שקיפויות

חיכיתי,
רציתי,
גופי בעבע כברותחין
פסעתי נרעדת מגלי הערגה
דימיינתי אותו נוגע
דימיינתי אותו מזיין אותי
ובאופן בלתי רצוני הפישוק התרחב
רגל פה, רגל שם...

כשעתיים לפני שהגיע - טלפון
"החלפנו ביננו הודעות" היא אמרה,
"הוא גילה עניין וביקש את מספר הטלפון שלי"
באחת משהו בי קפא
נעלבתי
מאוד

נכון, הוא נשוי,
נכון, לא הבטיח הבטחות
ובכל זאת טעם נפגם עלה בשפתותי
לא הבנתי
כבר זקוק לגיוונים נוספים?
כבר כבר איני מספקת...

שיחת טלפון אליו – הבהרת דברים
שמה את העובדות והתחושות על השולחן
לוקחת סכין וחותכת
ומקבלת הסברים

שורה תחתונה – קשר רציני ממש – לא בכלוב
ובנוסף – "לא היה דבר", "סתם פלירטוט"

למרות השיחה ששיחררה מעט, חשתי בתוכי מכווצת,
העצבים תופפו על מצחי, ובנוסף, בני הבכור יושב משחק במחשב,
ואינו מוכן להזדרז לצאת מהבית...
צורחת עליו "צא כבר, אמרתי לך שלא אהיה היום לבד!"
"זה לא בסדר שאתה לא מכבד אותי ואת הפרטיות שלי!"
אחרי חצי שעה הסכים סוף סוף להנתק מהמחשב.

לוקחת כוס יין
מנסה להרגע ולהשתחרר
"אל תעשי סצנות" – אומרת לעצמי
הוא מגיע ואני מצליחה להרגע,
מיני סשן עם הרבה ריגוש
ואחר כך זיון בדסמי מטריף

מגורה בטרוף,
גמירה ראשונה – טובה,
גמירה שנייה, תוך שאני רוכבת עליו
והוא צובט את פטמותי, כאילו עומד לעקור אותן,
סטירה, הפסקת נשימה וחוזר חלילה.
הכאב בפטמות אדיר אך התוצאות מגיעות בצורה של גמירה מוטרפת לחלוטין
מלווה בזעקות גרוניות המסרבות להפסק.

ואחר כך שיחה,
ביקשתי להבין
ביקשתי לתאם ציפיות

הבנתי

הכל יתכן עוד ביננו, אלמלא יכעס על תוכן הפוסט שפורסם...

הוא טרם החליט, אני טרם החלטתי

ואולי פשוט נזרום...

פותחת דלת לכמיהה
כמיהה שזרעת בי ממרחקים
כמיהה שנבטה בחלל ליבי עוד בטרם פגשתיך
וכבר החלה להצמיח שורשים פתלתלים

חשתי אותך כבר אז
ידעתי

ובכל זאת ביקשתי: "דבר איתי כשתבוא"
"תן לי להכיר, לחוש, לדעת..."
השבת: "יהיה בסדר, אל תהיי מתוחה"

מפגש ראשון
דלת ביתי נפתחת באחת ונקישות איין
גם המילים נאלמו דום
נכלאו מאחורי כלונסאות, במרתפי הלב המוצנעים,
לופפו בחבלים עבותים ונותרו חסרות ישע.
נכנסת במלוא גודלך,
לפתת אותי בכוח זרועותיך,
הצמדת אותי אל הדלת,
שרבבת לשון תובענית וחצופה לחלל פי,
נישקת, נשכת,
ידיך הדפו, מיששו, לשו,
אצבעותיך מעכו וצבטו את פטמותי,
רגלי פושקו, אצבעות חדרו פנימה והחלו נוברות, מזיינות,
הזוייה בריגוש מיתמר, מחורמנת, מיוחמת, כמהה..

דקה אחר כך – מובלת על ידך
החצאית מופשלת
האצבעות חודרות שוב למעמקים
ואלו אני לומדת אותך
לומדת את הכלי הנפלא שלך

מזיין אותי על הכסא
על השולחן
ללא אזהרה
ריח של שיער שרוף שורה סביב,
כנראה שמספר שערות מראשי נפלו קורבן ללהבת אחד הנרות,
ובשוכבי על השולחן מנסה באופן פתטי, תוך כדי זיון, לנשוף בם ולכבותם.

ואחר כך במיטה
מסלול טירונות אמיתי
רכיבה בלתי פוסקת,
ירכיים שמשוועות להרפייה,
פה שעובד שעות נוספות,
גם ויברטור מצטרף למסע העונג.
צווארי לפות בכף ידך,
נשימותי שייכות לך..

לקחת אותי למחוזות משכרים,
משכת את עונגי, עוד ועוד ועוד...

וכשגמרתי -

בבת אחת כאילו התנגנו והתרסקו בי מאות פעמוני קריסטל שקופים.
צווחות העונג שהפיקו מיתרי גרוני, איימו לקרוע ולשסע את חלל האוויר
והחרידו את הסביבה.
איבדתי כליל את השליטה על גופי.
ואחרי אותן זעקות באו הרעידות
גופי פרכס עוד ועוד ועוד עד שלא זע עוד

פתחתי דלת לכמיהה
לא טעיתי

כמהה לפעם הבאה איתך...

אדום, סגול, כחול כהה,
שטפי דם גדולים ויפים מעטרים את ישבני.
אמר לי: "הכאב שקיבלת הוא הכאב שהיום כל ונילית מצוייה מבקשת"
"את ממש מצחיקה"
"לא מחפש היום קשר עם ונילית"
חברותי, כמעט כולן וניליות טהורות, ומעולם לא שמעתי מהן על מארג יפיפה בישבן...
יודעת שלא נולדתי עם מנה גדושה מידי של כוח סבל,
יודעת שזקוקה להמווון עדנה בין הצלפה להצלפה,
יודעת שזקוקה לשליטה שמקורה אינו רק בכאב
יודעת...
ונילית - לא בטוחה
ובעצם - לא ונילית - נקודה!

הכרנו,
פנוי, אינטליגנט, נאה מאוד, הקסים אותי.
פגישה ראשונה, עיניים חודרות עמוק כל כך,
עיני מזוגגות, מבקשות לבכות,
מגע כה נעים, חיבוקים, נישוקים,
פה ושם מגע מכאיב –
"לא רוצה כאב היום" – אמרתי.
זיון קצר שמשאיר טעם לעוד,
תחושה כה משכרת ...

כל כך חיכיתי לפגוש בו שוב.
היום זה קרה
מסעדה נושקת לקו המים
פירות ים
אווירה קסומה
מתח מיני באוויר

ואחר כך בבית

ס ש ן

כ ו א ב!!!!!!!



שעתיים צורחת וממררת בבכי
כל כך כואבת
כל כך המומה
כל כך מפוחדת
עם כל כך הרבה סימני שאלה
אולי מטורפת
אולי...

אחר כך שוחחנו
כעס עלי
"תמחקי את הבלוג שלך, את מטעה את כולם!"
"אוהבת כאב?!"
"מה בכלל היה כאן היום?"
"הרי זה אפילו לא התקרב להיות סשן!"

החלטתי להודיע
קבל עם ועדה, שחור על גבי לבן,
וזוהי לשון ההודעה:

שולטים יקרים
טליה מסתבר איננה שפחת כאב ראוייה
קחו זאת לתשומת לבכם
הכאב שהיא מגדירה ככאב מוטרף ולא הגיוני
הוא בעצם קצה קצהו של רמת הכאב, אותו תרצו להעניק
ר א ו - ה ו ז ה ר ת ם!!!

חשה בגלי זרימת התשוקה הודפים בי גואים בנסיקה
סערה, דגלים שחורים מכתרים את סוכת המציל
מפשקת רגלי, מושיטה אצבעות, נוגעת
וטיפות העסיס כבר מפכות ניגרות
גופי נענה בשקיקה
ובליבי עוגבת עליך
מתנה עמך אהבים

ממששת, מלטפת בעדנה
וממשיכה בתנועות מדודות וקצובות.
נקודת האור מבזיקה במלוא תפיחת גאוותה והדרה
ויברטור מונע בתנועות חדירה משגלות
לרגעים מצמידה ירכיים
רגעים אחרים פושטת רגליים.
בארובות העיניים אישוני חגים סחור סחור
דומה כי איבדו את מקום אחיזתם והם משייטים .
חושבת עליך...

חושקת...

להט...

בערה...

לפיתת ידך האיתנה בעורפי
ואני נגררת על הרצפה
חשה את מילותיך צורבות בבשרי
מבקשת להיות לך עקודה.
חוט תחתון החוטיני נמשך בעוצמה כלפי מעלה
חוצב את חורי הפעורים
כאב מפלח את ישבני
כה כנועה לך
ז ו נ ה
ש ל ך

כף ידך מונפת על עכוזי
כבדה, כה כבדה
מארג מרהיב של ארגמן ושני מתפשט על שני ישבני
נוסך בי חום יוקד ככבשן
אצבעותיך חודרות בגסות את שפתי ערוותי
מאיימות להבליע את היד כולה באוקיינוס הנשייה

" עוד ..."
" רוצה עוד..."
סטירה על פני
"עוד את רוצה?"
סטירה נוספת חזקה יותר מצלצלת ומרעידה רקותי
קולך המחוספס והבלתי מתפשר מכריז
"יש לך בדיוק שלוש דקות עד לגמירה!"

פלאג מבקע את אחורי
החגורה החלה גם היא צולפת וקורעת את האוויר
הצלפה
חדירה
הצלפה
חדירה

חשה את תאוותי מיתמרת
עוד
ועוד
ועוד
ו...

סירנה

צווחות עונג משולחות ללא רסן
צורחת ממעמקי גרוני
מלב הוויתי
שפחה
זונה שלך
מגמרת
והעולם בדממתו עומד

פותחת חלון ותרה אחר אותם השמים
שמים שפעם היו שזורים בתכלת של תקווה ובוהק של חסד.
אין זכר לאותו הרקיע
שמים אחרים נמתחים מעל ראשי
פעם יכולתי לטבוע בצלילותם ועכשיו העכירות מילאה אותם, והסחי החל גולש מהם כקצפו של אותו ביב שנסתם ועלה על גדותיו.

פרץ היגון הקדרות והשחור מלאו את שמי בעבים שוטים.
שמי שהיתה בם את אותה הקלילות של שמלת הקיץ הדקה
התערטלו ועטו באחת, אריג מהוהה ומחוספס, שניצי חוטים גסים מסתרחים ממנו.

ענני זימה מגויידים נערכים שוב לקרב, רוחות קרב מקבצות לוחמים עזי מצח
עדת שולטים ניצבת לה מולי, ששה אלי קרב.
אות המלחמה ניתן והם סוערים וגואשים פנימה
תהומות וגאיות של כאב מפנים מקום לרוח של תקווה
יודעת שאוכל להם, הולכת להשיב את שמי הכלואים
הולכת להצילם מהשבי.

תצליפו בי חזק - לא נשברת
תסטרו, תזיינו, תחנקו,
תשפילו, תאוננו אותי
אוהבת!
אך תנו לי גם את שמי האבודים
החזירו לי את השקט
דאגו גם לרגיעה
הושיטו יד ללטיפה
נשקוני בחום
תאהבוני
תנו לסדר לחזור אל קיני
תנו לי מנוחת נפש

שוב שבת, ובשבתות, שמתי לב, הכאב מתחדד עוד יותר
בשבתות הוא פוער מנהרה לליבי, ואת גרוני הוא לופת עד כי נשנקת
הוא מגיח כשולט מיומן וחד משמעי, שהחליט לא מכבר להשתמש בי.
אני הקורבן לכל מעלליו
והוא משפיל ואינו מרומם והוא צולב וגורם לנפשי לדמם
והוא מסוג השולטים הסאדיסטיים ביותר שיש
אצלו אין גבולות, הוא הקובע
ולמרות האקסטרימיות והטרוף שבו - משתפת פעולה
אני שלו - כל כך שלו...
שפחתו החרופה והנרצעת

ובשבתות הכל נעשה קשה, הרבה יותר קשה
התעללות בלתי פוסקת
כאותם צירי לידה מכווצים
ציר רודף ציר
משוועת להרפייה
אך היא נחבאת וממאנת לשתף עימי פעולה
ואני ביגוני העמוק שוקעת, טובעת
וכאותה חיפושית שהתהפכה בטעות על גבה
מנסה להזיז רגליים, משתדלת, נאבקת להתהפך חזרה
אך יודעת שללא עזרת חבריה - היא אבודה
כה אבודה!!!

שוב שבת לא קלה
שבת של כאב מפצח ואכזר
שבת של לבד
כל כך הרבה לבד

ואני רציתי -ביחד
עומסת בנפשי סל גדוש במתנות
מתנות נפשי וגופי
מתנות יפות, אמיתיות
מתנות יתומות...

בלגן בראש
מי נגד מי?
עיניים מכוסות
אפלה
אין קרן אור
הצלפות קשות בחגורת עור עבה
רעשי בקל החגורה הנגרר במכוון שוב ושוב ליד ראשי מתגרים ושורטים את נימי נפשי
"תצליף כבר!" צורחת
"פוחדת!"
"לא יכולה לחכות!"
"נו!"
"17, בגלל שגמרתי בלי רשות"
"18, בגלל שגמרתי בלי רשות"
"למה ברגליים?"
"אוף!"

סימנים
קשירות
יד מפסקת
אצבעות חודרות
ויברטור רוטט
פלאג מבקע
מיצי תאוותי נמרחים על פני
מוחדרים לפי

כאב מטפס ומיתמר
צורחת
מתענגת
מתחננת
מקללת
לא בוכה
חזקה!

את זה רצית? שואלת
מי נגד מי? בלילות לא נרדמת
בלגן בראש
כאן ביקשת להיות?
נהנית?
כן, לא, כן, לא,
כן!!!

אחד שאכפת לו ממני באמת אמר לי
"את לא שלמה, לכי לפסיכולוג שיוציא אותך מזה"
"יש לך בלגן בראש"
"לא הולכת" השבתי
"כרגע לא רוצה ולכן גם לא יכולה אחרת"
"אל תדאג, לכשארצה אצליח"
"את כבר מכורה" - ענה
"כמו אותו מעשן כבד שאומר שאם רק ירצה יפסיק"

מכורה
שבוייה
מפורקת
חסרת מנוח
מופעמת
מרוגשת
כואבת
עצובה
מבולבלת

בלגן בראש
ילדים
עבודה
ועוד עבודה
ועוד
ציור
תערוכה
משפחה

בלגן בראש
דוהרת ברכבת שאיבדה את הבלמים
צפירות הקטר מהדהדות ומחרישות את אוזני
פוחדת
לא רוצה לרדת מהפסים
נאחזת בטוב
נתלת בו
יש טוב והלא תאבת חיים אנוכי
הרכבת לא תצליח לנשל אותי...
נלחמת
הרכבת מאיטה
צפירות הקטר נחלשות
הולך ונעשה יותר טוב

ודומה ששעת הרחמים העצמיים הגיעה
מן שעה שכזו
שעה של עצב
שעה של יגון
ואפילו מלה כבדה -
דכאון

הלוואי ויכולתי לבכות
מן סוג של קטרזיס שפעם היה עבורי כה נגיש וזמין
ועתה הוא עדיין שרוי בגלות
אחות אבודה
ורק לעיתים נדירות
הוא מרשה לעצמו לשחרר טיפה
טיפה קטנטנה מתוך מאגר גואש ושוצף
המאיים להציף ולהטביע את הנפש

ואולי בשעת רחמים כה קשה
אעצום את עיני ואניח לעצמי להתחבר
וארשה לעצמי לחוש את עוצמת הכאב
ולהתמכר לו
ואתן לנפשי לטבוע באותה מערבולת
ואמשש את הכאב באצבעותי
ואחוש אותו לופת את מותני וצלעותי
ואתמזג עמו לישות אחת

ואחר כך כשאתעורר
לאחר אותו חיבור נדיר של נפש וכאב

אהיה כבר במקום אחר

שבת, כבר צהרים, כל כך מהר היא מתמסמסת לי בין הידיים. שבוע ימים חיכיתי לה בכמיהה שכזו, ומרגע שהגיעה דקה רודפת דקה, שעה רודפת שעה.
בחודשים האחרונים עובדת באטרף שגורם לי לתפקד כעקרת בית במיוחד בלילות. כך קורה שב1.30 בלילה מעמידה סיר של מרק, ב - 2.00 לפנות בוקר צונחת למיטה ושמה שעון מעורר ל - 3.00 בשאיפה לקום ולכבות, ע"מ שישאר משהו מאותם הנוזלים עד הבוקר. ביום אחר, ב 12.30 בלילה, מחליטה לבשל סיני, מאחר והבת שלי כל כך ביקשה, ושוב צונחת כה מאוחר. ובבקרים תמיד במרוץ נגד הזמן, מנסה להיות מאורגנת, מסודרת ולצאת עם הילדים מהבית בזמן, אך חוק מרפי השתלט כפי הנראה זה מכבר על ביתנו ולכן, גם אם אקום בשעה 5.00 בבוקר, תמיד נצא מהבית בשעת השין.
חזרתי אתמול מהעבודה ב 19.00, סחוטה ויגעה התיישבתי ליד המחשב וסוף סוף חשתי שאני יכולה לקחת אוויר, כן - מותר לי לנשום - הגאג הוסר סוף סוף. שוחחתי עם אדם מדהים, שהפך לאחרונה להיות ידיד נפש וגרם לי לחייך, עשיתי מקלחת חמה, צפיתי בכתבה שהיה בה הרבה מן העיוות והכאב , ונהניתי להמשיך ולצ'וטט אל תוך הלילה.
ועכשיו שבת, סוף סוף, וחשה שזקוקה כל כך לעונג שבת.
שמתי שעון על 7.30 , קמתי מלאת אנרגייה וכוחות, ארגנתי את הבית: ערמות של כביסה, ערמה של כלים, אבק, ניירת ומה לא, לבסוף החלטתי לפסוח על חלק מהעבודות שנותרו ולצאת לחצר . עץ האגוזים התעמר בחצרי, דומה היה כי דשא אף פעם לא היה קיים, וגם השביל כוסה ונמוג, ורק הררי ענפים ועלים, שבתוך סבכן אגוזים מתגלגלים התהדרו בתמירותם. גרפתי, טאטתי, ערמתי, נשאתי בשק על גבי ולבסוף, בתום סשן העבודה המייגע, שהיה בו ערוב של כאב (גב בעיקר) ועונג, יכולתי להסתכל בהנאה- כן, משהו קרה שם, איזו שהיא מטרמופזה קטנטנה, אך כה מועילה.
ועכשיו בבית כבר קצת יותר מסודר, ואמנם נותרה עבודה של ניירת לקראת השבוע הבא, וכמו כן גם הצבעים קוראים לי, ובאצבעות ידי חשה את אותו דגדוג שמפתה אותי לקחת את המכחול ולזרום עמו, אך בתוך נפשי פתאום נוחתת מועקה, ומרגע לרגע היא מכבידה, ופתאום אותה הכרה של "אני לבד", ופתאום אותו כאב מוכר, ופתאום גם אותו חום המפכה באיזור המפשעה, ופתאום הכאב לופת את הגרון -וכשמתחברת לכאב ושואלת את עצמי "למה?", "יש כל כך הרבה דברים יפים בחייך! " "את, שיודעת להנות כמעט מכל רגע, כמעט מכל דבר, את, שיודעת להתענג על הדברים הפעוטים, את - שעושה כל כך הרבה דברים משמעותיים בחייך, את..."
ומה קרה פתאום למשב האנרגייה הרעננה שכמעט גרם לך להתעופף עם ערמות הענפים והעלים היבשים שבחוץ, מה קרה? ולמה חייך תמיד כנדנדה, ואולי יש בך סממנים של אותה מניה דיפרסייה שכיחה.. לא יודעת לתת לעצמי את התשובות, אך חשה עכשיו בנחשול כאב כה חזק, המכה ובוטש וגורם לי לשאול - עד מתי??? ואולי כשאמצא סוף סוף את האדם שימלא את ליבי, אחוש אחרת...
איפה אתה עכשיו כשאני כה זקוקה לחיבוק???
איפה אתה עכשיו כשזקוקה גם לזיון פראי???
איפה אתה עכשיו כשהכאב מציף אותי? זקוקה לכאב שונה, אחר!
זקוקה לך עכשיו!