|
|
|
43 צפיות בבלוג היום.... ולא פירסמתי שום דבר חדש...
מי המעריץ/מעריצה הנאמנים ?
אשמח לדעת מי אתם
וכמובן תודה לכם.
ומי שלא מכיר את הבלוג - מוזמן לארכיון - אולי תמצאו שם דברים שיגעו בלבכם.
מזמן לא כתבתי כלום - אולי באמת הגיע הזמן שאפרסם משהו.
התנתקתי קצת מהכתיבה כאן אבל תמיד כיף לראות שעדיין יש כאלה שמדפדפים.
שנה טובה לכולם
ממני
מילואים
חזרתי משבוע מילואים. אימון טנקים. זה קורה אחת לשנתיים בערך. שבוע של חול, אבק, זיעה מרובה ואי נוחות מתמדת בהשוואה לחיים ה"רגילים".. אבל משהו מבפנים בוער כן ללכת.
בתחילה בכלל לא רציתי להשתתף. ניסיתי להתחמק. אבל לקראת אותו יום של התייצבות התמלאתי תחושת מחוייבות להתייצב.
איני יודע מהו אותו הדבר שגורם לי לפתע לרצות להיות שם. אולי אלו הם החברים, אולי בכל זאת קמצוץ של פטריוטיות למדינה, אולי סתם הרצון לחזור ולהיות צעיר שוב, כמו אז, אולי זה יצר הגבריות שמושך אותי אל האש, אל האקשן, אל האבק, משהו שם במדבר, על הטנקים מחזיר לך את הגבריות, את השנים שלא יחזרו.
אז התייצבתי. היום הראשון תמיד לא קל. מכינים את הטנקים, ציודים אישיים, תחמושת, גם הפעילות הפיסית לא קלה לי, לעומת שנים קודמות שבהן הייתי יכול לסחוב דברים כבדים ללא בעיה פתאום הדברים נראים מעט יותר מסובכים לביצוע ואני מתמלא קנאה על אותם צעירים שבפלוגה שמתמודדים ללא קושי עם האתגר הפיסי.
עוד שעה ועוד דקה עוברת ואנחנו יוצאים לקראת לילה לשטח.
הזחלים מרעידים את אדמת המדבר, אבק עולה מכל כיוון, ריח הסולר באוויר, מסודרים בשורה, טנק ועוד טנק, ועוד אחד, יוצאים אל השטח, ללב המדבר. כמו פילים כבדים נעים בחשיכה.
הבית נשאר מאחור, המחשבות על עבודה נעלמות, כמו מסע לכוכב אחר, כוכב של חול ושמש.
הפלוגה שלי מלאה באנשים איכותיים, החל מהצעיר ביותר ועד אחרון המפקדים. אנשים שקולים, לא מלאי התלהבות מיותרת, באים לעשות את המשימה ולחזור לחיים הרגילים, כל אחד מושיט יד לרעהו ואין ויכוחים או אגואיזם. כולם תורמים, כולם יד אחת. אם אתה עייף מישהו יתייצב במקומך, אם אתה רעב, מישהו ידאג לך לאוכל, אם קשה לך האחר יבין ולא יתרגז. ככה זה אצלי בפלוגה. ואולי זה אותו הדבר שגורם לי לחזור לשם, אל אותם אנשים.
וכך עבר לו השבוע, ולאט לאט התרגלתי למצב. ונזכרתי כמה השקיעות במקום הזה יפות, כיצד השמיים מתמלאים בצבע אדום והשמש שוקעת אל מעבר לחולות. והלילות עם שמים מלאי כוכבים, שמים שלא תראו מאיזור המרכז לעולם, רק במדבר, שם, היכן שאין זיהום אור תוכלו לראות את מליוני הכוכבים זורעים את השמים. שלמה ארצי מתנגן לו בנגן שלי, אין כמו שלמה ארצי שמזכיר לי את ה"ישראלי" שבי ואת התקופה שהייתי בקורס מפקדי טנקים. שם, ברגעים של משבר הייתי שם את האוזניות ושוקע לתוך הצלילים.
עוד תרגיל עובר לו, טנקים יורים, אנו מטלטלים בתוך הטנקים השועטים ליעדים, פגזים מתעופפים להם, מטרה בוערת, ועוד אחת, שריקות כדורי המאג ממלאות את חלל המדבר. מכונות הפלדה נושאות אותנו ומזכירות לנו נשכחות של הצבא הסדיר מלפני עשר שנים.
הימים החמים והלילות הקרים, טבע אופיו של המדבר, והחול כבר הופך אט אט לחלק ממך. וכבר אינו מטריד יותר, ואתה הופך לחיית מדבר, בדיוק כמו אותן מכונות פלדה.
געגועים
ואת עוברת במחשבותיי שם כל הזמן. משתוקק לחיבוק שלך כשאחזור. יודע שגם את מחכה. כל יום שעובר אני חושב יותר ויותר על אותו רגע שאוכל ללטף את פנייך, את שיערך, וללחוש לך כמה שאני אוהב אותך וכמה שהתגעגעתי, ולחוש בידיים שלך אוחזות בי חזק ומחבקות בתשוקה, כאילו לא התראינו כבר שנים.
כבר כמעט שנה שאנחנו יחד, הפכנו לשני חלקים מתוך השלם.
כאב שלך הוא כאב שלי. כעס שלך הוא כעס שלי. את אומרת "עזוב" אני רוצה לעזור ולא יכול. מרגיש שנתתי כבר הכל...
דפיקות הלב מתגברות לקראת הפגישה, את פותחת את הדלת והניצוץ בעינייך, קופצת עליי ומרעיפה עלי אהבה, לוקח לי זמן להתאושש ולהתרגל לצחוקך שוב, יודע ומרגיש כמה שהתגעגת גם את. אוחז את פנייך היפות בידיי ומסתכל לתוך עינייך האוהבות. רואה שם את האהבה. רואה שם את הגעגועים. מרגיש שוב כמה שאני אוהב אותך למקרה ששכחתי.
רציתי לכתוב שעשינו סקס מטורף אבל יהיה יותר נכון לומר שעשינו אהבה אמיתית, מתפתלים בין הסדינים,
עד שנפלנו מותשים ומחובקים כאילו היה זה סוף העולם הגיע וזה הלילה האחרון שלנו יחד...
יקירתי,
אנחנו כבר תשעה חודשים יחד.
וזה הלא מפתיע אותך, כי אנחנו מציינים את זה בכל 14 לחודש, מאז הלילה ההוא עטוף החטאים. מאז אותו לילה שבו לראשונה הרגשנו קרובים וידענו שיש ביננו משהו שהוא מעבר למגע הפשוט, מעבר לחרמנות רגעית, מעבר להרפתקה.
האם באותו לילה, כאשר הבטת לתוך עיני ונשמתי את הריח שלך, האם גם אז דמיינת שנהיה עדיין יחד אחרי תשעה חודשים ?
אני מסתכל לאחור וחושב לעצמי כיצד עברו כל כך מהר החודשים ובכלל לא הרגשתי. ופתאום, זה נראה כל כך הרבה. לא עוד סטוץ מזדמן, לא עוד קשר שלא ידוע תכליתו. פתאום אני מגלה שאני קם איתך בכל בוקר, מתחבק איתך לפני השינה, שומע לליבך ואת מחזקת אותי בעת חולשותיי, קרוב לליבך ולנפשך, דואג לך בלכתך, ואת, מחכה לי בגעגוע כשאני לא שם. לא היה בוקר שלא הלכתי לעבודה מבלי לנשק לך. וישנו אותו כאב קטן, אותה צביטה, כאשר מתחבקים לפני שנפרדים ליום יומיים, אותה צביטה בלתי מוסברת של ספק דאגה, ספק געגוע, כאילו מתרוקן משהו מחדרי הלב, מחכה להתמלא בחזרה כאשר שבים להתחבק. רק אז, אותו חלל מתמלא שוב.
תשעה חודשים, ומעולם לא הפסקתי להימשך אלייך לרגע. גופך הנשי המשגע, הסקסיות שבך, התשוקה שיש ביננו בכל פעם שאנו נוגעים מחדש. הנשיקות שלא ניתן להפסיק אותן, המגע המלטף שלך בסוף יום, הצורה שבה את אומרת : "אני מתה על ה..... הזה שלך", ונושכת שפתיים, התשוקה שבעינייך כאשר את מבקשת שאקח את גופך לעצמי. נכנעת, מתמסרת, להנאה, לכאב. את ההרפתקנות שלך לעשות דברים חריגים, לנסות טעמים חדשים ולגלות עולמות חדשים. (האם היית מאמינה על עצמך שתהפכי לכזו ?)
כבר זמן כה רב שלא הרגשתי פתוח כל כך עם מישהי כפי שאני פתוח וטבעי איתך. לפעמים אני מרגיש שגם אני וגם את חיפשנו סוף סוף משהו אמיתי ואנושי, ללא זיוף, ללא משחקים, משהו פתוח וטבעי.
האם את לא מרגישה לעתים שאנחנו כמו שני ילדים שמתרוצצים להם עירומים וצוחקים על חוף ים ? האם את לא מרגישה לעתים שבתוך כל המסגרות כאשר אנחנו יחד זהו רגע החופש ?
היו לנו גם רגעים עצובים, אני יודע. לא אשכח את הדמעות שזלגו מעינייך בריב ההוא. אני מוכן להישבע ששמעתי את ליבך נסדק לרגע, ראיתי את חוסר האונים בדמעות שלך, זוכר כיצד חיפשתי נחמה בזרועותייך, מנסה לעצור את כדור השלג המתגלגל לעבר תהום שאין ממנה חזור.
אבל תמיד לפתע, הצד השפוי משתלט על שנינו, מבט נפגש במבט, משהו בתוכנו אומר לנו לא לאבד אחד את השני, לא לאבד את הדעת, ואנו נופלים מחובקים לאחר קרב אוהבים.
לפתע פשוט יש שקט. פתאום נראה שהכל כל כך קטן, ששום דבר שבעולם לא יכול לפרוץ את החומה שבנינו, חזה לחזה, כמו אבני פאזל שנצמדו. שנינו כנגד העולם.
ישנם אנשים, אשר היו בעולמך לפני שאני הגחתי אליו. אנשים אשר ליבם שחור משחור וקנאתם אינה יודעת גבולות. אנשים אשר לא מכירים אותך באמת. שאינם יודעים איזו נפש רגישה נמצאת מאחורי הקשיחות, שאינם מדמיינים כמה הקרבה ונאמנות את מסוגלת לתת לאדם שאותו תאהבי.
אותם אנשים רעים, אשר חושבים שהם מכירים אותך באמת, גם אם הכירו אותך כבר מינקות, אינם יודעים מי את באמת, הם לעולם לא ראו עמוק לתוך נפשך ולעולם לא הקשיבו באמת למה שאת מבקשת לעצמך. אל תתני להם להשחיר את העולם שאני ואת בנינו.
אל תדאגי, אני יודע מי נמצאת מולי. אני יודע מי את. ואני לא אתן להם לקלקל. שמרי קרוב לליבך רק את מי שעושה לך טוב, את מי שמחזק אותך, את מי שמרים אותך אל הרצונות שלך. הרחיקי מליבך את אלה ששואבים ממך את האנרגיות.
תשעה חודשים, ואני סובל את הקריזות שלך, את אותם דברים קטנים שמשגעים אותי, את הבלגאן שלך, את אותם מצבי רוח שלך, את העצלות שלך לפעמים, את אותם ריבים קטנים שאת גוררת אליהם. את המים שאת משאירה באמבטיה אחרי המקלחת, את הכלים שאת לא עושה לפעמים כשאין לך חשק, את הבלאגן שאת משאירה בארון הבגדים ובדירה כאשר את ממהרת, את האופי המחורבן שלך לזרוק הכל ברגע מבלי לחשוב פעמיים קדימה, את השקט שלך כשאת עצבנית שאי אפשר לשבור אותו גם לא עם הפטיש הגדול בעולם, את הבזבזנות שלך גם כשאת יודעת שאין לך ממה לבזבז.
את כל אלה אני סובל.
סובל אותך כבר תשעה חודשים.
סובל אבל
נהנה מכל רגע.
אוהב אותך מאד יקרה שלי.
חיבוק גדול.
בעוד יומיים. בעוד יומיים ואנחנו ארבעה חודשים יחד. ארבעה חודשים שכיף לי לקום בבוקר לצידה. ארבעה חודשים שכיף לי להירדם על החזה שלה בלילה, תוך שהיא מלטפת את שיערי הקצר. נרדם כמו תינוק בחיקה.
ארבעה חודשים קסומים של הרפתקאות עונג מטורפות, ארבעה חודשים של ארוחות יחד. ארבעה חודשים של אמבטיות לאור נרות, שוקעים, מביטים זה בזה, נוגעים אחד בשני ומגע המים עוטף את שנינו.
היא משאירה לי פתקים על המקרר. אני חוזר הביתה תשוש, פותח הדלת וניגש לשתות, ותמיד מחכה לי פתקון של אהבה, שאדע שהיא לא שוכחת אותי. כאילו מטביעה את הנוכחות שלה גם אחרי לכתה.
מאמי אני אוהבת אותך
בזכות מה שאתה
האישיות שלך
הרגשות שלך
התמימות שלך לפעמים
אפילו ההתלהבות שלך
אתה אדם מיוחד
אז אם אתה רוצה
שנמשיך יחד בשביל האושר
אז בואי נתעלם מכל מי שמנסה
להפריד ביננו
מאמי להיות איתך זה עושר
אתה העושר והאושר שלי
רק אתה
עד שניפגש...
(מתוך אחד הפתקים)
הרבה פעמים אני מנסה להבין מה בה כל כך כובש אותי. האם זהו גופה המדהים, בעל קימורים מושלמים וחזה שאין משתווה לו, האם זה הצחוק שלה שיש בו תמימות אמיתית, ואולי...אולי זה החום שלה. שם בפנים, מאחורי מעטה של קשיחות מסתתרת לה ילדה רגישה וטובת לב שתיתן הכל למען אהובה. הדרך שבה היא אומרת "אני משוגעת על הגוף שלך", והיא נושכת את שפתה התחתונה כמו לביאה שמשחרת לטרף, אומרות הכל. הדרך בה היא אומרת "אני אוהבת אותך" וכל גופה מחבק חזק חזק ולא מרפה, המבט שיש בעינה, שכולו מלא הערכה למי שאני ומה שאני, ההבנה שהיא מגלה לכל השטיקים הקטנים שלי, לזיק הטירוף שבי, לעקשנות ולאופי שלי שאינו תמיד קל.
כיצד היא טורפת אותי במיטה, מתגלגלים, מתחבקים, מתנשקים ללא הפסקה, פעם, פעמיים, שלוש ביום, לעולם לא משתעממים זה מגופו של זה, רק רוצים עוד ועוד. עוד טעימה ועוד לגימה.
לא היה בוקר שלא נשקתי לה בטרם יצאתי מן הדלת, גם אם ישנה ולא הרגישה אותי נושק לה.
וגם אם פה ושם היו מריבות, הן כנוצה כל כף המאזניים, מאזני האהבה.
ארבעה חודשים עוד יומיים יחלפו מתוקה שלי, והם היו מקסימים ומופלאים. כל רגע שבהם.
חיבוק חזק חזק.
אוהב אותך,
אני.
לא מזמן הלכנו לסרט בקניון איילון ברמת גן. בדכנו החוצה צדה זווית עיני את הפיל הוורדרד שמתנועע בשמחה עת משתלשלים בקירבו כמה שקלים בודדים.
השתעשענו במחשבות ואמרתי לה : "אפשר לעשות כזה מתקן גם למבוגרים, רק שבמקום לשבת הפיל, בוודאי היית רוצה לשבת על החדק ושהוא ירטוט תמורת כמה שקלים בודדים, לא כך ?"
מתוך סקרנות קרבתי אל חדק הפיל, ותראו לבד מה גיליתי להפתעתי...
הייתי מוכרח להוציא את הנייד ולצלם
מה שמזכיר לי בדיחה....
פיל נכנס לנהר בהודו ויחד איתו איש עירום.
הפיל מסתכל על האיש ופורץ בצחוק גדול.
"מדוע אתה צוחק ? " שאל האיש.
אומר הפיל :
"אתה רוצה לומר לי שעם הדבר הזה אתה שותה ? "
😄
ימים רבים שלא כתבתי. אולי לא היה מה לכתוב.
ואולי לא היה רצון לשתף.
ואולי בכלל לא נראה מספיק חשוב
ואולי מה שחשוב כלל לא היה נראה..
עבר עליי לא מעט. עבודה קשה, לילות של סקס פרוע, חטאים שצבעם מתוק, ימים שטעמם מר.
היא
היא אפילו גרה אצלי. במעט הזמן שנותר לי. בשארית היום. ממלאת את החלל שנשאר מ 24 השעות המעטות עד הבוקר הבא. דבריה ממלאים אט אט את הארון הדל. עוד קרם ועוד ספר. עוד בגד ועוד זוג נעליים. ומשום מה אני לא מרגיש שהיא פלשה לשם. טוב לי.
אולי זו הבדידות שנשארת שם כשהיא לא שם, אולי זה החיוך שלה שממלא אותי ברוך. ואלי זו המשיכה העזה שיש ביננו שגורמת לנו להרגיש כמו ילדים. אולי זה השטותניקיות שלי והילדותיות שלה. ואולי זה פשוט איך שהיא אומרת "אני מתה עליך"..
אולי היא לא בשבילי בכלל, לעתים חולפת מחשבה בראשי, ואולי כן, וכמו התאבכות האור, המחשבות מנטרלות זו את זו והופכות לאפור. והחיבוק שלה שם את האפור מרחוק, ההתמסרות שלה והדרך שלה לגעת בכל אותן נקודות של חוסר ביטחון, החום שלה אליי שאינו מוסווה, גופה המדהים, שאינו משאירך אדיש. משוויצה היא בסקיני ג'ינס מידה 0, אשר כף ידי אפילו לא מצליחה להיכנס אליו, לא מתרגשת מהתואר המפוקפק "כוסית", ואני לעתים חושב שאולי באמת "יפיפיה" הוא בדרגה מעל "כוסית" ואולי בכלל התואר הזה לא תמיד טומן בחובו הערכה רבה. ואולי דווקא כן.
היא קריזיונרית הילדה, "פתיל קצר" קוראת היא לזה, אבל אני איני מתרגש מזה. משהו בי הפך קהה עם השנים, החספוס אינו נותן לרגש להחליק וההיגיון נשאר איתן גם בשעת מריבה.
מרגיש שגם אם תצא מבעד לדלת, הדמעה תיזול על לחיי אבל אשאר איתן, לא כמו בעבר.
הדירה נקייה ורחוצה, מסודרת למופת.
חיפשה בגדים ליציאה, עפו הם מהתיק כמו מכונת אימון לכדורי טניס. בגד ועוד אחד התעופפו כיונים בשדרה סואנת, הסתחררו סביב גופה הדק, החליפה מחצלותיה אחד עשר פעם עד שבחרה את הבגד המיועד, וגם אותו החליפה כשהספקתי לללכת למטבח ולחזור.
והמסקנה ?
גברים אולי אינם העם הכי מסודר בעולם...
אבל אישה מסוגלת לחולל בלגאן ברגע אחד של התלבטות.
מסר לחיים...
הסקס, אני והיא (והאחרים)
אז אני והיא יחד. ומה שהתחיל כלילה פרוע הפך לקשר. ומחטא מוסרי נשארה הבחירה.
השליטה נדחקה למקום נידח. נותר סקס ונילי מתובל פה ושם. עם הרבה רגש וחיבה. מבטים שקטים, ליטוף עדין, אחיזה שלא מרפה, מתגלגלים על המיטה, נוגעים בכל פעם כאילו הלילה הראשון. מתהלכים רוב הזמן עירומים, הבגדים כשאנחנו יחד מיותרים. מתפרעים בשבת בבוקר, השכנים מלמטה מקשיבים. הכלב שלהם מנסה להתחרות ביללות המיוחמות שלנו.
והאחרים...או האחרות... שברתי את בתוליי המונוגמיים, פרצתי גבולות אישיותי. האם זה אני ? או זו דמות זמנית שתהפוך לאבק ברגע שנפשי תירגע ותמצא מנוח ?
או שמא ההרפתקאות הן חלק בלתי נפרד ממני ?
אישה נוגעת באישה, ואני איתה, מביט כמו ראיתי את הסנה הבוער, הן עם עצמן ואיתי, האלכוהול זורם, מחלחל לורידים ומציף את החושים. כמו להיות בסרט כחול.אתה הבמאי והשחקן גם יחד... הדברים האלה אמיתיים, הם לא רק פנטזיה, אני אומר לעצמי. ואתה בפנים.
ובסוף הערב, היא שלך, לא שלה, לא שלו, מחבקת אותך חזק ואומרת לך שאתה הכי בעולם, נופלים מותשים על הסדינים מלאי החטאים, חלב הנרות על השולחן וריח הסקס מהול באוויר, הרגשה של חטא מתוק, של הרפתקה אסורה.
ומחליטים שזו הפעם האחרונה, שמיצינו, שטעמנו, שניסינו, שאין טעם לחזור על זה שוב...
עד שמגיע הסופ"ש שבעקבותיו, ושוב עולים על הספינה, מחפשים סערה.
כמו מטפס הרים שמחפש ריגוש, כמו צנחן שמחפש סיכון, כמו לקפוץ כדי לנחות.
האם אני מחפש את הסערה כדי למצוא את השקט ?
זמן רב שלא כתבתי. ודווקא היה לי הרבה על מה. הייתי במילואים, כמעט סיימתי לשפץ את הדירה ואני נכנס כבר בעוד כשבוע, עברתי הרפתקאות מיניות לא מעטות שלא תמיד התיישבו עם עקרונותיי בקנה אחד. אבל לא יכולתי לשבת ולכתוב על הכל. מעט נחסמתי. אולי פחדתי שברגע שאעביר את החוויות אל הדף הן יעלמו מראשי או יקבלו נופך מעט יותר אפרורי.
הפעם החלטתי לכתוב כי ישנה מישהי חדשה בחיי. וגם בגלל שאני מרגיש צורך להוציא את מה שיושב בבטן עמוק בפנים.
לעיתים ישנם רגעים בחיים שאדם נאלץ לבחור. ישנם רגעים שאתה עומד, מספר דרכים לפניך ואת יודע שאם תצעד ולו צעד קטן במעלה אחת הדרכים, אין דרך חזרה. ויותר מכך, הדרכים מופרדות בחומת בטון אשר לא מאפשרת מעבר בינהן. לא תוכל לדלג בין האפשרויות שלך.
כך הרגשתי אני בשבועיים האחרונים. ידעתי שאם בוחר אני בדרך שבחרתי מישהי תיפגע, דברים לא יחזרו להיות כשהיו. ובכל זאת בחרתי בדרך הזו.
אני יודע שבבחירתי פגעתי קשות במישהי שהיתה יקרה לי אבל נאלצתי להמשיך הלאה והדברים קרו ללא שליטה. המשחק ששיחקנו יצא מאיזון ומשליטה והתוצאה היתה בלתי נמנעת.
שני שבילים
שני שבילים בלתי סלולים
שתי דרכים מקבילות
תבחר באחת והשנייה תיטשטש
תצעד בשנייה והראשונה תבער
אש בתוכי
להבת התשוקה
חטא התאווה ניצח את המוסר
בקרב ההוא נפלתי חלל
למגע של גוף
לחיבוק של אישה יפה
בוקר אחד של חטא
ניתץ הכל כמו סופה
שינה פני הנוף
ללא התראה
לא השאיר מקום למחשבה
לא נתן גם חופש לחרטה
ואת מתרפקת בין זרועותיי
מנסה להדחיק את הכאב
אותו כאב של לדעת לוותר
על מה שהיית ומה שמעכשיו
מנסה לשכוח שהתשוקה הכניעה
את מילותיו האחרונות של ההגיון
שתי דמעות זולגות מעינייך
על לחייך הרכה
דמעה אחת של עצב
על ידידות שנמוגה
דמעה אחת של אושר
על אהבה שמצאת
ואין הרגשה קשה מזו
של לגזול את שלא היה שלך
ואין תחושה כבדה מזו
של לאחוז בידך ולא להביט לאחור
אל העיר השרופה
אל אותה נפש פגועה
ששנינו אהבנו
"אני לא אוהבת את העקיצות שלך, זה לא נעים לי", היא אומרת לי.
והיא כלל לא יודעת על המערבולת שבתוך ראשי. אני ? עוקץ ? ועוד על מנת לפגוע ? לא יכול להיות, אני אומר לעצמי. כיצד אוכל לפגוע בבחורה שאהבתי הכי הרבה במשך 30 שנות חיי ?
ובכל זאת אני יודע שישנה אמת בדבריה. היא תמיד צודקת. תמיד צדקה.
כיצד אוכל להעלות את שלושת המילים על שפתיי מבלי שישמעו מזוייפות או בלתי אמיתיות ?
כיצד אוכל להסביר לה שהעוקץ שלי מהול בכל כך הרבה אהבה.
הדבורה עוקצת כאשר היא מרגישה מאויימת. היא אינה עוקצת בשל שנאה.
אני מאויים על ידי האהבה שלי אלייך. מאויים על ידי מילים שמעולם לא רציתי לומר. מאויים מהתגובה שלך שאני יודע שאינה מה שאצפה לקבל ממך. אני מאויים על ידי הפחד שלא תהיי שלי.
ואני גם יודע שלא תהיי.
אהבתי אותך מהשנייה הראשונה שאמרת "היי" במסנג'ר. מהחיוך הראשון שנתת כאשר פתחת את הדלת והכנסת אותי אל עולמך.
אהבתי אותך מהפעם הראשונה שלא הצלחתי לישון לידך ופשוט שכבתי שם בין השמיכות והבטתי בך מכורבלת וישנה.
"אל תהיה דרמטי כל כך", תמיד חזרת ואמרת לי.
וכיצד אוכל שלא להיות כאשר מולי עמדה אחת הבחורות המקסימות והמדהימות שפגשתי מימיי.
ילדה-אישה שמפזרת ניצוצות בכל צעד שהיא עושה. חכמה ורגישה. סקסית ויפיפיה. אוהב את האמביציה שבך, את היכולת שלך להתגבר על מכשולים.
כל כך חזקה אבל גם כל כך מתרפקת.
איתנה כמו סלע אבל רכה כמו נוצה.
עבר זמן כה רב מאז ובכל זאת דמותך לעולם לא נמוגה. גם הבחורות האחרות שהיו מאז לא טשטשו את הזיכרון ואת הרגש. האם היותך בלתי מושגת הפך אותך למושא אהבתי ? אני לא חושב. כי לעתים הרגשתי שכן היית שלי אפילו לרגע קט. ואהבתי אותך עוד הרבה לפני שהפכת לבלתי מושגת.
"אם אתה אוהב מישהי - אתה מוכרח לומר לה את זה, ולא משנה מה תהיה תגובתה.
"אדם חייב לדעת שהוא נאהב", אמרה לי ידידה. אמרה. אבל לא יישמתי.
מסתבר שכאשר אוהבים מישהו, הרבה יותר קשה לומר את המילים כאשר מתכוונים לכך באמת.
כמה פעמים בחיי אמרתי את המילים ללא כל קושי. שלוש המילים זרמו וקלחו מפי עשרות פעמים בלי להתכוון אליהן באמת אלא מתוך אשליה קסומה שאתה באמת אוהב.
והנה, כאשר אני באמת אוהב, בכל ליבי וגופי, המילים הופכות לעוקץ, משנות את פרוותן לקוצים של קיפוד.
מתקמר מפחד התגובה,
שותק כדי למנוע אכזבה.
אני, שתמיד הייתי פתוח וכן, ישיר ואמיתי, יושב שם מאחורייך כמו הילד הרע של הכיתה, מושך לך בצמה שוב ושוב כדי שתסתובבי. תביטי בי. "הנה אני כאן ואני אוהב אותך ! אינך רואה ?" ואת חושפת שיניים, מקמצת גבות ונוזפת. "אני כועסת עלייך", את אומרת ואני משפיל את מבטי. ועוד יותר מבוייש שלא הבנת את כוונתי. מרגיש שאני רוצה להיעלם כי שוב את נוזפת ושוב מחנכת. במקום להביט בעיני ולחייך ולהסמיק שהרי אותך אני אוהב ולא אחרת.
מאז שדרכנו נפרדו, והתרחקנו כמו שני גופים הנעים בחלל בהתמדה פיסיקלית, המוזה נפלה עלי והגעגוע למה שהיית בשבילי במשך חודשיים וחצי או משהו כזה הציפו את הבלוג.
עוד שיר ועוד קטע סיפורי, הכל זרם מהבטן והלב ישר אל הדף הריק.
"אתה לא חושב שזה טיפשי לאהוב בחורה אחרי חודשיים שאתה מכיר אותה ?" אומר לי חבר.
והיום אני יודע שלא. זמן בשבילי הוא נוזל חסר צורה, ולא הייתי זקוק ליותר מהלילה הראשון כדי לדעת שאני אוהב אותך. כמה חבל שלא זכיתי לשמוע את אותן המילים ממך. אולי אז יכולתי לומר סוף סוף שאני אדם מאושר. יתכן שרק זכייה משמעותית בלוטו היתה יכולה להתחרות באושר שהייתי מרגיש לו ידעתי שזה הדדי, וגם זכייה שכזו, לא היתה יכולה להחליף את האושר הזה. טוב... לא נגזים.. אולי כן.. אף פעם לא מזיק להיות עשיר 😄
ואת ישבת שם, וקראת את הפוסטים, וידעת בתוך תוכך שעלייך הם נכתבו. ולא אמרת כלום. לא בטוח שידעת מה לומר. "המון מילים - מכנה משותף אחד - האם תדעי ?", כך נכתב באחד השירים. והמכנה המשותף היה את.
תודה לך על ההשראה הנדירה שנתת לי.
לא יכולתי לכתוב את המילים לולא באמת הרגשתי מה שאני מרגיש אלייך. איני יכול לכתוב דברים שכאלה אם אני לא מרגיש אותם באמת.
היום את בפרק אחר בספר שלך. מאושרת בחלקך ובנתיב בו בחרת, ובספר שלי היית ותישארי אחד הפרקים היפים אם לא היפה שבהם.
נסיכת האור שצמחה דווקא מן העלטה.
אור השחר הראשון הוא שהיה בצל יופייך החיצוני והפנימי.
מה נותר לומר חוץ מאשר....
אני אוהב אותך.
לא ממש האמנתי שאגיע לרגע הזה. גם אם האמנתי, לא ידעתי שהוא יבוא כל כך מהר. לא חשבתי שהמסע המפרך למציאת דירה יגיע אי פעם לקיצו. והנה, היום, יום שישי, ה -2 למרץ, אני כותב את הפוסט כשאני ישוב על רצפה מאובקת, בדירה ששכרתי.
לפני כמה עשרות דקות חתמתי על חוזה לשנה ואולי לשנה נוספת, ואני יושב בדירה, כמו ילד שרכש רובוטריק חדש. מנסה לבחון את הסחורה שקניתי.
אין ספק שאת הארון שהשאירה לי במבואת הכניסה יש לסלק. מי ששם אותו כאן הרס את כל החן של המבואה, אני חושב לעצמי.
ככל שאני מביט בדירה יותר, היא מוצאת חן בעיני אף יותר.
נכון, הדירה קטנה וישנה, ללא ספק אינה מהודרת או יוקרתית. אבל יש בה חן מסוים. חן של פרטיות עם הרבה חופש. כמעט בכל חדר ישנו חלון, אפילו אם הוא קטנטן. בחדר השינה חלון גדול, אשר חושף כאשר פותחים אותו צמחייה ירוקה בחצר. גם במבואת הכניסה ישנם תריסים גדולים ואם ממש מתעקשים לפתוח את כל החלונות בדירה ממש מרגישים את הרוח מפלסת דרכה ממערב למזרח, דרך הדירה שלי.
יש עוד דרך ארוכה עד שאצליח להפיח רוח חיים משמעותית בחלל הריק הזה, אבל לאט לאט. אני יודע שאם הדירה מוצאת חן בעיני כבר מעכשיו, אז על אחת כמה שאחרי שיפוץ קליל ונגיעות עיצוביות היא תהפוך למקום אף יותר מקסים.
קצת וילונות, קצת צבע, שיפוצים קלילים כדי לתקן את החוש הגרוע וההזנחה המשוועת של הדיירים שהיו כאן לפניי, והדירה תהפוך עורה.
היכן לא חיפשתי, תל אביב, רמת גן, ראיתי דירות פאר ומאורות חשוכות מתחת לאדמה, אשר שכר הדירה היה זהה בשתיהן, ראיתי בעלי בית גועליים, שותפים פוטנציאליים דפוקים, שותפות שמחפשות חתן יותר מאשר שותף, עברתי סלקציות, ניתוח אופי ורצח האישיות, התרוצצתי ברחובות תל אביב הסואנים בחיפוש אחר ארבעה קירות לתחום בהם את משכני.
והנה, בהפתעה, ראיתי את הדירה הזו ברמת גן. וידעתי שזו בהחלט יכולה להיות הדירה שלי. היה בה משהו שחיפשתי בדירות שראיתי במטרה להיכנס עם שותף. אותה פרטיות, אותו השקט.
לא האמנתי שאמצא דירת חדר במחיר שאוכל לעמוד בו ובאיזור שימצא חן בעיני. הייתי בטוח שאיאלץ להסתפק בדירה עם שותפים.
נכון, עשיתי פשרה מסויימת בעניין השכר והשיפוצים הקלילים שיש לעשות, והקצבתי תקציב נוסף למטרה אבל לדעתי זה שווה את זה. זהו מחיר השקט שלך, מחיר הפרטיות, מחיר האוויר ששייך רק לך. מחיר ה"כלים בכיור" שתוכל להשאיר עוד כמה שעות. מחיר הרעש שתוכל לעשות כאשר תחפוץ בכך. מחיר הפרטיות לחפציך, לגופך והרגליך, מחיר החופש להיות אדון למשכנך הפרטי.
השמש חוזרת להסתתר מאחורי העננים והדירה נחשכת מעט. גם בחושך היא חמודה, אני חושב לעצמי ומחכה לרגע בו אוכל כבר לפרוש סדינים נקיים, מריחים מריח של כביסה חדשה, אשים דיסק טוב במערכת, אניח ראש על הכרית ואשקע לתוך הצלילים. גם זה יגיע, עם רק עוד השקעה קטנה של שבוע שבועיים.
הדירה ששכרתי קרובה מאד למקום העבודה כך שיצא שאחסוך המון זמן וכסף בכך שאגור קרוב. לחשוב שעד היום ביזבזתי 4 שעות בכל יום על נסיעות במקום לעשות שעות נוספות.
אין ספק שזה ישתלם לי בסופו של דבר, על אחת כמה שאני יכול ללכת ברגל ולהרוויח גם מעט בריאות....
המצחיק הוא, שאם הייתם אומרים לי לפני מספר שנים שיום אחד אשוב להיות רמת – גני, הייתי צוחק עליכם מיד. לעולם לא חשבתי שאחזור לעיר הולדתי וביתי במשך 18 שנה, ואף אגור קרוב מאד לבית הספר התיכון שלמדתי בו, אסע באותם קווי אוטובוס, אראה את אותן חנויות ואת שמות הרחובות שכבר הספקתי לשכוח.
מי שקרא את "המסע המפרך לחיפוש דירה" על פרקיו השונים יודע שרציתי למצוא דירה בתל אביב. אולי ישמע לכם שאני דפוק, אבל למרות שרציתי מאד להיות תל אביבי, כאשר הסתובבתי שם ברחובות, הרגשתי מעט זר. כאן, ברמת גן, אני מרגיש ששבתי מעט הביתה. הרחובות מחזירים לי זכרונות ופנים שכבר שכחתי, ואת זאת לא מצאתי בתל אביב. שלא לדבר על אותן דירות מוזנחות שראיתי בתל אביב, אשר דירתי המעט ישנה לא תצליח להשתוות למוזנחותן אפילו אם תתאמץ מאד.
אז שבתי "הביתה", ואני אפילו מחבב את דירתי הצנועה, וזו בהחלט סיבה טובה להרגשה טובה יותר בהשוואה לתחושות בזמן האחרון.
אני רק מקווה שמעל הדירה מרחפת "רוח טובה" אשר גורמת לדייריה להיות מאושרים. בעלת הבית, אישה מבוגרת וחמודה, בעלת מראה "ציפורי" מעט, מראה ארץ ישראלי כמו לקוח מתוך ספרי ההיסטוריה, אומרת שמהדירה הזו צמחו אהבות גדולות ואמיתיות, ואפילו כאלה שהובילו לנישואין. היא טוענת שכל בחורה שגרה כאן, מהר מאד שיכנה כאן את בן הזוג שלה ולבסוף התחתנה. מי יודע – אולי יש אמת בדבריה.
ובכן, זהו הפרק האחרון של "המסע המפרך לחיפוש דירה", ומעתה תתחיל לה תקופה חדשה ומסע חדש.
סופ"ש נעים,
ביי.
לוגם את האספרסו הכפול בלגימות קטנות. נותן לנוזל המר מתוק לחלחל אל מחזור הדם. ברקע שירי אהבה של שנות השמונים. שיר ועוד שיר. לפתע נעלמו להם כל שאר השירים. נשארו רק שירי אהבה. דוכנים נפרשים ועליהם מתנות לזוגות מאוהבים. דובונים, לבבות, ברכות קטנות וממתקים בצורת לבבות מציפים כל פינה.
לאחרונה אני מתחיל להרגיש שאולי למעשה קצתי בהרפתקאות מזדמנות ואני באמת מחכה סוף סוף להרפתקה האמיתית של חיי.
עמוק בפנים קיים געגוע. לא לדמות. לא לפנים. אלא לתחושה. לאותה תחושה של יחדיו.
אני חושב שמאסתי פשוט בסערות. לא עוד ספינה מיטלטלת בין הגלים. לא עוד לילות ללא תכלית. לא עוד מעשים ללא כוונה. רוצה להתעורר בבוקר לצד מישהי שאני באמת אוהב, להביט בה עדיין בתוך חלום ולהכין לה ארוחת בוקר.
להתחיל יום חדש עם אהבה בלב ותחושת ביטחון ושקט.
מתגעגע לתחושה הזו של ביטחון ריגשי. לאו דווקא מהצד המקבל אלא אולי דווקא מהצד הנותן. כבר שכחתי את התחושה של לתת מעצמי למישהי שאני אוהב ולהיות שלם עם זה. לדעת שהנתינה שלי מתקבלת עם חיבוק וחיבה.
מחייך... ברקע שיר של Modern Talking, You’re my Heart You’re my Soul, לוקח אותי על כנפי הצלילים אי שם לכיתה ה'. למסיבות ימי ההולדת. נזכר כיצד הייתי יושב בפינה, מביט בכרמית היפה, רוקדת עם ליאור, ומקנא. ילד מאוהב בן 11. מלווה אותה פעמיים בשבוע הביתה אחרי שיעור חלילית. כנראה שלאהבה אין גיל וליבו של ילד בן 11 כמו בחור בן 30. 19 שנה עברו, כרמית התחתנה, ללוות הביתה הפך מנהג שנכחד, ושיעורי חלילית הוחלפו בפעילות אוראלית שאינה על פי תווים.
עוד שיר שמזכיר לי את הדיסק הראשון שקיבלתי, אי שם בגיל 13. I Want To Know What Love Is, כשעוד תקליטים היו בחנויות לצד קסטות עם שני צדדים...
מבטים מתגרים וחילופי חיוכים הוחלפו בשוק בשר אינטרנטי. אתרי היכרויות כמו לחמניות טריות נפתחים בהמוניהם. אתה מצטרף, שולח ומקבל מטרים של פניות, כולם מחפשים אהבה אבל אף אחד לא יודע מהי באמת קירבה. תמונה ועוד תמונה, סופרמרקט של נפשות נסחרות כמו חפצים זולים.
אותם משפטי התחלה סתמיים, אותן שיחות היכרות מעצבנות המגששות לעבר האמת במסנג'ר. כמה פעמים אוכל לשמוע את המשפט "אז מה אתה עושה בחיים ?" או "מה הביא אותך לחפש חברה באינטרנט ?", "אהבתי את התמונה, אתה חמוד, נראה צעיר מגילך, אפשר תמונת גוף ?", בתחילה זה משחק נחמד, צעצוע חדש ונעים, פיקסלים על המסך בונים אישיות, תמונה מעוררת ציפיה, אבל מתישהוא המשחק נמאס, הדייטים והציפייה לרוב הם אכזבה, אתה מביט בבחורה שמולך וחושב לעצמך "האם זו ההרפתקה שאני באמת מחפש ?"
כיצד נסחף הדור שלי לתוך מעגל של היכרויות שטחיות, של הרפתקאות מיניות מטורפות שכמעט ואין להן היום גבולות. הכל היה נחמד לו רק ההרפתקאות היו מובילות גם לאהבה ולא נשארות בגדר עמוד ביומן על עוד סטוץ במקום ציבורי או אורגיה חסרת בושה.
מתגעגע לשקט שאחרי הסערה. לחיבוק שאחרי הזיון, לנשימות עמוקות בלילה גשום, ליד מגששת באפילה, לארוחות משפחתיות עם אחיינים רעשניים, לימי שבת של עיתון ורדיו, להליכה על הים ללא מילים, לקניות משותפות בסופר ביום שישי, למכתבים של "כבר שנה ביחד – היית מאמין ?" אפילו לוויכוחים פוליטיים בזמן חדשות של שמונה בערב, לשופינג של ביחד, ו"תעזרי לי לבחור מכנסיים"... לכל אותם דברים קטנים ומשעממים רצח שיש בזוגיות. הגיע הזמן לחפש את ההרפתקה האמיתית. אותה אחת שתשעמם אותי עד כאב אבל תמלא אותי אהבה.
איפה את, השגרה המשעממת? מזמן לא ביקרת במחוזותיי.
שובי הביתה !
