הוא ביקש שאמתין לו בחדר. עירומה, מלבד הקולר הדק עם הטבעת הקטנה שידע בדיוק איך לגרום לי להרגיש בה – שלי.
הוילון היה סגור, אור רך חצה את החדר. נשמתי עמוק, כבר הרגשתי אותו לפני שהוא נכנס.
כשהוא פתח את הדלת, הוא לא אמר מילה.
רק הלך ישר אליי, לקח את הסנטר שלי בין אצבע לאגודל, והביט בי כאילו כבר יודע מה הגוף שלי רוצה להגיד – עוד לפני שאני אומרת מילה.
יד אחת החליקה לאורך הצוואר, עד לחזה. השנייה תפסה את השיער.
אני התמסרתי. כמעט בלי להרגיש, כבר הייתי בתוכו. לא פיזית – עמוק יותר.
הוא הוביל אותי למיטה. לא דחף – הנחה.
קשר לי את הידיים מעל הראש – בד, לא עור. נעים, לא מפחיד. אבל עם משקל.
כשהוא התכופף מעליי, הנשימות שלנו הסתנכרנו. הוא לא נגע – רק נשם עליי.
זה שיגע אותי. גירוי בלי מגע, שליטה בלי כוח.
כשהמגע התחיל – הוא היה מדויק. לא מהיר, לא איטי. פשוט… מכוון.
הלשון שלו ידעה בדיוק איפה לעבור, מתי לעצור.
הוא לא שאל אם טוב לי – הוא קרא את זה בתנוחה שלי, ברטט הקל שעבר בי בכל פעם שהוא לחש לי באוזן.
“מותר לך.”
זו הייתה המילה היחידה שיצאה ממנו – וזה היה הפיצוץ הראשון שלי באותו ערב.
אבל זה לא נגמר שם.
אחר כך הוא התיר אותי, הרים אותי אליו, הפך אותי באטיות, והצמיד אותי אליו.
הרגשתי אותו נצמד אליי, מכתיב קצב, אבל לא רק עם הגוף.
עם הקול שלו. עם היד שלו על הבטן שלי. עם היד השנייה שחדרה אליי באותה עדינות עוצמתית שכל כך הפחידה אותי – כי היא חשפה אותי.
הוא לא סיים לפניי. הוא לא רצה.
כשהגעתי שוב, רעדתי.
לא מהעונג – מההבנה שהוא פשוט ראה אותי.