Life Is Bliss

משום מקום קפץ לי עמוד של בוורלי הילס בפייס. 

ואמנם לא גדלתי בבוורלי הילס. החיים שלי לא היו משעממים ונזכרתי בעצמי בת 16. בת 17. בחבר הראשון שלי. שלא היה הראשון שלי. אבל היה החבר הראשון שלי. כמה הייתי מאוהבת. וכמה היה לנו כייף. ודרמות. וסקס. ואיך היינו ישנים אחד על השני על מיטת היחיד שלו במשך שנתיים. וואו. 

אני הייתי תלמידה בתיכון והוא היה סטודנט לכלכלה שעושה מילואים בהנדסה קרבית. וואו. איזה יפה הוא היה. איזו תקופה זאת הייתה. הוא אפילו הציע לי נישואים. ואני בתמימותי הרבה - הסכמתי. אני זוכרת את הבוקר שאחרי. בדרך לבית הספר. באוטובוס. התפוצצתי מאושר. הוא הציע לי בלילה במטבח של ההורים שלי. אלוהים☺️ תודה על החוויות. 

איך הכל השתנה. איך אני השתניתי. אהבתי את עצמי בגיל 17. ויש דברים שלא משתנים אף פעם. גם אז חייתי חיים כפולים. הייתי תלמידה שקטה. מוזרה. ולא מקובלת. בבית הספר הייתי סתם דמות משעממת ואפורה. בבית הייתי מדוכאת ועצבנית. אבל איתו הייתי - בוורלי הילס. היה מיוחד. 

אפילו נכנסתי להריון. ולא ידעתי. עד שלא נכנסתי להריון בגיל 24 עם הגרוש (שניה אחרי שהכרנו) ועברתי הפלה. אחרי שעברתי את ההפלה נזכרתי שכבר היה לי ככה פעם. אבל הייתי ילדה טפשה שלא ידעה בכלל שהיא בהריון מלכתחילה וחשבתי שסתם היה לי מחזור כואב. טמבלית קטנה. 

ורמיר.

שמונה ימים ללא סיגריות. חזרתי לקילומטרים. ותכף חוזרת גם לקרב מגע. קצת ירדתי מהפסים עם האוכל. וזה ממש לא הוגן לדבר על זה עכשיו שניה לפני מחזור. אבל. אני מרגישה. ח. ר. א. בהתחשב בכך שהבית שלי עדיין הפוך. ללא מכונת כביסה או מייבש. בהתחשב בכך שנאלצתי לישון לילה שלם עם חולדה (חיה) במלכודת עד שמישהו בא לעזרתי. אני חושבת שהירידה שלי מהפסים עם האוכל - נסלחת ואף מתבקשת. 

למרות ש. לא באמת הייתי חייבת. מכל מקום. עדיין משתעלת. מחפשת לריב עם אבוש. כי הוא מעצבן אותי נורא. אבל אני נמנעת. והריבים נשארים בראש. וטוב שכך. אני סתם לפני מחזור מחפשת למי לנשוך את הראש. והשם שלו כמו בד אדום מול העצבים שלי. ובכל זאת אני מצליחה להיות חמודה. לעשות מצוות. חברה עם שמונה ילדים לא מתפקדת כמה ימים בגלל ווירוס. שלחתי לה קייטרינג הביתה האכלתי את כולם. 

וגם. אני לא ציירת אבל משהו בציורים המעטים של ורמיר מאוד…מה המילה שאני מחפשת. עמום? אפור? מיסטי? 

על איזה זה סמים הוא היה? ואז הצבעים העזים. ואם מסתכלים על רוב הפורטרטים שלו - הוא משחק איתי משחק של השלם את החסר. מצד אחד נותן בפרטים מצד שני מחליש ולא מאכיל בכפית. למשל - הגבות. צריך לחפש את הגבות בפורטרטים. הם שם. חלש. והפנינים שלו. יותר אפורות מאשר לבנות. פחות באקסנט יותר בצל. והאור בעבודות שלו. שוב פעם, על איזה סמים הבן אדם היה? כי ברור שהוא היה חצי אפוי. וגם. כולם מעתיקים מכולם. גם ורמיר. מעניין איזה קול היה לו. ואיך העור שלו הרגיש. ואם עמד לו או שהוא אכל סרטים על הביצועים שלו ובגלל זה היה מצייר. בשביל להמנע מסקס? 

בקיצ. קצ. איך אנחנו רק בשבוע הראשון של 2024? 

בלי סיגריות. 

אחת פה. שתיים שם. עד שתיגמר החפיסה. 

נוביגוד. למה לא. 

טוב. כי פאקינג מיותר. 

עדיין משתעלת. התקררות מזויינת. 

די כבר!!!!

במשרד. בחדר שהוא המשרד שלי בבית. משרד. פעם חבר שאל אותי למה יש לי משרד בבית. אם אני לא עובדת בו. 

ובכן. יש לי בו שולחן. ספרים. תקליטים. אני יושבת ללמוד שם. לקרא. לכתוב. להסתגר. מכל מקום. מאז השיפוצים. המשרד הפל לחדר מחסן כי טרם סידרתי את הבית. הכל הפוך. מפה לשם. תולה שם כביסה על המתלה. ורואה פוסטר שהבת שלי הכינה לי לפני כמה שנים. ושם היא כתבה - אוהבים אותך אמא. אנחנו נעזור לך בהכל. גאים בך ואת יכולה לעשות את זה. מתישהו בקוביד התקבלתי לתואר. שממש ממש ממש ממש. אבל ממש חלמתי עליו. כל החיים. ובאורח פלא התקבלתי. שכנעתי את עצמי שלא. כי איך אני. לבד. עם הילדים. אצליח. שלא לדבר על הכסף. אבל בעיקר הזמן. הזמן שבינתיים עבר לו. ולמדתי. משהו אחר. לא פחות חשוב. אבל הרבה פחות מעניין ו/או נחשק. מה עכשיו פאקינג תואר. במשהו שאין לי שום רצון לעבוד בו. לפחות ככה נדמה לי. 

חישבתי את התועלות מול העלות והזמן. נראה כמו בזבוז משווע. והיום. נצבט הלב. והמוח. אבל אני רוצה. אבל מה אני רוצה בדיוק? נייר? עם השם שלי? שקר כלשהו ממוסגר על הקיר? משבר גיל הארבעים שלום. כבר שלחתי הודעה לבדוק אם זה עדיין רלוונטי😂 הצילו. 

הדברים הפשוטים אף פעם אינם פשוטים לכשעצמם. עובדה, כשהגעתי אליהם בזמנו הם נראו לי פשוטים מדי. לא כאלה שיחזיקו מים. או רוח לצורך העניין. ועכשיו אחרי 300 עמודים של תלתלה בלתי פוסקת בתא רכבת על מסילת אש. הקרון הפסיק לרעוד. ולבעור. הדברים הפשוטים נשארו פשוטים.

ואני מגיעה אליהם מתוך מוּרכבות. הבנה. מסע כוּמתה. 

בהתפיסוּת אינסוף. טוב. יש לה סוֹף. מה שחשוב יותר הוא - שיש לה התחלה. להתפיסוּת. 

כאילו מישהו הפריח בי צרורות של אוקסיטוסין♥️

איזה קתרזיס. 
נוגעת בעור שלי. נעים לי. 

שאילתא ששאלתי לפני שש שנים - מקבלת מעמד של תשוּבה. 

היום שלוֹשים לחברה. 

אני נושמת. 

ואפילו בא לי לחיות. 

לא בחלום. 

לא בפנטזיה. 

לא באיזה הזיה. 

במציאות. 

נראה לי שהפסקתי להלחם בעצמי בכל מה שנוגע לטייס (הידוע בכינוי -אבוש). אי-היציבות וחוסר האונים בנוגע למה שזה לא יהיה ביננו - הם חלק מהעניין. אני לא רוצה להתפס לזה יותר. 

הוא שם. חלק מהנוף. לפעמים בברקים ורעמים. בעיקר בשקט וחוסר נוכחות. פיזית. רגשית. ומה לעשות. אני חולה לו על הפרצוף. על הקול. על הידיים. על הפה. על המוח. ועל הזין. בעיקר כשהוא ממלא אותי כמו תרנגול הודו לקראת ארוחת ההודיה. יש לי את הריבים שלי איתו בראש. אבל שבע שנים אחרי אני פחות נגררת לחסימות. לפרידות. רבה איתו בראש שלי. בעיקר כשאני קוראת ספרים שמתארים אותנו ואת חוסר התפקוד המתבקש ביננו. אז אני מתעצבנת. נורא. מתמלאת בכעס. כי כמובן שמגיע לי יותר מזה (וכאילו שאני באיזה מגמה של חיפוש. אני לא), והוא בן של זונה מניאק חולירע וכו וכו וכו. 

הרבה מהדברים שאני משליכה עליו. אגב. לא בהכרח נכונים. חלקם כן. מכל מקום. שיהיה. אני משתמשת בו לא פחות. מפחיד לחשוב שאולי אפילו יותר. מכל מקום. הוא שם. איפשהו. לפעמים אני אוֹן. כותבת לו. משתפת. שואלת. יוזמת. ובעיקר אני אוֹף. בגדר נעלמת. לא כותבת. לא מתעניינת. ובסדר לי מאוד שגם הוא ״עסוק״. לא יודעת כמה הייתי מסוגלת אם הוא היה כל הזמן מתעניין. אבל זה בכלל סיפור אחר. 

מעבר לסאגה איתו. יש לי סאגה לא גמורה עם הגרוש. שאמנם אנחנו לא במערכת יחסים. לא שוכבים. הכל ביננו לא גמור לא פתוּר. מתעתד בפוטנציה. בכל מקרה. גם בזה אני לא נלחמת. זה שם. 

לפני כמה ימים, ביוגה - אכלתי סרט קל. עושה את התנוחות ופתאום נפל לי אסימון בגודל לבנה על הראש. 

שתי הדינמיקות האלה. הבלתי מספקות בעליל. יצרתי לעצמי את אמא ואת אבא. לא במובן המילולי של המילה. בדינמיקות. צחקתי על עצמי ועם עצמי על ההבנה הזו. 

ובכלל מה שרציתי לכתוב הוא. שבין שני הליצנים האלה. מסתמן לו הרופא. מפריז. והוא עומד להגיע. בקרוב. ואנחנו ממש. ממש. ממש. חרמנים אחד על השני. ואני יודעת שלהכניס אותו לבלאגן שיש לי בראש זו טעות. אבל נורא בא לי על הטעות הזאת. מה שעוד יותר מדליק אותי זה שיש לו פחד מחוייבות. פתולוגי. קליני. מזכיר לי את עצמי. אבל יותר קשוח. והנה אני - כמעט בת 40. עדיין מרטיבה על מה שבטוח לעולם לא יכול לקרות. אבל יקרה לפרקים. עם דמעות. התאהבות. ודרמה. יאללה😌

שאני לא באמת חיה. ושהגיע הזמן להתעורר מהתרדמת (העמוקה). מהקוֹמה הלא קומית בעליל. מהחדלון שמחזיק אותי בידיים וברגליים. אפילו שאני כביכול. לכאורה. חיה. אני לא. והסטירות הקטנות הופכות לאגרופים. הלו. תתעוררי. או תמותי. על אמת. אחרת. מה הטעם? 

הייתי גרה במכון כושר. זה התחיל במאמן פרטי ומשנגמר לי הכסף החלטתי שאני לא צריכה אותו נובח עלי ונרשמתי למכון כושר. הייתי מפזרת את הילדים למסגרות ודוּך למכון. 4 עד 5 פעמים בשבוע. זוכרת את עצמי עם הסיגריות עוד אז. סיגריה לפני. סיגריה אחרי. איזה סתוּמה. בקיצור. זה נמשך כמעט שנתיים. עד שיום אחד חליתי ממש. שפעת משהו לפנים. תרתי. ולא שבתי. כמובן שהיו נסיבות שהקשו. כמו הבחור שהציק לי שם. עניינים שדיכאו אותי בחיים האישיים. פשוט. רציתי להרים ידיים. והכי קל היה לקלקל לעצמי בחזית הזאת. 

אני שוקלת לחזור. אבל מתה מפחד. כבר שכחתי איך להפעיל את המכונות. שכחתי איזה תרגילים לעשות. מצד שני, ירדתי לעשות שכיבות שמיכה 😂 זהו. זה הפאנץ ליין. התנוונתי לגמרי. שלא נדבר על השאר. ואלה שם, חושבים שהם מאמנים אותך למארינס. לא פחות. אני צריכה להתארגן על עצמי. פאק. זה הולך להיות אכזרי. וגם. יום 1 בלי סיגריות😝

זה לא היה כזה גרוע. מגן השיניים. אפילו מתרגלים. 

מה עוד גיליתי? שאני לא בכושר. אפילו לא קצת. זנחתי את עצמי במערכה הזאת. כל כך. ובנוסף. הסיגריות. נו באמת. איזה יופי שחשבתי לעצמי שאוכל לחזור לעשן לשניה. בקיצור. 

כפפות איגרוף. יש. מגן שיניים. יש. כושר. אין. 

מזכיר לי איך ביסודי החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן באקורדיון. כשנכנסתי לכיתה - המורה הסתכל עלי וצחק בקול רם. את בגודל של האקורדיון. איך תחזיקי אותו? הצלחתי כמובן. למרות שהיה לי כבד. 

אולי אני לא מבינה כמה כוח באמת יש לי. אבל כמה כוח פיזי באמת יש לי? שמו אותנו בקבוצות של שלוש. תוקף. לוחם. ואחד שעומד עם מגן-מזרן כנגד גופו. לקבל מכות. אני בקבוצה עם גבר. ואישה שהיא יותר גרועה מגבר. ג׳ברית מטר תשעים. יותר גדולה מהגבר שאנחנו איתו. אולי לא הבנתי את ההנחיות. ויש מצב. אבל כשאני הייתי התוקפת, ובאתי על האישה עם המגן-מזרן - לא נתתי את כל הכוח. כי בכל זאת, זה רק תרגול והיא מאחורי המגן. כמובן שאנחנו לא תוקפים על אמת ולא דופקים מכות אחד לשני על אמת (חבל?).

איכשהו הסתדר שכשאני עמדתי עם המגן-מזרן (לגוף, לציצי) הגבר היה התוקף. להזכירכם אני מטר וחצי. וציצי. הבן זונה בא עלי כאילו אני מחבל. פצצות של אגרופים. סבבה אם אתה מכה שק איגרוף. פחות אם אתה פאקינג מתפרק על מטר וחצי וציצי. גם אם מאחורי מגן. מה נסגר????????

בקיצור. כואב לי 😝 כ ל  ה ג ו ף 

שיניים. טוב. אז הגיעה השעה בה אצטרך לבלות עם מגן השיניים. לא יודעת כמה זמן. מה שאותי מפחיד זה הרוק שנאגר ורפלקס ההקאה. שלא לדבר על המראה המטופש. כמה נזק מטר וחצי כבר יכול לעולל? האמת. שמחה שמצאתי דרך ״ישרה״ לחטוף מכות. וגם להחטיף.