יש רגעים שבהם השקט מדבר חזק יותר מכל קול. רגעים שבהם הגוף זוכר עוד לפני שהתודעה משיגה אותו, והמבט חודר עמוק יותר מכל הצהרה. אלו הרגעים שבהם אין צורך במילים—כי הכול כבר נאמר דרך הכוונה, דרך הנשימה, דרך המגע שלא רק נוגע בעור, אלא מחלחל פנימה, היישר אל הלב.
להתמסר זה לא לוותר. זו האומץ לשחרר, לתת למישהו אחר להוביל, לדעת שאין צורך לשלוט כדי להיות חזקה. בין אחיזה לשחרור, בין הרצון למסירה—נמצא המקום שבו אני פשוט סומכת. מרפה. נופלת לידיים חזקות שמחזיקות אותי, לא רק כדי לאחוז בי, אלא כדי לתת לי להיות. לאבד שליטה, ובו זמנית, להרגיש הכי בטוחה בעולם.
הוא הוביל אותי. יד ביד, צעד אחרי צעד, נתן לי את המרחב להרגיש, להתמודד, לגלות את עצמי דרך הדרך שאנחנו עוברים יחד. הוא לא עזב אותי—גם כשקשה, גם כשהלב רועד בין פחד לרצון, בין היסוס ללהט. אבל בסוף, אני מתמסרת. כי אני בוחרת בכך. כי אני יודעת שהוא שם.
וכשכבר לא נותרו מילים, כשהעולם התכנס רק לרחשי נשימה ולפעימות לב מואצות—היה החיבוק. החיבוק שתמיד מחכה בקצה הדרך, שתמיד מזכיר שהזמן יכול לעצור לרגע. שאין צורך להגדיר, שאין צורך להסביר. יש פשוט להיות.
ובתוך כל זה, אני יודעת. אני יודעת שהדרך הזו היא שלנו. אני יודעת שהוא מאמין בי, שהוא רואה אותי באמת. אני יודעת שהמסע הזה, עם כל העליות והנפילות, הוא הדבר הכי נכון עבורי. כי בסופו של דבר, אני בוחרת להתמסר לו. להאמין בו. לתת לו להוביל אותי. לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה.
וכשאני שם, ברגעים שבהם הלב מדבר יותר מכל דבר אחר, אני יודעת. אני יודעת שאני שלו, שהוא שלי. שאני יכולה להניח את עצמי בידיו ולהרגיש בטוחה, נאהבת, שמורה. שאני יכולה לסמוך, להרפות, ולדעת שתמיד תהיה שם היד שתאסוף אותי מחדש.
אין צורך להגדיר, אין צורך לומר. לפעמים, הדבר האמיתי ביותר הוא פשוט להיות.
אני מתמסרת לך. סומכת. יודעת. הדרך שלנו נועדה לנו, ואני בוחרת בה שוב ושוב. בך. בנו.
ואני כאן. אני שלך. אני רואה אותך, מרגישה אותך, יודעת.
תודה ❤️
