סופת ברקים צבעה אתמול בלילה את השמיים בתנועה פראית,
כשנסעתי על כביש פתוח במהירות, פשוט מופע מרהיב!
כמו תזכורת מהטבע שאי אפשר לשלוט בהכול,
שיש כוחות שמגיעים בדיוק כשהם רוצים
לא רגע לפני ולא רגע אחרי.
אולי בגלל זה זה כל כך מגרה אותי,
סערות, יש בהן משהו.
הם פילחו את הלילה אחד אחרי השני ללא הפסקה
בקוים חדים ומדויקים,
כמו מישהו שמותח את האוויר
בצליפת שוט ברורה , אחת ועוד אחת שמסדרות את כל הגוף מחדש.
הרוח התחזקה,
האוויר התכווץ רגע לפני שהוא נפרם,
והמתח הזה
המתח של “עוד שנייה זה קורה”
זה בדיוק המקום שאני מכירה היטב כמו את כף ידי
ממרחבים אחרים.
הטבע כולו מחקה דינמיקה של שליטה:
ההמתנה,
החיזוי־למחצה,
האמת שאין באמת שליטה על שום דבר,
ורק תחושת ההיכנעות למה שמגיע.
ברק אחד קורע את השמיים
כמו שוט שמפלח את הדממה
לא כדי לפגוע,
אלא כדי להזכיר מי מוביל את הרגע.
והשקט שאחרי?
זה השקט שבו משהו בגוף
מתכוונן,
מתמסר,
נפתח להמשך.
רגע לפני שטיפות הגשם יורדות,
יש אוויר של “כמעט”,
של ציפייה מתוחה,
של ידיעה ברורה שמשהו עומד לקרות
ואין לך מה לעשות חוץ מלהישען פנימה
לתוך הכוח הזה.
אולי זו הסיבה שהסערות תמיד מרגישות לי מוכרות
הן מדברות בשפה של עוצמה,
של חיתוך שמיים, של מאפס למאה,
של משחק בין כוח לרוך,
של מסירה ושליטה
שעובדים יחד,
בלי להתנגש.
הגעתי לחניה ופשוט ישבתי וחשבתי
איך מרגישה את כל השמיים על העור שלך
איך שותה בצמא את החשמל שמתעורר לי בעור,
את ההתרגשות הלא מוסברת לפני שהטיפות שלך נופלות,
את החום הפנימי שמתעורר דווקא כשהקור הגדול בדרך!