היא עמדה מול המראה, מתבוננת בעצמה, כמו מחפשת סימן נסתר שמעולם לא הבחינה בו. עיניה נצצו באור עמום, נמשכות למעמקים שהשתנו, שהבשילו, שהתחדדו. השתקפותה השיבה לה מבט, חיוך קלוש של הבנה ישנה-חדשה. לא היה זה געגוע, אלא רעב. רעב לשליטה. רעב לבעור שוב בלהט שכמעט נשכח.
השנים בהן התרחקה מן העולם ההוא השאירו בה עקבות של משמעת, אך גם של חסך. היא הרגישה זאת באצבעותיה כשסגרה את הרוכסן של שמלתה, בקצב נשימתה כאשר עקבי הסטילטו פגעו ברצפת השיש הקרה. העולם הזה קרא לה לחזור, והיא לא התכוונה להתנגד. אבל בפנים, בתוך השקט שבינה לבין עצמה, צפה לה השאלה שמעולם לא נתנה לה מנוח – האם שליטה היא הדבר היחיד שמגדיר אותה? או שמא בתוכה מסתתר גם יצר הכניעה?
תל אביב קיבלה אותה בחיבוק מואר של אורות ניאון וצללים. היא ידעה היכן למצוא את האנשים הנכונים, אלה שזכרו אותה, אלה שציפו לה, ואלה שחששו לחזור תחת מבטה החודר. היא פסעה לתוך הלופט המרווח, הקולות הסמויים של העולם שלה מקדמים את פניה כמו אהוב ישן. נשמות שאהבו להישלט, להיכנע לה, להיסחף לריגוש של התמסרות מוחלטת. אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב, היא תהתה – האם הייתה רוצה להתמסר גם היא? האם יש כוח דווקא בשחרור?
בפינה המרוחקת של החדר עמד זר, לא מוכר, אך עיניו דיברו שפה שזיהתה מיד. הן בערו באותו צורך. אותו חיפוש אחר משהו שמעבר לחיים הרגילים, השגרתיים, המשמימים. היא חייכה אליו, חיוך של מי שיודעת שהיא עומדת לגבות ממנו הכול. אך ברגע שנעמד קרוב אליה, כשהוא נכנע למגעה הראשון, חלף בה רעד זר. לרגע, היא דמיינה עצמה בצדו השני של המטבע, במקום של הנכנעת, זו שמפקידה את כוחה בידי אחר. הרעיון עורר בה מתח והתרגשות בו זמנית.
ימים חלפו, לילות של מגע, מילים רכות שהיו חזקות משוט, נגיעות שהיו עמוקות מכל מציאות אחרת. הוא לא היה היחיד. בירושלים חיכתה לה אישה אחת, כנועה במידה מדויקת, אך עם עיניים שהסתירו קרב פנימי שריתק אותה. האם גם היא שאלה את אותן השאלות? האם גם היא חיפשה דרך להרגיש את כל קצות החוויה, להיות גם זו שמכתיבה וגם זו שנכנעת?
היא ידעה שלא מדובר רק בשליטה. זה היה חקר מתמיד של גבולות, של אפשרויות, של עונג וכאב שנשזרו זה בזה כמו מנגינה סודית שהדהדה בתוכה מאז ומתמיד. היא רצתה לטעום שוב את הסף, להוביל אחרים עד קצה התהום ואז להחליט אם לתת להם לצלול או למשוך אותם בחזרה אל זרועותיה. אבל הפעם, היא שאלה את עצמה – ומה אם יום אחד היא זו שתרצה לקפוץ?
היא טיילה בין ערים, חיפשה את מקומה בכל חדר אפוף צללים שבו נכנסה. גברים ונשים כרעו בפניה, חיכו, ניסו לנחש את רצונותיה, אך היא לא חיפשה רק ציות. היא חיפשה חיבור. את האדם או האנשים שיידעו לזהות אותה באמת, מאחורי המסכות, מאחורי הכוח. כי בסופו של דבר, שליטה אמיתית אינה רק לקחת – היא לדעת גם מתי להעניק. ואולי גם מתי להרפות.
והלילה, בתל אביב או בירושלים, בחיפה או בבאר שבע, היא עדיין מחפשת – לא את עצמה, כי היא כבר יודעת מי היא – אלא את מי שיעז להביט בה באמת, ויראה את הלהבה הבוערת במעמקי נשמתה. את מי שיוכל, אולי, לגרום לה להשתוקק להיכנע.
