ספוילר, לא מדובר בסיפור הצלחה =]
אחרי שנה של קצת הכל מהכל, הרגשתי שהגיע הזמן לנסות את עולמות השליטה, ובמקרה מצאתי אותה.
נשלטת עם פוטנציאל.
נפגשנו אצלי והשיחה זרמה.
שאלתי על גבולות ומאיפה זה אצלה – אני מאמין שאנשים מגיעים לשליטה ממקומות שונים,
בין אם זה כדי לשחרר לחץ ושליטה או אולי טראומה.
בעולם הזה יש מקום לכולם, ועניין אותי מה שלה.
אבל תשובה כזו עוד לא שמעתי –
"תמיד הייתי כזו, אפילו כילדה כשהיינו משחקים 'משפחה', תמיד רציתי להיות הכלבה, החפצה, השפלה, כאב. הכל זורם."
המשכנו עוד קצת לדבר, וכשהרגשתי שזה שם – אמרתי:
"תתקרבי." (ישבנו בקצוות שונים של הספה)
מבלי לומר מילה, היא התיישבה מולי והסתכלה עלי בציפייה.
ואז שוב אמרתי, באותו טון, כאילו כלום לא השתנה – "תתקרבי."
היא נצמדה אלי, הניחה את ראשה עלי ואת ידה.
נכנסה למצב שהיא כולה כנועה, לא זזה, שקטה.
המשכנו לדבר.
רציתי עוד להרגיש את חום גופה, ללטף לה את הראש, ששנינו נתרגל לסיטואציה החדשה.
כעבור כמה רגעים אמרתי לה:
"תעמדי, אני רוצה לדעת עם מה אני עובד."
רציתי להחפיץ אותה כמו שהיא רצתה.
נעמדתי מולה והתחלתי להפשיט אותה כאילו היא סחורה,
בגד אחר בגד, עד שנותרה עירומה.
היא הסתכלה עלי בעיניה הגדולות, מחכה להוראה הבאה.
אני יכול לספר על האקטים וכל הכיף שעשינו אבל אין מחסור בסיפורים כאלו
אני מעדיף לדבר על משהו אחר – על חלק שהיה לי קשה ועל הלמידה
שבאותה סיטואציה הייתי הכי רחוק משליטה.
היא הייתה מושלמת, יצירת אמנות, חומר גולמי מחכה שאעצב אותו בידיי.
אבל הייתי בהלם.
מה הצעד הבא?
איך אני הופך את זה ליותר אמיתי בשבילה?
איך אני נותן לה את החוויה שהיא רוצה?
זה אתגר בפני עצמו לייצר עלילה עם מישהי כל כך כנועה,
שפחה, באה מאולפת, לא פוצה מילה.
מאז היו לי חוויות טובות יותר.
למדתי לדייק יותר נכון את החיבורים שמתאימים לי
ולבנות משהו שמרגיש לי יותר קוהרנטי,
ועדיין לא מתבייש להגיד שיש לי עוד דרך.
לא מתיימר להגיד שאני "שולט", וגם לא בטוח שאני רוצה להיות.
רוצה להיות אני –
לפעמים זה שולט, לפעמים משהו אחר.
