|
|
|
קמתי היום נרקומנית, למרות שאף פעם לא עישנתי ממש סמים,
קמתי היום נרקומנית, למרות שלא יודעת איך מרגיש גוף שהגיר לקרבו כימיקלים מעיפים,
קמתי היום נרקומנית, מכורה, הזוייה, שיכורה ולא מיין,
קמתי היום נרקומנית, לא ממש התעסקתי בלאתר איזונים,
קמתי כהרגלי בחמש וחצי בבוקר, ועכשיו כבר כמעט אחר הצהרים, ועדיין בדיוק שם, ועדיין באותה התחושה, ועדיין לא התעורר בי שום רצון להתנקות ממנה, ועדיין מרגישה כבמצב חלימה, ועדיין נרקומנית...
הטרוף הזה שמסחרר לי את הגוף, מסחרר את הנפש, עושה שמות שם בפנים.. הצורך הזה שבועט בי עכשיו, בועט חזק באיברים פנימיים, ההיכנסות לתוך המוד מבלי שהתבקשתי, מבלי שצריכה... סחרחרה מטורפת כל כך, מתפתלת, מכאיבה...
ולא, אל תשגרו אלי עכשיו פניות וגם לא הצעות מגונות, ולא, אל תבטיחו הרים, אל תבטיחו גם גבעות, פשוט אל...
הצורך אינו אמורפי והוא מגיע עם החיבור, עם התשוקה, עם הנפש האחרת, עם המילים, עם האדם שבנה, הצורך שייך לאותו האחד, והוא חופר בבפנים, מכה שם, דופק,עם לא פחות ממאה פטישים, ומעיף את המיינד הרחק מהסביבה, וזועק בערה...
ובכל יום הוא מתחזק, ובכל יום מתגבר, ובכל יום נעשה לו קשה יותר, ובכל יום ירצה לעוף מחדש, ובכל יום ירצה לנפץ גבול חדש, ובכל יום יצוק לתוכי מיכלי תאווה, ובכל יום יוציא ממני שוב את הכלבה, את הפרוצה, ובכל יום...
אז... אחרי הפוסט ההגיוני ההוא, שביקש להביא קצת מהמיינד, משלחת עוד אחד, חוויה נפלאה שהעניק לי אחד יחיד ומיוחד...
צהרי היום, אמצע יום עבודה, מגיעה הביתה להפסקה קצרה, ומעט לפני שצריכה לחזור שוב, שני צלילי התראה על הודעות ווטסאפ. פותחת, וכשרואה "כלבונת", הלב כבר מתרחב,ובהודעה הצמודה לה קוראת "רק לשאול איך את ומה קורה איתך?" וכשפותחת את ליבי, במלל בלתי נגמר של הודעה קולית, בת חצי דקה לפחות, הוא מחזיר לי במילים הנוגעות שלו, שבוהקות כל כך על המסך: "אני מבין את זה כלבונת, באמת מבין..." ואנחנו ממשיכים להחליף מילים מרגישות, שכמו מחליקות בריקוד על הקרח, ריקוד שיש בו התאמה מושלמת במבע, בצעדים, במגע, בריתמוס, בתנועות, בנשימה, כן בנשימה, ובמה לא... וברגע מיוחד בריקוד ההוא, שההרמוניה שבו מתיזה ניצוצות של טוב ויופי ונעים ואכפת ונכון, מקלידה ומשגרת לו "רוצה שתדע, שגם אני תמיד עבורך, אתה תמיד, אבל תמיד, יכול לדבר איתי, לשתף בהכל", והוא כותב לי בחזרה "אני יודע כלבונת, ואת יודעת, למרות שנשמע ככה, אני סלע גם בשבילך, שתדעי..." ואני עונה לו "מרגישה" ובהודעה נוספת מוסיפה "ו..כבר יש לי ניצוץ של דמעות בעיניים", והוא כותב לי במספר הודעות "למה?", "טוב, לא משנה למה, אם יש ניצוץ יש ניצוץ", "לא שם כדי לנגב לך אותו", ואני משיבה לו "מרגישה אותך" והוא מגיב לי "כמו שאני אותך כלבונת".. ומשם הוא מבקש שאתקשר אליו בווטסאפ עם מצלמה, ובשניות הופך להיות חייתי וחד ומחוספס ומטורף, ועל פי הוראותיו מאוננת אל מולו, ורואה מה קורה לו שם... ורצה להמשיך את יום העבודה, ומאושרת... ולמחרת שוב, בערך באותה השעה, שואל איך אני, וכשכרגיל מכבירה במילים מיללות במיוחד בהודעת ווטסאפ קולית, הוא מבצע שיחת ווטסאפ עם מצלמה, ומשם לוקח אותי לתרחיש שאת סופו לא יכולתי לדעת מראש, במיוחד כשאני שוב באמצע יום עבודה, וצריכה לצאת מאורגנת ומסודרת תוך כחצי שעה. והפעם הוא מאתגר אותי ורוצה אותי אחרת... רוצה שאדחף את האצבעות שלי לגרון ואזיין את עצמי. והוא מטיח בי הוראות "תפתחי את החור" ואני פותחת (את הפה, למי שלא הבין) הכי חזק שיכולה, והוא מרים את הקול ומצווה עלי "תתקרבי!" ואני מקרבת את הפנים למצלמה, והוא יורק על כף היד שלו, כמות בלתי נדלית של רוק סמיך, ואני מזיינת לעצמי את הגרון, עמוק יותר וחזק יותר, ואני מיבבת ונחנקת והקולות קולות קשים,ובשלב מסויים הוא מצווה עלי לירוק יפה לכף היד ולמרוח את כל היופי הזה היטב על הפנים. ואני עושה בדיוק את מה שהוא אומר לי, והאיפור נמרח לי על הפנים והעיניים שורפות לי, ואני מטפטפת על הסדין דמעות שחורות וקילוחי רוק, ואני מרגישה מטונפת, ואני ממשיכה לבצע את ההוראות שלו, ומידי פעם מגניבה מבט על השעון, וגם מעיזה פעם אחת לומר לו, שתכף צריכה להיות מוכנה, מאחר ואנשים צריכים להגיע, ולא רוצה לחשוב מה הם יחשבו אם יראו אותי כך, והוא מחזיר אותי באחת לביצוע המטלה לה הצטוותי, ואני ממשיכה לזיין לעצמי את הגרון חזק, ונעשה מאוחר, ואני נחנקת, ופתאום פואנטה בעלילה, או, שבכלל לא פואנטה, פשוט מדובר בכלבה לא מנוסה, כזו שלא עלה בדעתה, שזה יכול באמת לקרות, אבל זה קורה, וזרם של קיא שוטף לפתע ומכסה את כף ידה ומשם נוזל על הסדינים, והכלבה, היא בהלם מוחלט.. והוא זורח ושולח אותה להתנקות ולהתארגן, והיא טסה ומנסה להחזיר את אברי הפנים למצב הגיוני, והיא מביטה במראה ונושמת, מרגישה שלמרות מה שחוותה היא נראית סבירה, והיא מצליחה לחזור לעבודתה ואפילו להתרכז...ודקה לפני שמגיעים האנשים,הוא משגר אלי הודעה: "הספקת לסדר את עצמך לפני?" והכלבה עונה לו שהספיקה ומוסיפה "אתה מביא אותי אל הקצה...מרגישה משוגעת... לא ממש נרגעת... רוצה עוד... צריכה להרגיש באמת!!!" והוא עונה לי "כן, הוירטואלי הזה, זה רק ליד, כמעט, בערך, לא באמת שם".. ובהמשך באחת ההפסקות הקצרות שלוקחת לעצמי ממשיכים להסתמס, וכותבת לו "חבל שלא לידך", "הייתי יושבת לרגלך ושמה את הראש על הירך שלך.." "ונחה", "ונושמת", "ומסניפה אותך לקרבי", והוא עונה לי שיש לי מקום שם ופה, ולכן למרות שגמר לפני שעה, היה נותן לי עוד לי – לכלבה... ואז כותב לי "תחשבי על לסיים בשש", "ולבוא לפה", "לכי לך", " ואני חוזרת לעבודה ובשעה שש ושש דקות בדיוק מקבלת ממנו שתי הודעות נוספות "אז כלבה", "קבלת הזמנה", ואני עונה לו שרק עכשיו סיימתי לעבוד, וצריכה פיפי, והוא שולח אותי לעשות, וכשחוזרת ומודיעה לו שאני כאן, הוא כותב "לחכות עם השאכטה?" ואני עונה לו "אני איתך", והוא כותב "לא כלבונת", "לא הבנת", ואני כותבת לו "להתקשר אליך בווטסאפ?" והוא משיב "לא", "ניסיון אחרון", ואני עונה "פוחדת לנחש", מאחר ויודעת שלא באמת מתאים לי להגיע אליו, ושצריכה מחר לעבור בדיקות ולא יכולה להיות מסומנת, ושבהמשך צריכה ללכת למדידות שמלה לאירוע מיוחד, והבת שלי תהיה איתי במדידות, ולא יכולה להיות מסומנת, ושבאופן כללי עמוסה במליון מטלות שמכבידות לי כל כך על המיינד, והוא אומר לי "כנסי לאוטו ובואי", "בואי כלבונת", ואנחנו ממשיכים להסתמס, ואני מנסה להסביר לו את כל הסיבות לכך שזה לא נכון שאבוא אליו, והוא, כמה צפוי, תוך שתי דקות מכניע, ואני הולכת לטהר עבורו את החורים, כפי שראוי באמת, וזה לוקח לי יותר זמן ממה שתיכננתי, ואני נלחצת, וכשסוף סוף נקייה, מתארגנת ונוסעת ומגיעה. וכשסוף סוף שם, מתחבקים חזק חזק, מדברים אל תוך העיניים, ומרגישים.
ובהמשך, סשן של ארבע שעות, בהן הוא יודע שלא יכול לסמן אותי, ואני רואה אותו תוך כדי הסשן בייסוריו, היד שלו פשוט חייבת, המבט שלו קורע אותי לגזרים, ולמרות שמתייסר, הוא מצליח לעמוד במילותיו, הוא לא מסמן אותי, אבל מצליל אותי למקומות הכי נמוכים שקיימים בעולם. ואני שוכבת על השטיח ומלקקת לו את הבהונות שעות ארוכות, והפה שלי דאוב כל כך, ואני חופרת לו עם הלשון בתחת, נדמה לי שעות, ואני פותחת עבורו שוב ושוב ושוב ושוב את החור (ההוא שפעם חשבתי שמכונה "פה") ומקבלת בכל פעם יריקה דשנה מכל הלב, ובהמשך גם על הפנים, והוא דוחף לי פלאג לתחת, והוא מאונן אותי עם דילדו וצעצועים אחרים, ואני צוללת לתהום, ואני כבר לא שם, ואני עמוק, עמוק, עמוק, וכשצריכה בפעם המאה בערך לעשות פיפי, הוא הולך איתי, מושיב אותי על האסלה, מזיין לי את הגרון, טוען שהשתפרתי פלאים, טוען שמרגיש אותי כפי שלא הרגיש בעבר, מגיש לי שוב את התחת שלו ושוב שותה אותו ושוב כל כך כלבה... ושוב עוברים לסלון ושוב מוצצת לו את הבהונות, מזיינת לעצמי את הגרון בכפות רגליו, מגיעה לאורגזמה קטנה, וכשממשיכים לאורגזמת סירנה של יללות, אורגזמה שמפרקת אותי לחלקיקים ואני עפה...
חוזרת הביתה אחרי שלוש לפנות בוקר, בקושי ישנה וקמה לעבודה... הגוף עדיין רועד, הנפש רועדת, הלב מחייך מרקד לו בפנים.
יום חדש הגיע.
שואלת את עצמי : "שחף, מה את באמת רוצה היום?" בזמן האחרון, מוצאת את עצמי עושה בוחן לב – כליות, שוב ושוב ושוב, ומודה, לפעמים נבהלת מעצמי, לפעמים לא מכירה... קוראת את הכרטיס שלי כאן באתר, מגלה שכתוב בו "אחרת" ולא "נשלטת", ואומרת לעצמי, תפסיקי להונות את עצמך,היום שחף את ממש לא אחרת, את נשלטת, ואפילו נשלטת מיומנת, אבל ובכל זאת, עדיין נשלטת מינית נקודה, ולא פסיק משם, המהות הזו לא השתנתה וטוב שכך.
חושבת על הפוסט שהעליתי אתמול לפרסום, חושבת על כל אותם שמכירים אותי בחיים האמיתיים שלי, חושבת לעצמי שיש כאלה שחושבים שפשוט ירדתי מהפסים, יש כאלה שמנסים להאיר את עיניי ולהוכיח אותי, לרוב מכוונות טובות, יש כאלה שמרחמים, יש כאלה.. ובכל זאת... לעיתים לא קל לי עם עצמי, לעיתים קשה לי עם פרשנות ושיפוט מהסביבה, מאידך אומרת לעצמי שאם הם כאן, אותם כל אלה שמעירים הערות, אם הם כאן כמוני, בעולם ההזוי הזה, מן הסתם הם לא בהכרח כל כך שונים וטהורים, מן הסתם גם הם סוטים, ואולי סוטים גדולים, ואולי סוטים אפילו כמוני רחמנא לצלן...
כל חיי חיפשתי זוגיות, ואולי עדיין בפנים נותר בי סוג של כמיהה לרגש של אהבה, אמפטייה וחברות, אבל המוח והלב כבר לא באמת מאמינים, ובינתיים רוצים לעשות לי רק חסדים, רק נעים, ובינתיים לוקחים אותי אל הקצוות, ובינתיים גורמים לי לשחרר עד הסוף, ורוצה להמשיך לשחרר עוד ועוד ועוד, ורוצה לחוש את הקצוות המחוספסים, הדוקרניים, ורוצה לזעוק ולבכות ולצרוח את החיים, ורוצה...
עכשיו נמצאת בדיוק שם, במקום ההוא בו אין מסכות, עכשיו בדיוק שם, במקום בו המיינד משחרר עוד ועוד ועוד, עכשיו רוצה לנשום רק שם, עכשיו רוצה לחיות את כל הפנטזיות הבוערות,
עכשיו – ללא מסכות, ללא הגנות, ללא...
הצורך דוחף אותי להעלות כאן פוסט שכתבתי לא מזמן למגירה, ועכשיו מתאים לי להוציא...כן, עכשיו...
בערה בקרבי, זמן ארוך של כלום, כלום שהופך אותי מבפנים, כלום שמאיים לבקע אותי לחלקיקי תסכול וכאב, כלום שגורם לי לרצות לצרוח אותי לעולם, כלום תובעני, כלום הרסני. אמצע יום עבודה, חושבת עליו, מדמיינת אותו, את הפרצוף היפה שלו, את הגוף המפוסל, מרגישה את סף החרמנות מיתמר לגובה מסוכן, שומעת את הוגינה מייללת בתוכי, ותוך כדי כך יורה הוראה "תתקשרי אליו", אך המיינד משסע אותה מייד, ואומר לי "תניחי לו, אם הוא ירצה הוא יתקשר", ומאחר ובחיים אני שולטת 24/7 ומי שמנהל אותי הוא דווקא המוח ולא הרגש, אני בוחרת לא להתקשר, לא לשלוח ווטסאפ, לא... וכעבור דקה או שתים מקבלת הודעת ווטסאפ ממנו, כזו שלא צריכה לפתוח, שכן היא מכילה מילה אחת בלבד "כלבה", וכשהוא קורא לי כלבה הלב שלי בפנים שר, וכשהוא קורא לי כלבה, אני מרגישה אהובה, וכשהוא קורא לי כלבה... בעצם למן הפעם השניה שנפגשנו הוא קורא לי רק כלבה, ולעיתים כשהוא במוד מחוייך במיוחד, אני הופכת להיות כלבונת, ואז גם ללא הזנב, לא מפסיקה לקשקש.
בפעם האחרונה שהגיע, דאג להביא אותי למקומות שהעיפו לי את המיינד, והפכתי לכלבה מטונפת תרתי משמע, לזונת זין ומה לא... לקח את הפנטזיות הכי קשות שלי והגשים לי אותן מבלי שביקשתי, ולא מתוך דאגה לצרכיי, אלא מתוך המקום שלו, הצורך המולד והטבעי שלו, להפוך את השפחה שאיתו לשכזו, ומתוך הטינופת הזו עפתי גבוה, עפתי חזק.
והחלטנו להפגש שוב, ולפני שיצא לדרך שלח לי הודעה "תבריקי את החורים שלך בשבילי, תתלבשי יפה, תשתי הרבה מים", והכנתי את עצמי בסשן טוהרה מדוקדק, והתלבשתי יפה והוא הגיע. הפעם הבטיח שיבוא לפנק גם אותי, ואי לכך הודיע לי שלפני שיסשן אותי קשות, יגמיר אותי פעמים וכך היה... הוא אמנם תיכנן שהסשן יתרחש בסלון ובמטבח ביתי, אך ביקשתי ממנו שיתחשב בהוריי, שגרים קומה מתחתי, ולהם לב חלש, ועשויים אולי להחליט לבוא להציל אותי כשישמעו את הצלפות החגורה, והפעם, רק הפעם, הוא נכנע לי. ואחרי שלב הג'וינטים, והיין ,והאוכל הטוב שהכנתי עבורו, ואחרי שיחה טובה ואחרי עוד, הוא נכנס לרוח של נתינה, וטיפל בכוס שלי בכל דרך מענגת אפשרית מבלי שהייתי צריכה לגעת בו, מבלי שהייתי צריכה להתייחס, מבלי מאומה, מבלי שהוריד את מכנסיו, וריגש אותי כל כך בנתינה שלו, נתינה שהסתיימה בגמירה יללנית במיוחד, וכשהמשיך הלאה, למרות שנדיר שאני מסוגלת לגמור ברצף, ידעתי שאגיע שוב, הייתי לגמרי שם, ואז הוסיף את כל האביזרים שהיו מסודרים בדייקנות , כפי שגם ביננו הדייקנות הזו תמיד קיימת, והסביר לי שהוא הולך לטפל לי בתחת באופן מכאיב במיוחד, תוך שהוא יהיה מרוכז אך ורק בזה, והוא החל עם הספנקים שלו, בעוצמה מטורפת, והוסיף את הספנקר והוסיף שוט זנבות, ודאג להזכיר לי כל אימת שהתכופפתי ואיבדתי את היציבות בשל העוצמה המטורפת, להגיש לו את הישבן יפה, ולהתחיל גם למצוץ זין ענק מגומי, כדי להכין את הגרון שלי לדבר האמיתי, וכשכותבת על כך עכשיו נכנסת שוב למוד ומרגישה את החרמנות גואה בי שוב... הגמירה השניה לא אחרה לבוא והיא הגיעה כשעוצמות ההצלפה היו אכזריות בשילוב עם הרוקט שעינג את הדגדגן והרגשתי שאני עפה.
ואחרי שעפתי הגיע תורו, ושוב כבסשן הקודם הפכתי להיות לו לזונת זין, לשלושה חורים פעורים, והוא ירה את הפקודות שלו באוויר, ואני השתדלתי בכל כוחי לתת לו אותי, לשימושו, ללא כחל וסייג, והוא העיף אותי. הוא העיף ומעיף אותי באותנטיות שבו, מעולם לא חוויתי שולט שלוקח אותי ומתווה לי דרך כזו מתוך הצורך החייתי המטורף שחי בו. וכשהוא צריך אותי חור עבורו הרי שאני מייד חור, וכשהוא אומר לי בטון מצווה לפתוח את החור ומתקרב לפנים שלי, ואני פותחת ככל יכולתי, ועדיין הרוק הסמיך שלו, נכנס רק בחלקו אל החור – אל הפה, כשהמסה הענקית הנוספת מכסה לי את העיניים והמצח והאף, וכשבאחת הפעמים מסתננת לה מפי בטעות מילה לא ראוייה, מצווה לפתוח שוב, כאשר תוך שנייה הפנים שלי הופכות לעיסה מבעיתה, ומתוך העיסה הזו אני חייבת לומר לו במיידי "תודה", ושוב, כשכותבת על כך עכשיו, פשוט עפה. הצורך הזה שלו מעיף אותי לעוצמת תחושות שמעולם לא חשתי. האמת, מעולם לא רציתי להיות זונת זין, או כלי לשימוש, ואיתו אני רוצה עוד ועוד ועוד, והוא נותן לי הוראה למצוץ לו את כפות הרגלים, לטפל בהן כך שיחנקו לי את הגרון, ואני רואה אותו מאונן את עצמו, ורואה אותי במראה, כלי לשימושו, ונותנת את כולי עד הסוף, ולאחר מכן נותנת לו את החור השלישי, אליו הוא מחליט להכניס פלאג בעל גדול שחור ויפה, והוא מכניס אותו תחילה בלי לשמן ואני כואבת, וכשמתלוננת מקבלת ממנו תשובה, כי חשב שאין צורך לרכך..ובכל זאת מתחשב ומוציא, משמן ומחדיר לי בכיף, ובהמשך דוהר עלי בזיון תחת בלתי נגמר, ואני מתחילה לדבר תוך כדי, משתפת אותי בפנטזיה שמימשתי בעבר ממש רק בקטנה, מספרת לו שכולם מסתכלים איך הוא פותח לי את התחת ומזיין אותי בתנועות איטיות ועמוקות, ושוב עכשיו כשכותבת, מרגישה אותו פותח לי את התחת, האצבעות ממשיכות להקליד בקצב, אך הלב שלי תכף מתפוצץ, והפרצוף שלי פרצוף של כלבה שרוצה רק לתת. ושוב אנחנו בחדר האמבטיה, לרגע פוחדת שהוא עומד להשתין עלי, אך לשמחתי לשם עוד לא הגענו, הוא חוזר בו, אבל אני יושבת על האסלה ובמשך שעה ארוכה חופרת לו עמוק בתחת עם הלשון שלי, חופרת ולא מפסיקה, ואני לגמרי כלבה, כלבה עבורו, כלי שרת, שלושה חורים לשימושו, והוא לא מפסיק לדבר ולהורות, והוא חד ונוקב, והוא גס, והוא שואל אם טעים לי, ולמרות ההשתדלות הבלתי נדלת שלי, ולמרות שתוך כדי לא ממש מצליחה לנשום, הוא מתלונן שרוצה להרגיש את הלשון שלי חופרת בו לעומק, ומרים עלי קול וטוען שצריכה להשתפר, ואני כל כולי שם - כלבה
ואני אף פעם באמת לא הייתי כלבה.
ובחמש לפנות בוקר, אחרי שהוא אוכל שוב ואני מתקלחת ובודקת את הסגול כחול אדום שצבעו לי את התחת, אנחנו נכנסים למיטה, ואני כבר לא כלבה מטונפת ואפילו כבר לא ממש כלבה ושוכבת לצידו ונעים לי ורגוע ושלו.
הוא רואה טלביזיה ואני לא נרדמת.. בשש וחצי קמה מהמיטה מתארגנת לעבודה, מנשקת ומשאירה אותו לישון, והוא כל כך יפה ואני כל כך מאושרת. ויוצאת מהבית, הפעם השפתיים לא נפוחות כבפעם הקודמת, הפעם החניכיים לא מרגישות לי חרוכות, הפעם יוצאת יפה, יוצאת קורנת, הגוף כבר התרגל להיות עבורו זונת זין, הפנים יפות, קורנות, השמש מחייכת ואני צועדת ליום עבודה שיסתיים רק בערב, והאמת, אני פשוט כלבה מאושרת, ולא יודעת אם מישהו נוסף אי פעם יזכה לקבל אותי כלבה מיוחמת לשרותו, מאחר וארצה להיות שם רק כשהתשוקה תעיף לי את המיינד, והוא העיף לי את המיינד כבר מזמן, הרוויח אותי כלבה לשרותו.
יושבת עכשיו יפה, כל כך יפה, בחצאית מיני צרה שחורה, בגופיית קולר צמודה, גרבוני רשת שמסתיימים בירכיים, במגפיים גבוהים במיוחד, מאופרת, אמנם ללא הליפסטיק האדום, לא יכולתי, זעק לי יותר מדי, אבל יפה, לא מתביישת לומר, כל כך יפה!
התכוננתי כפי שצריך, רציתי לבוא יפה, רציתי שיאהב, רציתי שיקח, זכרתי אותו בנוקשותו, הגוף לא שוכח, זכרתי אותו בכאב שהעניק לי, זכרתי הצלפות חגורה קשות, זכרתי שבאחת הפעמים בהתחלה, פחדתי שאם יבוא קיים סיכוי שלא אשאר בחיים, זכרתי כאב אכזרי, מאזוכיסטית גדולה אני לא אך התמכרתי אליו, זכרתי ימים בהם סבלתי מגרד שהיה תוקף אותי במיוחד בלילות, ומאחר ולא נמצאה סיבה פיזית לתופעה, הבנתי שהפחד שחלחל בי הוא שהיתל בי והפך אותי כל יום ובמיוחד כל לילה מחדש.
אני לא תמימה, מזמן לא תמימה, ויודעת להיות כלבה ויודעת להיות זונה, אך יודעת להיות ראוייה. אוהבת על הקצה, מאוד אוהבת, אבל רוצה שתבוא אלי ממקום של כבוד, ואם אין לך כבוד אלי, לך לזונה, שלם לה ועשה בה כרצונך.
שחף אישה בת 52, תכף תוציא מהמגרה פוסט שכתבה לא מזמן ולא פרסמה מסיבות אישיות, ותפרסם אותו כאן, ותראה איזו כלבה פיספסת, ותראה לאן יכולת לקחת אותה אם היית בא בגישה אנושית. שחף אישה כל כך ראוייה, שחף מתביישת עכשיו שלא הבינה עד כה, גם בסיבוב השני, מי אתה באמת, אך שחף גם גאה, גאה כל כך שלא התפתת להגיע אליך, למרות שהיתה מוכנה, למרות שהצורך מילא אותה, למרות שהכינה את עצמה, למרות הכמיהה.
סוף סוף קבענו מפגש, אחרי ימים של דיבורים לא פשוטים, אחרי שהתעקש שאנבח עבורו, ואני טענתי שזה משהו שלא יקרה מאחר ולא יכולה וגם לא רוצה, וביקשתי שיקבל אותי כלבה אילמת, ולבסוף לאחר שלא הפסיק להתכווח איתי אמרתי לו שיניח... הצעתי שידחה את הצורך הזה למפגש של פנים אל פנים, וגם שם טענתי שלדעתי לא אנבח, גם אם יצליף בי קשות, ואולי, למרות הכל, בסופו של דבר אשתחרר ויצליח לו... והנה היום הייתי צריכה להגיע, ואולי אם הפחד היה מכניע אותי היה זוכה לשמוע את מה ששחף בעצמה לא שמעה מעולם, למרות שהציע לה להתחיל באימונים מול עצמה – היינו זוכים אולי לשמוע את שחף נובחת – אבל, לא קרה...
ובצהרים כתבתי לו "אם אתה רוצה אותי יותר משוחררת רצוי שיהיה יין או משהו אחר", והוא כתב לי כתגובה "תדאגי לכל מה שנדרש", והרגשתי שחטפתי ממנו מכה מתחת לחגורה. למרות שכתבתי לו בתגובה שאדאג, חשתי עלבון צורב, חשבתי לעצמי – אמנם כלבה אבל בכל זאת, גם כלבה אורחת לא צריכה להביא איתה את היין.
בערב , כשכבר היה מאוחר, כתבתי לו "מה קורה?" והוא השיב "יכולה להתחיל להתכונן, אגיד לך מתי לצאת", לאחר ההודעה ממנו כתבתי "יש לך פותחן לבקבוק יין?" והוא ענה לי שכן, ושאל אם התחת שלי מוכן גם, ואני השבתי לו שמבריקה.
חושבת שעברו לפחות 50 דקות עד שלפתע קיבלתי הודעה "צאי", והלב שלי, שגם לפני שהחלו כל ההודעות החסיר פעימה, הפעם ללא ספק בכלל החוויר שם, החליף את צבעו, וכתבתי לו "אני יוצאת אבל מבקשת שהמיליטנתיות תרד", וכתגובה קיבלתי ממנו הודעה "היא רק עולה". בהמשך כתבתי "לא רציתי לדבר על כך לפני שמגיעה אבל אתה מתגרה בי", ובהודעה נוספת כתבתי "אגיד לך רק דבר אחד, אני נכנסת למוד לא בדרך הזו" ובהודעת המשך כתבתי "תהיה אנושי", והוא השיב "אני לא", והוסיף "ואת לא באה לכאן לשחק שבץ נא" ועוד כתב "כדאי שתגיעי לכאן שאת זוכרת בדיוק את מקומך", "אני לא כאן להכניס אותך למוד, את תגיעי במוד", ועוד הוסיף וכתב "אני לא החברים המשחקים שלך, הפנמת או שצריך להשאיר אותך בבית בשביל שתביני" ובהודעה הלפני אחרונה כתב "אל תצאי בלי לכתוב לי תשובה ברורה ומפורטת.
לקחתי לעצמי 5 דקות של צלילה אל תוך עצמי... הייתי די בהלם, חושבת...
כעבור 5 דקות כתב לי "לא רואה תשובה", וכתגובה כתבתי לו "אני מוותרת", והוספתי "יכולה להגיע למקומות מאוד גבוהים אבל זקוקה לאנושיות לפני שצוללת ולאחר מכן", ובהודעת המשך הוספתי "בהצלחה עם המתאימה לך".
כך אמרה הכלבה, אמרה ולא יספה וטוב שכך...
השקט הזה של הלפני...
המתח שמטפס במורד הגרון...
גרון שיודע...
יותר מדי זמן עבר מאז החלטנו לחזור ולהיות שם שוב
והיה כעס, ומתח ואכזבה,
ובהמשך לא הצלחנו להפגש מסיבות אחרות
והיום זה קורה
ואבוא..
ואיך אצא ממך הפעם
איך?
בסיבוב הקודם רעדתי, הפחד איים לשתק אותי
ולפני שנסעתי אליך שאלתי המון שאלות
וביקשתי לדעת שתראה אותי
ושגם תחבק
ולמרות שלא הבטחת לי דבר נסעתי
והייתי שם
הייתי שם בדיוק כפי שרצית
בדיוק
והיום, כשהחלפנו הודעות
בחרתי לא לבקש ממך מאומה
לא לומר לך שזקוקה למבע עיניים
לא לבקש ממך לתת לי זמן להסתגלות והרגעות
לא לומר
אתה יודע? כבר עברתי דבר או שניים
גם סשנים קשים, חלקם הותרתי בינתיים לנוח במגרה
ובאותם סשנים קשים, אמיתיים, נדירים, נתתי את עצמי עד הסוף כלבה..
אבל היה שם גם רגש
הרבה רגש היה שם
והיתה רגישות
והיתה אכפתיות
והוא ידע את נפשי
וידעתי שלמרות שהוריד אותי אל ירכתי המצולות, לא יפסיק לצלול לי אל תוך הנשמה, ומהמצולות הכי עמוקים ידע להעיף אותי מעלה
מגיעה אליך חזקה היום
אמנם כלבה
אבל
ברורה לעצמי
והלוואי ואהיה היום מדוייקת
בערב אלבש עבורך שמלה
נעלי עקב
אולי גם אחליט למרוח את שפתיי באודם אדום זועק
אתה אוהב אותי זונה
איך אצעד ממפתן דלתך בבוקר המחרת?
איך?
האם אהיה אחרת?
ועכשיו מטורפת, מטורפת עכשיו..
הצורך ערבל אותי, הפך..
ולמרות שפגשתי היום אדם מקסים, פוטנציאל לזוגיות בדסמית שלמה ומופלאה,
כרגע הנשמה שלי הפוכה, תפוסה..
ההוא בנה לי את הצורך, בנה כל כך חזק,
ההגיון איבד את הכושר, ובחר להשאר באיבוד,
הולכת לשם, אליו, זקוקה לקצה הזה,
זוכרת איך זה היה
צריכה היום יותר מזה
מטורפת!
בימים האחרונים זה מרגיש לי כאילו לקח מקדחה והוא קודח לי בראש, כדי לתקן אותי, כדי להפוך אותי בדיוק לכלבה לה זקוק, ולמרות שהסברתי לו את הלקויות, עוד בטרם, הוא נאבק בהן, נאבק בי, מנסה להשתלט לי על המוח. ואני מגייסת את כל הסבלנות שיש בי, ויש בי לא מעט, מסבירה לו, מביאה שורת נימוקים יפים, טובים, הגיוניים, וכשהם נדחים על הסף אני נאבקת, בועטת, סוגרת אותי, מכניסה את עצמי לכלוב ולא רוצה לצאת, לא כך.
לילות הזויים, מתהפכת שוב ושוב ושוב, ופוחדת להפסיד אותו ואת היחסים הפסיכיים האלה, ואת ההליכה על הקצה, אבל פוחדת להפסיד גם אותי ..
אלה אפילו לא היו המילים, זו היתה רק האינטונאציה, זה היה רק הטון שלו, שהחריד לי את האוזניים, ובשניות, הערוץ השמיעתי שלי, שעד כה עבד יפה, יש לומר, חדל מלפעול, בדיוק כמו מערכת שזיהתה תקלה, וכבתה באופן אוטומטי כדי להגן על עצמה. הוא ידע שחיכיתי לשיחה הזו, שיתף פעולה בכך שהתקשר, אך גרם לפה שלי להוציא מילים, אמנם לא קשות, אמנם לא רעות, ואפילו מהוגנות, אך המנגינה שיצרו המילים שלי היתה בניגון ציני. והוא, שהתברך בחוש ציני מזוקק, באוטומציה מוחלטת, ברורה וישירה, ירה עלי שורה של מילים, שאמורות לעשות restart לכל נשלטת באשר היא, אך לא רק שלא הצליחו ליישר אותי, אלא יצרו במיידי , שורה של סימפטומים, שכללה כעס, עלבון, התכנסות מחשבתית וכיבוי טוטאלי של ערוץ היצריות המינית, שעד כה היה מאוד חי.
ולאחר מכן צנחה דממה כבדה.
יום למחרת ניתקתי את עצמי מכל ההיסוסים, מכל ההתחבטויות, ונסעתי עם חברות ליום כיף. שתים עשרה שעות כמעט ולא הפסקתי לצחוק, בעת שאנחנו שוטפות את העיניים, עושות קילומטרז', שלא היה מבייש ספורטאי מיומן לפני טרק אתגרי במיוחד, מודדות בערך מיליון בגדים, ובעצם לא מודדות אלא, אני מודדת והן סובלות, וכמובן לא מזניחות את הצד הגסטרונומי. לסיום, ולמרות מות הייצר המיני שלי, עוד יום קודם לכן, ואולי דווקא בשל מותו, גם אם מדובר היה במוות זמני, קינחנו בחנות לאביזרי מין, שם בחנתי את מבחר הרוקטים הקיימים בשוק, כשאני מפעילה אותם אחד לאחד, חשה ברטט, מתייעצת עם המוכר ומקבלת החלטה שהוכיחה את עצמה כשווה.
ובכל הזמן ההוא, למרות הצחוקים, והכיף והשחרור, וההנאות הקטנות וההנאות הגדולות, לא יכולתי שלא לקרוא אותו, בהודעות שכתב לי, והרגשתי איך בפנים אני בהתחבטויות, שהופכות אותי לכדור פינג פונג, פעם אני פה ופעם אחרת עפה לשם, פעם במציאות של אישה שרוצה קשר שיש בו גם הכלה ועוד הרבה, ופעם אחרת ככלבה, כלבה טוטאלית, כדי להרגיש את זה הכי חד, הכי קשה, הכי על הקצה.
ולא יכולתי להחליט..
המיינד לקח אותי לאני שלי, לאישה יפה, בשלה, חכמה, ייחודית ומאתגרת, והרגש לקח אותי להרי האלפים, בהם עוד לא הייתי, וכבר לא הייתי כדור פינג פונג אלא מטוטלת, מטוטלת של שעון קוקיה כבד ועתיק מפעם, והמטוטלת הזו עליה הייתי תלוייה המשיכה לזרוק אותי מצד לצד.. המשיכה לטלטל, המשיכה להתעלל.. ואני , הבטן מתהפכת לי עם נדנודים...
ועדיין לא יכולתי להחליט... ונזכרתי איך יום קודם, כשהמערכת של הגוף שלי כבתה, כשנסתה לעזור לי,כתבתי לו " יש לך יהלום בידיים, תתן מעצמך רק קצת, תכבד אותי ואהיה לך מה שתרצה. לא יכולה ולא רוצה בלי המינימום הזה ".. והתגובה שקיבלתי ממנו היתה " כדאי שתפנימי ומהר כי חוסר ההפנמה הזה, זה בדיוק מה שמפריע לך מהרגע שחזרת, בראש שלך את עוד לא על ארבע" . ובהמשך כתב " אנחנו מכירים מספיק שנים את יודעת בדיוק מה נדרש ממך ואיך אני רוצה אותך... השלב הבא זה שאת תתקשרי אלי ותתנצלי, ואז נוכל להמשיך את השיחה שביקשת לשוחח אתמול"... והיו עוד הרבה מילים, על איך מתנהגת כלבה, ועל כך שהוא לא מהחברים הונילים שלי, ועוד דיבר על ההתנהלות שלי אל מולו, והטונים שלי ועוד הרבה...
ובלילה,כנראה בדומה למה שעבר על המלך אחשוורוש, נדדה שנתי, ולא הפסקתי להתהפך, ולא הפסקתי להתחבט, ולא הפסקתי...
ובבוקר ראיתי הודעת ווטסאפ ממנו, הודעה ששוגרה בלילה, עת שהתהפכתי, בה שאל אם כבר החלטתי..
וכתבתי לו שישנתי רע, שהמחשבות הפכו אותי, שעדיין לא סגורה, שצריכה שיעזור לי, והחלפנו עוד מספר הודעות, והוא הוסיף וכתב "אנחנו יודעים מה תהיה ההחלטה – אבל תמשיכי לחשוב עד שתהיי סגורה על זה" , ולאחר עוד 4 משפטים כבר ידעתי - החלטתי, וכתבתי לו במילים בודדות, בכ- 10 הודעות נפרדות...
"כמהה"
"להרגיש אותך"
"לידי"
"איתי"
"החלטתי"
"הולכת עד הסוף"
"איתך"
"לפחות באמת מנסה"
"זקוקה"
והוא ברך אותי : "מזל טוב"
ובהמשך דיברתי איתו, את אותה השיחה שרציתי שנקיים בדיוק יום לפני, אותה שיחה שגרמה לשבר, והפעם כבר לא היו קולות רעים, והיה לי נעים. דיברתי על כל הקשיים, וההזדקקויות שלי, והוא התמקד במיוחד בקושי שלי, של זו שמגיעה ממקום של שליטה ותפקידים ועמדות בחיים, וכמה קשה לי לוותר ולשים את כל זה בצד, וכמה הוא יהיה איתי חד משמעי, בדיוק כפי שהיה לפני 12 שנים.
והחלטתי להכנס בדיוק למקום הפסיכי ההוא, לקחת לעצמי תקופה בה אני כלבה לשרותו, להכנס למקום ההוא בדיוק ולתת לעצמי להרגיש, ומי יתן גם לעוף...
אז מעכשיו שחף, זו שבכרטיס שלה מוגדרת כ"אחרת" הופכת להיות לו "כלבה באימונים"
והתחלנו...
ולומדת...
ומנסה
ויהיה קשה..
ויהיה לא קל..
ויהיה מאתגר..
ואחר..
ושונה.
זה לא סוף פסוק, וזו לא נקודה, זו תקופה בחיים, תקופה בה רוצה להרגיש ולעוף ולהיות הכלבה שלו, כלבה באימונים... ולא, לא התחרפנתי וגם לא השתגעתי וגם לא... פשוט חייבת לעצמי, חייבת ללמוד לשחרר, חייבת להיות שם לפחות פעם אחת עד הסוף..
ובבקשה על תנגנו עבור שחף רקוויאם...
.
