, והבעת פניה מלאת מלכותיות ומיסתורין.
או שהייתי מצייר אותה שוכבת, עטופה בסדין, הנצמד לקימורי גופה המדהים, עוטף אותה סביב, ונצמד לחמוקיה היפים. האור הרך והצהבהב שבחדר יצליל ויבליט עוד יותר את נשיותה. היא תשכב שם, עטופה בבד הדק והמבריק, תניח את שיערה הגולש על הכר, ותביט אלי עם מבט מסתורי, מפתה, מעט מרחף, ואני אצייר, קו ועוד קו, צבע ועוד הצללה, שכבה ועוד שכבה, עד אשר דמותה תלטף את הבד המחוספס.
