מפגש במינכן
זה היה עם ההיא, הגרמניה בגילי. הכרנו פעם, מזמן, מחיים אחרים. חיים שבהם היינו צעירים יותר, אחרים. חיים שבהם אולי היינו יכולים להיות משהו אחר, אבל הזמן והמרחק לקחו אותנו לכיוונים נפרדים.
היא כתבה לי יום אחד בהודעה קצרה, ישירה, לא מתייפייפת. “אני במינכן, תגיע.”
וכמובן שהגעתי.
הפגישה הייתה מוזרה בהתחלה, כי למרות השנים שעברו, הייתה תחושה כאילו לא נפרדנו באמת. השיחות זרמו, הצחוק היה קליל, אבל המתח היה שם – מתח שלא דרש הרבה מילים. זה היה ברור מההתחלה שזה לא סתם מפגש בין חברים.
כעבור עשרים דקות היינו כבר בחדר שלה, מתנשקים בתשוקה חסרת מעצורים, משלימים על כל השנים שבהן לא נגענו זה בזו. הבגדים הוסרו במהירות, התשוקה בערה בנו כמו שלא בערה מזמן.
אני רגיל להוביל, לשלוט. בדרך כלל, אני זה שקובע את הקצב, את הכיוון. אבל איתה זה היה אחרת. היא הייתה ישירה, בטוחה בעצמה, חקרה אותי כאילו הייתה יודעת מראש מה ימצא חן בעיניי – גם מה שלא ידעתי על עצמי.
כשהרגשתי את המגע שלה גולש למקום שלא ציפיתי לו, זה היה מפתיע. נעים. לא התנגדתי, להפך – נתתי לה להמשיך, לחקור. אצבע אחת, ואז שתיים. האינטנסיביות גברה, והתחושות הלכו והתערבבו – הפתעה, הנאה, ריגוש.
המשכנו ככה במשך שעות, מגבשים מחדש את הגבולות של מה שחשבנו שאנחנו יודעים על עצמנו. הפלאג שקנינו בשבילה הפך גם לשלי, ולרגעים מסוימים לא היה ברור מי מוביל את מי.
עברו 24 שעות, אינטנסיביות, מלאות בגילויים חדשים. ובפעם הראשונה, כשהגענו יחד לשיא, זו הייתה חוויה ששינתה משהו עמוק בפנים.
משהו שנצרב בזיכרון. משהו שלא היה עוד סטוץ חולף.
אולי זה היה רגע, אולי משהו שישכח עם הזמן. אבל אז, באותו לילה במינכן, זה היה כל מה שהיה צריך להיות.
