במשך חמישה ימים הואכלנו ופונקנו על ידי ההורים, על ידי השמש והים, תנודות הגלים, ספות נוחות, אסתטיקה מרגיעה, מניקור-פדיקור, בגדים חדשים, סרטים חדשים, שעות שינה נורמאליות ועכשיו חזרנו למציאות.
המציאות לא מדהימה וקשה עוד יותר כשחושבים על כך שיש מציאות אחרת, מרחק של שעה נסיעה.
אולי היא תוכל למצוא לה כאן מציאות אחרת כשתהיה דירה חדשה ואפילו עבודה חדשה ואולי עצם זה שהיא לא אוהבת את המציאות שלה יגרום לה לשנות את המציאות העכשווית.
המילואימניק קפץ לכמה שעות של שיחת נפש, הוא הפתיע אותה כשהוא אמר שהם צריכים לדבר על "הרגע", על "העכשיו" ולמקומות שהוא לקח את זה.
זה נכון, היא תמיד חושבת על מה שיהיה וכל הנאה שלה מההווה היתה בתנאי שהעתיד יהיה עוד יותר טוב כי היא ילדה טובה שלוקחת את הזמן להריח את הורדים. תמיד היא עושה עסקאות עם העתיד.
ואז הוא נתן לה כדוגמא את הבדס"מ.
שאל למה היא חושבת שהיינו כל כך מאושרים בתקופה ההיא והיא לא ידעה ממש מה לומר.
ואז הוא אמר לה להזכר, איך כולם מסביב היו עסוקים במי אמר למי ומי קילר את מי ומי עשה מה למי והיא השתגעה מזה כי כל מה שעניין אותה היה הרגע, הרגע שבו היא חוותה את המציאות במלואה, הרגע של הספייס שבו אין עבר ואין עתיד, יש רק את ההווה.
הוא צודק, בשנייה שזה נגמר היא נפלה כי שוב חזרו המחשבות על העתיד.
היא לא רוצה לחזור לבדס"מ, היא לא מתגעגעת לשם, אולי כי המשוואה תהיה תמיד בדס"מ=לסבול קהילה תככנית ומניפולטיבית ואנשים חסרי צלם אנוש, הומאניות ואמפתיה.
אולי יום אחד היא תתגעגע לזה כשהיא תרגיש בטוחה ונאהבת, אבל כרגע זה לא חסר לה.
אולי זה העניין, להבין מה חסר לה הרגע, מעבר לעובדה שחסרה לה אהבה וברמות מטורפות.
עדיין, היא צריכה בית אחר, עבודה אחרת ואולי אפילו כל השאר צודקים והיא צריכה גם עיר אחרת.
אבל היא לא מסוגלת לעבור.
הביקור האחרון הראה לה עד כמה החברים האמיתיים שלה הם פה בבית, כאלה שמגיעים לכל מקום שהיא תהיה בו רק כדי להיות איתה ולעזור לה ואילו כל אלה שהיו מרחק של עשר דקות ממנה בשבוע האחרון מצאו כל הזמן תירוצים לא לראות אותה.
אבל הדבר שהיא הכי הכי הבינה הוא שאסור לנו להיות במתח.
למרות האכילות של החגים כל הנפיחות ירדה ופתאום היא הרגישה יפה ורזה ואפילו סקסית, לא ייאמן שהיא תרגיש שוב סקסית.
את רואה?!
אני אומר לה את זה כל כך הרבה שנים, שאני לא גוף רגיל, אני לא משמין מאוכל, אני משמין ממתח והיא חייבת ללמוד להרגע קצת, להתפנק קצת, לנוח ולהנות, כי זה מה שאני צריך ומה שאני צריך זה מה שהיא צריכה.
הגשם חזר יחד איתנו לבית והיא חושבת שזה סימבולי, כי אנחנו לא ממש רוצים להיות כאן.
אז שנינו מתפללים שמחר תצא השמש ונצא סוף סוף לקנות קצת אוכל בריא וננקה את הבית ואולי יהיה כאן קצת יותר נחמד עד שנמצא מקום חדש.
הגוף
הגוף אומר שעכשיו תורו,לא אכפת לי, שיעשה מה שבא לו, אני עכשיו בדיכאון, לא מעניין אותי כלום.
אז הוא השתלט על העניינים.
היא מתחילה להשיב לעצמה את הגאווה האבודה.
החליטה שבמקום להכנס לסרט ולעשות סצינה היא פשוט לא תדבר יותר עם מי שלא מעריך אותה.
הפרטנר לשעבר שהפך לבוס תפס תחת והחליט שהיא עכשיו סוס העבודה שלו,
היא לא מדברת איתו מעבר לענייני עבודה ולא מצילה אותו יותר כשהוא מפשל,
והוא מפשל בגדול!
כל הזמן מתנגנת לה בראש מנטרה חדשה – "הם לא שווים את הציפורן הקטנה שלך, את מכניסה אותם בכיס הקטן, מגיע לך יותר!"
שהיא תחשוב שמגיע לה יותר, זו בהחלט חדשה מרעננת ואני מפרגן ולא מכאיב יותר מדי.
אחד העובדים הצעירים והחדשים שונא את הבוסים ובא להתבכיין לה כל הזמן.
היום הוא שאל אותה למה היא לא משתמשת בכוח הנשי שלה ומארגנת איזו נקמה עסיסית כדי שהם יתחילו להעריך אותה.
פתאום היא הבינה שיש שם מישהו שקלט שהיא אשה, היא כל כך הרבה זמן לא חשבה על עצמה כעל אשה, אני מקווה שהיא מתחילה לחשוב על עצמה ככה.
אחר כך כולם התחילו לדבר על מה הם עושים בלילה, קבעו תוכניות וקבעו פגישות והיא התחילה להפנים שאין לה חיים.
במשך שנים כל השבוע היה המתנה לסופשבוע והיו שיחות של מה ללבוש ובעיקר מה לא ללבוש מבחינתה, מי יקולר למי, מי יעשה סשן ומי לא, שיחות עם כל מיני מאסטר-שמעטה ששלחו אותה לעשות ביד בשירותים באמצע העבודה ועוד כל מיני בולשיטים של אנשים שחיים בסרט.
שעות במסנג'ר, במצלמה, עם אטבים בלי אטבים, לקפוץ על רגל אחת, חמור קופץ בראש...כמה אנרגיות היא בזבזה.
ועכשיו, כשנשארו החברים האמיתיים, אלה שחיים במציאות, אלה שיש להם עבודות ומשפחות, מצליחים להפגש לצהריים בין העבודות, אולי יוצאים לדרינק פעם בשבוע אבל הרוב מבלים עם האהובים שלהם ובסופי שבוע אהבה הרי זה קודש הקודשים והיא יכולה להבין את זה, אם לה היתה אהבה היא היתה עושה בדיוק את אותו הדבר.
הדגיגון אומר שהיא צריכה לעשות סוויץ' קטן במוח ולהפוך לאחת שמאמינה שמגיע לה והאהבה תגיע.
היא לא חושבת שזה כל כך פשוט.
אמא שלה ביקשה ממנה שתשקול לעבור לגור לידם אם היא מתכוונת ממילא לעבור לעבודה אחרת,
היא אמרה שהיא לא יכולה לחזור להיות התינוקת של אבא ואמא, שזה לא יהיה לה בריא ושהיא לא יכולה כרגע לעבור לעיר אחרת, היא יותר מדי תלויה במילואימניק ובשני שהכי קרוב לה, היא לא יכולה להיות לבד, היא נשענת על שניהם כמו על קביים, לא יכולה ללכת בלעדיהם.
זה לא אמור להיות ככה, אז מה אם זה בסדר מצידם, אז מה אם זה בסדר מצד הנשים שבחייהם, היא חייבת למצוא דרך.
הדגיגון אומר שהיא כבר בדרך.
אנחנו מקווים, זה לא מרגיש לה ככה.
הפקק השתחרר סוף סוף.
היא הגיעה להורים, התיישבה לאכול אוכל של אמא, אוכל של יום יום שהיא לא עשתה כבר שנים, לא חגיגי כזה כמו שהיא עושה בשנים האחרונות כשהם מגיעים כולם פעם בחודש לסופשבוע.
היא הרגישה כמו ילדה קטנה שחוזרת מטיול שנתי ואמא מחכה עם האוכל לשמוע את כל הסיפורים,
ואז היא ליטפה אותה ושאלה למה היא כזאת קוועצ'ית היום.
"היום???"
ואז זה יצא,
לא הטיפטוף הזה של החודשים האחרונים,
התפרצות וולקאנית של דמעות רותחות ופרצוף מעוות מכאב.
שלוש שעות היא רק בכתה בהיסטריה ודיברה ודיברה ואמא שלה חיבקה אותה ובכתה איתה.
אחר כך היא התחילה לנסות לשכנע אותה ללכת לטיפול,
משם היא עברה להרצאה על כל הנשים הקרייריסטיות והמוצלחות שמאושרות לבד,
ובסוף פסקה שהיא פשוט יפה וחכמה מדי ושגברים מפחדים מזה.
אנחנו הרגשנו שאנחנו לא יכולים יותר ויצאנו לגינה לסיגריה.
אמא באה אחרינו וחיבקה חזק חזק ובכתה שוב.
אמרה שאנחנו לא לבד בעולם הזה ושתמיד תמיד יש לנו את הגב שלה ושל אבא.
אבא הצטרף והרים לנו את המאפרה בתירוץ שעם הגב שלנו אסור לנו להתכופף,
זו הדרך שלו לומר את אותם הדברים.
למחרת גם הגיע הדם,
הדם הזה שמנקה ומרגיע, כל כך טהור ויפה שלפעמים חבל לה להרוס אותו עם כל ההגיינה המודרנית.
בא לה להסתובב עירומה ולראות אותו ניגר על הירכיים, בוהק וחזק.
הן נשכבו על המיטה של אמא, כל הבנות, וכולן דיברו וצחקו ובכו ומדדו בגדים.
פתאום הן שמו לב שהכלבלב שוכב צמוד אליה, גב אל גב, נרדם כמו תינוק, נרגע כשהיא נרגעה.
הוא יודע שאסור לו לעלות על מיטות אבל הפעם הוא הרשה לעצמו ואז פקח עינים כי הוא ידע שלשם שינוי היא צוחקת והיא תסתכל עליו כמו שהיא לא הסתכלה עליו הרבה זמן.
היא מתעוררת עם כאב גב, כאב בטן, כאב אוזניים ובעיקר כאב ראש.
שוב בקושי ישנה והויכוח של אתמול בלילה התיש אותה, שוב ניסו לתקן אותה, אז מה אם זה מכוונות טובות?
אף אחד לא יכול לחוש את הכאב שלה, את העוצמות שלה.
למה לבטל אותו?
בעיניים עצומות היא עונה לטלפון, בן זוג של חברה שלה, מבקש המלצה למסעדה רומנטית במיוחד ומשביע אותה לא לספר.
היא נשבעת ומתחילה לבכות מהתרגשות, נראה לה שהוא הולך להציע לה נישואין אבל היא לא מעיזה לשאול.
היא בוכה כרגיל מכל שטות, חושבת על כמה שהוא טוב אליה וכמה שהוא אוהב אותה ואיזה כיף לה.
הן גדלו ביחד ושומרות על הסודות האפלים והמלוכלכים של המשפחות, כמה כאב הן עברו, כמה כאב נשים עוברות בכלל, כל כך הרבה גילוי עריות, תקיפות מיניות, הטרדות וסתם שוביניזם מצוי ומשפיל.
מגיע לחברה שלה להיות מאושרת, היא ניסתה לא לחיות כל כך הרבה פעמים והיא מאושרת עכשיו מין אושר נפלא כזה נטול התנשאות, רק רוצה לחלוק, מגמגמת מהתרגשות ופחד לאבד, מנסה להיות בטוחה בו כמו שהוא בטוח בה.
גם לה מגיע קצת אושר ופחות כאב, מתי זה יגיע?
זה יגיע?
היא כותבת ברכת יומולדת לאמא שלה, הדמעות מציפות את הנייר והיא חייבת להחליף דפים עד שהיא מעתיקה לברכה בלי ללכלך אותה.
כל כך הרבה ימי הולדת בין מרץ ליוני והיא אלופה במתנות אבל כולם מחכים לברכות שלה והפעם הן כל כך עצובות ומתנצלות והנה אוטוטו שלה והיא מפחדת, רק רוצה לחגוג לאחרים, שלא יגיע.
נזכרת ביומולדת של שנה שעברה, היא היתה העוגה והנרות שרפו אותה והיא בכתה מכך שלא ראו אותה, הכל היה הצגה, להציג אותה כעוגה, תמיד אשת הגביע, תמיד שקופה, תמיד חוסר אמפטיה, כאב, בלתי נראית והיא צועקת שחם לה, כל כך חם לה שהיא לא נושמת.
לפחות אני רוצה שהיא תיקח נשימות ארוכות ביום מלא שמש ביומולדת הקרוב,
הכל עדיף על האפלוליות של השנים שעברו.
היום החלטתי לנקוט באמצעים חריפים במיוחד.
היא התעוררה עם גב תפוס ובקושי גררה את עצמה לעבודה.
בעבודה קצת לא נעים לאחרונה, הפרטנר שלה קנה חצי מהעסק והוא עכשיו גם הבוס שלה,
שוב היא ירדה כמעט לתחתית הסולם, מנסה רק ללכת קדימה וגוררים אותה אחורה.
היא חושבת שזה עצוב שזאת הסיבה היחידה שהיא מוצאת כמה גרגרי מוטיבציה לבדוק מקומות אחרים,
שאין לה שום מוטיבציה בילט-אין, בלי שום קשר לסביבה החיצונית.
היא תכננה לעבוד היום 12 שעות, טימטמתי אותה מרוב כאבים והיא התקשרה לעוד חבר שהיא עדיין לא טרחה להסביר לו את המצב הנוכחי.
בראש כולם שונאים אותה ורוצים להפטר ממנה והיא כבר מדמיינת שוב איך יעשו לה פרצופים או לא יהיה זמן.
הוא בעבודה ואומר "שנייה" ואז מסביר שהוא יצא החוצה ושעכשיו הם יכולים לשוחח בשקט.
היא מסבירה והוא רוצה ישר להיפגש, שואל איך הוא יכול לעזור.
היא נזכרת איך לפני שנתיים הם ישבו בפאב אפלולי והוא חיבק את הבירה שלו והדמעות שלו נצצו בחושך.
הוא אמר- "תעזרי לי, אני לא יכול לחיות בלעדיה, אני כבר לא יודע מה עוד לעשות, תמצאי דרך להחזיר לי אותה".
והיא החזירה, חודשיים היא דיברה והקשיבה ונתנה לו הוראות והנחיות ושוב חזרה אליה ושוב דיברה ושוב הקשיבה והיום כבר יש להם ילד וחצי.
הוא שוב שואל איך הוא יכול לעזור לה והיא אומרת שהיא לא חושבת שמישהו יכול לעזור.
מה היא יכולה להגיד?
שימצא לה מישהו שיאהב אותה?
תמיד היא אומרת ותמיד עונים לה שהלוואי והיו מכירים מישהו בשבילה אבל אין.
יש באמתחתה כבר שלוש חתונות, כולם אומרים ששמור לה מקום בגן עדן, אבל מי רוצה להיות לבד בגן עדן?
כל פעם יוצא לה להכיר אנשים ותוך שניות היא פשוט קולטת עד כמה הם מתאימים למישהו שהיא מכירה ובום יש שידוך.
אם אף אחד לא מכיר מישהו שמתאים לה זה אומר שלא קיים שם מישהו בשבילה?
ואיך אפשר לדעת מה מתאים לה אם היא בעצמה לא יודעת מי היא, למה שחברים שלה ידעו?
היא נזכרת בכל הגברים בחייה בשנים האחרונות, תמיד היו להם הגדרות דומות בשבילה – קרוסלה, רכבת הרים, לונה פארק...
שנים היא כבר הבחורה הכי FUN FUN FUN שיש,
הכי מצחיקה, הכי שנונה, עם הסיפורים הכי מטורפים, תמיד אופטימית, תמיד נוטפת סקס אפיל, מהסוג שבחורות נלחצות כשהיא בסביבה, מהסוג שלא מסוגלים להוריד ממנה את הידיים.
אבל בפנים יש את הילדה הטובה והמתוקה שרוצה רק שיאהבו אותה בלי שהיא תהיה כל כך הרבה,
שרוצה להיות סתם כמו כולם.
אולי זה מבלבל אותם, זה הרי מבלבל אותה.
איך היא תמצא את האיזון? את השיווי משקל?
אחרי עשר שעות הוספתי לה כאב אוזניים וכאב בטן, כי להמשיך לעבוד סביב השעון כדי לא להיות בבית זה ממש לא מה שיביא לה את השיווי משקל.
באו לבקר היום שני עובדים לשעבר והיא סיפרה להם שהיא מחפשת דירה.
הבחורה שאלה שאלות מנחות למקרה שהיא תשמע משהו, הבחור אמר לה שזה לא משנה, שזאת - רק עבודה יש לה בראש, היא ממילא אף פעם לא בבית אז מה זה משנה איפה היא תגור.
פתאום היא הבינה שהיא הפכה להיות מהבליינית הנצחית לרווקה מזדקנת נטולת חיים שמשקיעה הכל בעבודה, שתי דקות לפני אימוץ שלושים חתולים.
איך? איך הגענו למצב הזה? איך נתנו לזה לקרות?
איך אני נתתי לזה לקרות לה?
כל שיחה עם חברים מסתיימת באותו משפט – "לפחות יש לנו לחכות לדפש מוד!"
כולם בטוחים שזה מה שיעודד אותה, היא הרי מטורפת עליהם כבר 23 שנים ולראשונה בחיים, בחורה נאמנה שכמוה, כבר לא מעניינת אותה הלהקה שלה, לא מזיז לה אם היא תראה או לא תראה, שיצא דיסק חדש או לא.
ועדיין אין לה אומץ להגיד לאנשים, שהיא כבר לא אוהבת את הלהקה שלה, שהיא כבר לא אוהבת את הכלבלב, שהיא שונאת את עצמה.
יש לי פתרון, אני יודע היכן נמצאת התשובה, למרות שהיא לכאורה לא הגיונית.
יש לה פרוייקט שהיא התחילה לפני שנים ועדיין לא סיימה.
אני יודע שאם היא רק תמצא קצת אנרגיות לסיים אותו החיים שלה יראו אחרת, היא תמצא בעצמה שוב את כל הדברים שהיא אהבה פעם,
אני רק חייב למצוא את הדרך לגרום לה לסיים אותו.
משהו חייב לקרות בקרוב מאד, משהו טוב, כי אנחנו כבר במצב שהיא לא מרגישה אפילו אם אני מכאיב לה או כל דבר אחר.
היא מרגישה רק איכסה אחד גדול,
והעבר,
העבר רודף אותה ולא מרפה.
אנשים שהיא רוצה לשכוח, מוזיקה שהיא רוצה לאהוב מחדש ומזכירה לה אותם,
כל כך הרבה רוע היה שם ואיכסה.
הם כבר לא בחיים שלה, למה הרוחות האלה רודפות אותה כל כך?
הבוס שלה חזר לחברה שלו ומסתובב עם חיוך מפגר.
מספר לה על זוג מכרים שלו בני שבעים, מאוהבים עד היום, כמה שהוא מקנא.
היא שואלת אם הוא לא מאוהב עכשיו והוא עונה שכן אבל שהוא עבר כל כך הרבה נשים כבר שהוא שחוק.
היא צוחקת ואומרת לו שאולי אם הוא עבר כל כך הרבה בסוף זה יצליח לו.
היא בוכה מבפנים,
חושבת על כל הגברים והנשים שהיא עברה, מערכות יחסים חולניות ואפלות כל כך,
תמיד בתנוחות מעוותות, תאורה מזוייפת של נרות, שעווה מציקה, חבלים והיה לה טוב, כי היא היתה שם לבד והיה לה קל שהיא לא צריכה לתקשר איתם.
היא לא יכולה יותר לבד.
קפץ לבקר בעבודה חבר של הבוס ושאל אותה לגבי תאריכים של החגים הקרובים,
משם זה התפתח לשיחה על חגים והוא אמר שהוא שונא אותם.
הבוס חסר הרגישות אמר שזה כיף להיות עם המשפחה ולא לעבוד.
היא הסתכלה על החבר עם השיער הצהוב והמדובלל,
הוא הזכיר לה את הכלבלב שלה, כל כך נטוש ועצוב,
לא אמר לו את מה שהיא רצתה להגיד – "יא בן זונה שחצן, נראה אותך לבד בחגים המסריחים האלה".
כמה? כמה אפשר להיות בודד ולשרוד בעולם הזה?
היא מתעלמת ממני לגמרי, כרגיל הכל בקיצוניות, בלי אירובי, בלי כלום, רק לישון.
אירגנתי לה רעב, רעב שמכרסם אותה בטירוף, כל הזמן היא חייבת לאכול משהו.
בשבת היא הצליחה לדרדר חבר לארוחת שחיתות של המבורגרים נוטפי שומן עם כל התוספות, צ'יפס וטבעות בצל וכמובן גלידה.
הפרטנר שלה בעבודה מסתלבט עליה ומביא לה אוכל במקביל, אומר שזה עצבים.
היא החליטה לוותר על קפה ושתתה תה קמומיל, אמרה בחיוך שעדיף כדי שהיא לא תרצח מישהו וכולם צחקו, גם היא, על עצמה, כי היא התכוונה לזה.
יש לה איכסה פנימי כזה, כל מיני משפטים שהיא זורקת באוויר נשארים תקועים שם ולא עוזבים אותה.
"למה אמרתי את זה? ולמה זה כל כך מגעיל אותי?"
חבר אמר לה שהיא לא עושה לעצמה הנחות, אולי זה נכון.
המילואימניק קפץ בשישי לשעתיים, שפוך מעייפות, מנקר תוך כדי שיחה ועדיין מדבר על פרוייקטים שהוא רוצה לעשות, שהיא צריכה לעשות, דברים שהם יכולים לעשות ביחד.
היא לא מבינה מאיפה הוא מוצא את האנרגיות להמשיך ליצור וליצור ואז היא חושבת על הרעב שלה,
שאולי משם הוא נובע.
מי גאון של אמא?!
היא צריכה דברים חדשים, רעב לחיים, לאהבה, ליצירה, זה עדיין בתוכה, אני בטוח, היא חייבת להאמין שהיא לא תאבד את זה, אחרת זה יעלה לה בעוד שלושים קילו ולא שלושה.
היא ישנה זוועה כל השבוע, ברור שאם היא לא תקשיב לי במשך היום אני אגרום לה להקשיב לי בלילה.
לפני כמה ימים היא חלמה שהיא נוסעת עם המשפחה שלה לסקי.
בארץ כולם נערכים עם ציוד והיא מתעקשת שהיא לא צריכה כי היא לא מתכוונת לעשות סקי ממילא,
(היא אף פעם לא נוסעת איתם במציאות).
כשמגיע בוקר הסקי עצמו היא מתחרטת ומחליטה לנסות בכל זאת אבל כולם אומרים לה שמאוחר כבר ושהיא לא תשיג ציוד ושלא יתנו לה לעלות על הוואן שנוסע לאתר.
אמא שלה עושה צעקות ואומרת שזכותה להתחרט ושיתנו לה לעלות, היא מנסה לעצור מכוניות עד שהיא מאתרת וואן ריק שמעלה אותה.
באיזה שלב בחלום היא מגלה שהיא ישנה באותו חדר ובאותה מיטה עם הבוס שלה, הוא אומר לה שהוא בחיים לא ישן כל כך טוב, שהוא בחיים לא ישן כך עם אשתו לשעבר.
יומיים היא התבשלה עם החלום הזה עד שהגיעה למסקנות המתבקשות:
1) היא לא לבד, המשפחה שלה תומכת בה ותתמוך בה, היא חייבת להפסיק לחשוב שהיא לבד ביקום הזה.
2) היא יכולה להתחרט, עצם זה שעד היום היא חיה חיים "חריגים" לא אומר שהיא לא יכולה להחליט יום אחד – גם אם לאחרים זה נראה מאוחר מדי – שהיא רוצה חיים "רגילים" כמו של הרוב.
3) היא יכולה לסמוך עליי, להפסיק לפחד שאני אשבר ואעשה נזקים, יש בי חינניות ויציבות, היא יכולה לעשות סקי או כל דבר שהיא רק תרצה אם היא תאמין בי ותפסיק "לתחזק" את הקלוציות שלי.
4) הבוס שלה יכול לקטר כמה שהוא רוצה על כך שהיא מזכירה לו את האקסית, למרות הכל הוא צריך אותה ובזכותה הוא ישן טוב בלילה. הוא לא יוותר עליה כל כך מהר למרות האיומים הבלתי פוסקים. אם כבר זו היא שיכולה להסתדר מצויין בלעדיו.
הלילה היא חלמה עוד חלום שמציק לה.
היא חלמה על האדם שהיה פעם הכי קרוב אליה, הוא אמר שהוא עבר לגור בצרפת, בניס ושהוא שינה את כל החיים שלו, שעכשיו הוא כבר לא במרוץ אחר הכסף ושהוא חי חיים רגועים וורודים ושהוא יודע שהוא לא היה בסדר ושהוא מתנצל.
היא סולחת לו והם מבלים ביחד כמה ימים עד שהוא חוזר להתנהגות המכוערת שלו אבל היא כרגיל סולחת לו.
היא כל כך עייפה שהיא לא מצליחה להבין ואני חושב שמוקדם מדי, היא צריכה לנוח מהשבוע המטורף הזה ומהאכזבה מהדירה המיניאטורית.
היא רק חושבת על משפט שאמר לה השבוע אחד האנשים הכי קרובים לה כשהוא התקשר מהמילואים:
"רק תתקשרי, גם אם אני לא יכול לענות, העיקר שאני אראה שחיפשת אותי".
סגרנו על הפסקת אש, שבוע בלי אירובי.
היא חושבת שזה בעצם שבוע בלעדיי, מתעלמת ממני לחלוטין, לא חושבת עליי כמעט חוץ מכשהיא מקללת אותי שעלינו שלושה קילו מאז שאנחנו עושים אירובי והכל לוחץ לה ואין לה מה ללבוש.
היא כל כך אפאטית כשהיא לא בעבודה, הימים חולפים והיא לא יודעת איך, המוח שלה ריק בין לבין.
יש איזה לקוח חדש שמופיע כל יום באיזה תירוץ ביישני, היא חושבת שאם היא היתה במצב אחר הוא היה מוצא חן בעיניה ואז תמיד מגיעה השאלה של מה היא תגיד, מה היא עשתה בשנים האחרונות, איזה מערכות יחסים היו לה ואיך היא תספר שהיא לא זוכרת מה זו זוגיות, מה זה סקס ונילי, שבמשך כל כך הרבה שנים היא היתה זונהשפחהכלבהסמרטוט של כל מיני אנשים שהיא אפילו לא זוכרת את השמות שלהם.
ושהיה לה ניק, היא היתה חסרת שם, נטולת זהות ושהיא לא יודעת מי היא בכלל.
מזל שהיא לא צריכה לענות על זה, כרגע היא מתרכזת בדירה שאולי תמצא חן בעיניה, היא ראתה רק את המרפסת בינתיים וכבר מפנטזת על לקנות בריכה של ילדים ולהתעצץ שם כל הקיץ.
שנינו רוצים שיעבור כבר האיכסה הזה אבל היא מפחדת שאין באמצע, שיש איכסה או ספייס והיא לא רוצה יותר לטוס, רוצה חיים פשוטים ושיהיה קצת טוב ונוח.
הדגיגון אמר שכל מה שהיא צריכה לעשות זה להיכנע, להיכנע לדיכאון, להיכנע לי.
הוא אמר שהוא יודע שהיא יודעת לעשות את זה, (כי הוא זוכר כשהיא היתה שפחה מצטיינת).
לא כשזה הגיע לעניני השכל, שום מאסטר-שמעטה לא יכול עליה, בטח שלא באינטליגנציה.
הרי כשחושבים על זה בתכלס, מי שרוצה לשלוט ביום יום, לא רק בגוף ובסקס, על בסיס של סדר יום,
לא באמת יכול להיות ממש אינטליגנטי, או בריא בנפשו ומחובר למציאות.
אבל כשזה הגיע אליי, הייתי מלך המלכים של הנשלטים!
רק הייתי מגיע לארוע, לא משנה כמה אנשים היו שם, רק רציתי להיות עירום, טבעי, מלכותי ונהניתי מכל רגע.
וזה לא שאנחנו נראים כמו דוגמנית ומתים להשוויץ בנכסים, בכלל לא, אנחנו רגילים לחלוטין,
אבל כיף לנו בלי בגדים הכי הכי.
אולי כי בגדים מגדירים סוג של אישיות או טיפוס והיא לא יודעת מי היא כבר שנים אז היא מערבבת טונות של צבעים וגזרות ובסופו של דבר כבר ממש לא אכפת לה, זה מתיש אותה החיפוש זהות הזו ולכן שנינו מאושרים ומסונכרנים כשאנחנו עירומים.
היא סובלת בבגדים והמחשופים שלה תמיד ענקיים, כדי שאני אוכל לנשום.
לא מזמן העיר לה איזה בחור בעבודה כשהיא דיברה עם לקוח וכל השדיים שלה היו בפרצוף שלו. היא ענתה שהלקוח ילד גדול והוא יצטרך להתמודד ולא לנעוץ עיניים כי זכותה ללבוש מה שבא לה.
הבחור התנצל ואמר שהוא רגיל לגונן על האחיות הקטנות שלו אבל שהוא מעריך את כמה שנוח לה עם הגוף שלה, (מן הסתם אין לו מושג על המלחמה המתחוללת).
אחר כך הם התחילו לדבר על עירום והוא אמר שהוא היה מת לנסוע לאיזו חופשה בחוף נודיסטים אבל שאשתו לא מוכנה לשמוע על זה.
פתאום זה הכה בה, שזה כל כך פשוט, ללכת לחוף נודיסטים, להסתובב עירומה בבית, לא צריך ללכת לאורגיות ומסיבות בדס"מ בשביל להסתובב עירומה, לאכול עירומה, לרקוד ולשיר עירומה וכל שאר הדברים.
איך היא לא חשבה על זה לפני כן?
כי כנראה זה לא כל כך פשוט, היה שם משהו נוסף.
הבדס"מ היה המקום היחיד שבו אני הייתי הבוס, היא הפסיקה לחשוב בשבריר שנייה, רק רואה את החבל וכבר בספייס...יכלו להכניס אותה לספר השיאים של גינס על הטיסות הכי מהירות.
כי היא לא היתה צריכה לקחת אחריות על כך שעכשיו אני מחליט, כביכול זו היתה החלטה של כל השולטים האלה, שמבחינתי היו סוג של ויברטור לנשמה, היא מעולם לא העריכה אותם ממש, רק את התוצאה שלי.
חחח...היא בוהה בדף בהלם, סוף סוף היא מבינה שהכל היה תלוי בה ובזכותה.
השטות הזו ששולט צריך לקחת את השליטה כדי לקבל אותה לא נכונה, תמיד החלטה של הנשלטת ועד כמה הוא מעורר בה אמון, לא שליטה, אלא אמון שהגוף שלה (והנשמה מן הסתם) – בטוחים!
אז אולי עכשיו היא תסמוך עליי קצת יותר, שאני יודע לעשות החלטות נכונות ולהכנע לי,
כי עליי היא יכולה לסמוך יותר מעל כולם...