Life Is Bliss

שמחר הם עפים לי מהבית. ואני צריכה לסדר את הכל. שלושה חדרים שנדחסו לסלון. קירות. רצפה. אתר בניה. 

אני מרגישה מוזר. לא בטוחה מה אני מרגישה. אבל יש מצב שהערפל מתפזר. הלוואי. ואמן. 

פתאום הרבה דברים שידעתי עליהם אבל לא הבנתי אותם - מקבלים בהירות. ואני רואה את עצמי. ומרגישה ש. שאולי לא הכל אבוד. צריכה מחברת. ועט. לעשות שני טורים. אחד של פנטזיה. אחד של מציאות. יש לי הרגשה שטור אחד יהיה מלא. בשמות. באנשים. הטור השני בטח יהיה עצוב וכמעט ריק. כמעט. מדהים שלקח לי כמה שנים טובות של נסיון הבנה מול עצמי. מדהים ששום דבר לא הניח את דעתי. כי ידעתי שזה לא היה זה. מדהים שיש לזה אופק הבנה. המון זמן חשבתי שהבעיה הייתה להיות כל כך קרובה למקור החרדה. ובאמת מטפלים רבים המליצו לי על פרידה ועצמאות. כביכול. כי למה להיות קרוב למשהו שדופק אותך עוד קצת כל שניה של כל יום. 

אז הייתי במו״מ עם עצמי במשך שנים. כן? לא? אולי באמת עדיף לברוח הכי רחוק שאפשר. להתחיל חיים ״חדשים״. וכמה פעמים עשיתי את זה? תרתי משמע. היום אני יודעת שלהשאר קרוב למה שהכי רציתי לברוח ממנו - הביא אותי לכזה חוסר נוחות. לכזה כאב. שהייתי חייבת להתמודד. ומתמודדת אנוכי. אחת עשרה שנים אחרי. אני רואה. אור קטנטן מבצבץ. והפעם אני מרגישה שזו לא רכבת שבאה מולי לפגישה חזיתית. זהו. 

ותודה לאמא ואבא (תרתי😂) שהביאוני עד הלום. 

טוב. סיימתי עם נאום האוסקר. ביי. 

שוב פעם חלמתי שאני בבית שבו חולקים חדרים. ובחדר שלי היה איש אחד. הייתה לו מסכה על הפנים. כזו שעוטפת את כל הראש. שחורה. ותהיתי ביני לבין עצמי - מי זה. הוא לבש חולצה בלי מכנסיים. אני ישבתי בחדר החשוך. ניסיתי למצא משהו במחשב כשהוא הגיע וניסה להתחכך בי. דחפתי אותו עם הרגל והוא הרגיש כבד וגדול. הלך. אחרי כמה זמן הוא חזר שוב להציק לי והפעם לא עניין אותו שאני הודפת אותו. אומרת לו שאני שומעת את הבן שלי מתהלך בבית (ובאמת שמעתי אותו). הוא המשיך לבוא יותר קרוב. הבנתי שאין לי שום סיכוי כי הוא יותר גדול וחזק. התחלתי לנהל איתו משא ומתן. בסדר. אני מסכימה. אבל לא ככה. בוא נלך למיטה. בוא נעשה את זה נחמד. וכל הזמן הזה הוא עם המסכה. ואין לי מושג מי זה. 

התעוררתי. הפעם האחרונה שניהלתי משא ומתן מתוך האונס של עצמי היה בגיל 17 מול שיכור. שפיזית. לא יכולתי לו. בסוף ברחתי אחרי ששכנעתי אותו ללכת אלי הביתה. יד ביד דקות ארוכות. 

אני לא מתפקדת. מרגישה כאילו האור הצהוב משתלט עלי. אולי זה בגלל הספר שאני קוראת. אולי זה הבית שהפך לאתר הבניה. מרגישה שקשרו לי אבן גדולה מסביב למותניים ודחפו אותי לים. אולי חומרי הבניה (מסריח ממש) משפיעים עלי לרעה. 

ועוד בחלום, מוטיב חוזר - הרכב שלי. עם הרכב הגעתי לרחוב ממש ממש אבל ממש צר. ולא רק שהרחוב היה צר היו בו גם מכוניות חונות שעשו את המעבר בלתי אפשרי. אבל הייתי חיייבת לעבור. אז עברתי. מילימטר מהרכבים. פעמיים. 

אחרי החפירה של עצמי. בציטוט. לא פחוֹת. 

במקום לגלות על החיים. פשוט תחיי אותם. מפגרת. תקראו את זה פעמיים. עם דגש שונה על המפגרת. פרס מובטח למצליחים. יאשתי את עצמי. 

לחשוב מחשבה. ואז לחשוב מחשבה על המחשבה הזאת. 

למשל. כשהייתי בת 15 הלכתי ברחוב וחשבתי לעצמי - וואו כמה אני פגיעה עכשיו. מי שירצה - יוכל לעשות לי (ואיתי) כל מה שעולה ברוחו ואני אפילו לא אנגד. סוף מחשבה. תחילתה של מחשבה חדשה - האם זה נורמלי להבין את זה על עצמך? ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? (שאלת מיליון הדולר. כל החיים). סוף מחשבות. בנושא. וכמובן שהחיים המשיכו וגלגלו אותי לסיטואציות בהן - הייתי פגיעה כמו תינוק שנולד לתוך אסלה לאמא בת 14. שברחה. ואז הגיעו כל מיני אנשים. ש. שעשו כל מיני דברים. ואני - נתתי להם. הכל. תרתי משמע. וגם מטאפורית. בקיצור. זה ידוע שידיעה - אינה פוטרת.

בתקופה האחרונה אני חושבת על השטחים המתים שלי. ואפילו מתרגשת שאני יכולה למפוֹת אותם. אחד אחד. לפרטי פרטים. עכשיו - הם עדיין שטחים מתים. כי אני רק מודעת אליהם (במיוחד כשאני בהם). אבל חסרת כל שליטה כשזה מגיע אליהם. האם זה פאקינג נורמלי? לראות את עצמך מהצד ככה. לנופף לעצמך לשלום כשאת עצמך עוברת דרך מערבל. אבל זה לא את באמת. אבל זה כן את באמת. וואו. אם הייתי קוראת את זה בבלוג אחר- הייתי ממליצה על אשפוז כפוי. 

אבל אני באמצע קריאת ספר עכשיו. ואני מבינה שהנוירוטיקה שלי קלה יחסית. יחסית. יחסית. כן. זה בשביל לשכנע את עצמי. אבל באמת שיכול להיות. ובהחלט יש הרבה יותר גרוע ממני. צפיתי היום בדוקומנטרי שלם שהמחיש לי את העניין. 

המסקנות שלי, לצורך העניין. הוא שלאו דווקא חייבים להפטר מהנוירוטיקה. אפשר גם רק להסתכל בה. להתפעל. להגעל. ואולי אפילו צריך ללמוד לחיות איתה. צריך רק לדעת איך לעשות את זה באופן הכי פחות הרסני שאפשר. כאן הבעיה. 

הרי זה הורס את הכל. וכאמור, החיים - לא מובטחים לאיש. (ראו ערך החברה המתה כמה פוסטים אחורה). אז כמה אפשר לקשקש ולחפור. להבין. ועדיין - לעשות את אותו הדבר. 

(אני בשטח המת בראש שלי. אין עם מי לדבר). 

כל מיני בלוגים כאן ומתכווצת. גם בגלל שפעם זו הייתי אני. ובמובן מסויים זו עדיין אני. איזה מזל שיש לנו את המסך השחור הזה. לבוא ולהוציא. להקיז. להתאבד במילים. ולפעמים אפילו לקבל חסד קטן בצורה של מילה טובה מסתם אנשים זרים. שעם כל הכבוד לאינטרס. והוא קיים. בחושך הזה שקוראים לו הכלוב - נתקלתי לא מעט באנושיות. במקום הכי לא צפוי. 

בבקשה אל תסתירו מחברים שלכם שיש לכם סרטן. 

ואז תמותו. והם יצטרכו לגלות שאתם מתים בהודעת אבל בפיסבוק. ואז בוואטסאפ. 

כאמור, ידוע שעדיף שגיבורים יהיו מתים. אחרת קשה לשמור אותם במשבצת המיודעת. מהשביעי לאוקטובר אני מנסה לעכל את הבן אדם שאני כל כך אוהבת. מעריכה ומכבדת את עבודתו. מצד שני - זה שיעור יפה. ללמוד שאנשים. הם בסהכ אנשים. שלכולנו, האנושיים, יש שטחים מתים. והוא והמשפחה שלו נמצאים שם עכשיו במלא תפארתם (ובורותם). עכשיו, רוב המעריצים שלהם תומכים בהם. שזה לכשעצמו מעורר בחילה וגורם לי לחשוב שאני לא בחברה טובה. אבל - זה באמת מעודד לגלות שגיבורים יש רק בסרטים. במציאות - עדיף תמיד לגלף את המוגלה עם אזמל. ככה ההילה פחות זוהרת. אם בכלל. גם אם, ובעיקר בגלל שהושגה שלא במרמה.

האם אפשר להעריץ מישהו על פועלו ומצד שני להתחלחל מהבן אדם בעת ובעונה אחת? כל זאת ועוד בשיעורים על החיים. שמסתבר שהם לא שחור ולבן😂 

בסתר ליבי הייתי רוצה לקחת את כל מה שלימדת אותי. ולמדתי בזכותך - ולכתוב דוח מפורט עליך ועל הילדים המפגרים שלך. בראש שלי הדוח כבר עבר 1000 עמודים. היומרה. השתן שעלה לכם לראש. השימוש הציני ברקע שלכם כבסיס לדעות הפרטיות המעוותות שאתם מציגים. על איך הילדים שלך בסהכ רוצים שאבאלה יאהב אותם אפילו אם זה אומר לצטט דברים לא הגיוניים בפומבי. 

אבל בגלל שאני כביכול אדם בוגר עכשיו. וגם בגלל שאני כרגע ביחסים עם אלוהים. אוותר על התענוג. והפנטזיה. ואמשיך לעקוב אחרי העבודה שלך. לבינתיים. 
this is strike two. לא אשמור לך אמונים לנצח. גם לי יש גבול. ואתה. מר. גיבור. תלוי על שערה. 

..״מִּי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אַף פַּעַם לֹא יְוַתֵּר בְּקַלּוּת עַל כְּלוּם.״ 

כבר כמה זמן שאני מסתובבת בתחושה קשה בכל מה שנוגע לאור צהוב. כן. נשמע ארעי ולא מובן. גם לי. אור צהוב. מדכא. דחוּס. זה מעלה בי תחושות קשוֹת. בהקשר אחר, אני כל הזמן חייבת אור. שיהיה בהיר. אור פלורסנט בוהק. אחרת אני לא יכולה. חושך לא עושה לי טוב. ואור צהוב מחריד אותי עד כאב. אני ישנה עם וילונות פתוחים. וכשיש שמש אני בחוץ, מולה. 

פאסט פארוורד. היום הייתי בשיעור קבלה. כשהתחלנו את השיעורים ישבנו במקום מרווח עם מלא שולחנות. ואני כהרגלי ישבתי בשורות האחרונות. משקיפה על כולם. בעולם משלי. כרגיל עסוקה בפון. בשיעורים האחרונים בגלל שהיו אירועים במקום - נאלצנו לשבת בספריה. עם מספר כסאות מוגבל מסביב לשולחן. בהצטופפות של עובר בבטן אימו. כרגיל אני מאחרת. כרגיל כולם עושים לי מקום זזים עד שאפשר להכניס עוד כסא מסביב לשולחן. ובגלל שאני תמיד באה אחרונה - אין לי בחירה של איפה לשבת. אני יושבת איפה שמפנים לי מקום. הערב, לשמאלי, ישב האיש הכי מוזר בשיעור. איש מגה שמן עם עיניים מוזרות ומשקפיים שהופכים את המבט שלו לעוד יותר קריפי. טוב. התיישבתי. השיעור התחיל. וכל מה שאני שומעת באוזן שמאל (האוזן הטובה) זה את הנשימות שלו. בקול פאקינג רם. נשימות של איש בעל משקף עודף. שלא ברור בכלל לאן האוויר נכנס ואיך מגיע לכל מקום. נושם ונושם ונושם. וכמובן, שעוד פעם נושם. 

נשארתי בכסא שלי. כי אין לאן ללכת. זאת אומרת. יכולתי לקום ולעזוב. אבל לא ידעתי מה אומר. ולפני שבכלל חשבתי על מה אומר. העיניים שלי התמלאו בדמעות. עכשיו בטוח אי אפשר לקום. אני לא בטוחה אם הוא הפסיק לנשום בקול מתנשף של חולה שחפת או שפשוט התנתקתי לגמרי ולא שמעתי יותר. אבל. צלחתי את השיעור. וואט דה פאקינג פאק. 

זה הזכיר לי את השמן (לא בתור מילת גנאי. אלא כשם תואר) שרדף אחרי כשהתגרשתי. לא יכולתי להיות לידו בלי להכנס לטרפת. הנשימות. ואין להן סוף. משהו בנשימות האלה הביא אותי לסיוטים. 

ומה אתם מגלים על עצמכם ככל שאתם מתבגרים? 

אבא. שחרר אותי מדברים מפגרים כאלה. בבקשה. 

אני מתעוררת בבוקר. הגוף כואב. מנסה להזכר. מה עשיתי.

א. יוגה?

ב. רצתי?

ג. ניקיתי את הבית?

ד. התאמנתי? 

ה. כל התשובות אינן נכונות