שקיפויות

במקרה הזה, יהיו מי שיגידו, שהכתובת היתה על הקיר. האמת שכבר באותו ערב הרגשתי, ויום למחרת הבנתי שנעשתה כאן טעות, וכדרכי אהיה מדוייקת עוד יותר אפילו, ואודה, כי נעשתה כאן טעות גסה מצידי, ולמרות זאת חשבתי שנוכל לה לאותה הטעות, ונצליח לגדול ממנה לאותם המקומות, לאותם האפיקים, ששנינו מחפשים, אבל זה לא קרה ונותר רק ריק, ונותר רק תסכול..

באותו יום כתבתי על כלבה, שהשמש זורחת לה מהתחת, והיא באמת זרחה, באורות קסומים, אבל די מהר הבנתי שגם כאן, במקום ההזוי הזה, מסתבר, לא נכון לקצר תהליכים, ואולי דווקא כאן חשוב כל כך, להקפיד על זמנים, בטח ובטח כשמדובר בתהליכיי שליטה. וזה לא שחשבתי שנמצאת כבר שם, אבל משהו במה ששנינו כל כך רצינו, ביחד עם העובדה, שנתנו את עצמנו באופן כל כך טבעי וזורם, לתהליך של שחרור מטורף שכזה, גרם לי לאשלייה חזקה כל כך, של להרגיש  שם במיינד,  את המקום הנמוך הזה, בו כלבה מוכנה לתת את עצמה עד הסוף, לתת את עצמה עד שלא רואה את עצמה, להתמסר באופן טוטאלי כל כך, ורק מי שהיה שם באמת, מבין, ורק מי שהיה שם באמת, יודע.

במקום המדוייק הזה, הייתי לא מכבר, עם אחד, נדיר ומיוחד, שידע לקחת אותי לשם, כפי שמעולם לא הייתי, וגרם לי לרצות להיות שם עבורו, במקומות הכי נמוכים, הכי משפילים, הכי הזויים, ומשם עפתי, ואולי בשל הצורך הזה להיות שם בדיוק, מימד הזמן השתגע, ומצאתי את עצמי בוירטואליה פסיכית של יחסיי שליטה, אלא שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שזו וירטואליה, והכל בעצם רק לכאורה. ובערב, כשכבר התפקחתי קצת מן האשלייה, והתחלתי לסמן לו ולבעוט בעיטות חלשות בידיים ואולי גם חזקות יותר ברגליים, נכנסתי איתו לסוג של מאבק, ולמרות שניסיתי להסביר במילים, שמרגישה שצעדנו מהר מדי, ומרגישה שלא נכון לי להיות אל מולו בוירטואליה, בכאלה מצבים, כבר לא היתה שם אוזן קשבת, היו שם רק אותן מילים מצידו, שכאילו נלקחו מפוסטים שכתבתי, מילים שנאמרו על ידי ההוא שלקח אותי, מילים שהיו של ההוא, מילים שכמו התפלחו למקום, טרם הבשיל זמנן, מילים שחשוב שיאמרו, לפחות בפעם הראשונה, פנים אל פנים.

ובלילה, לאחר שניסיתי להיות שם עבורו, מרחוק, למרות ההתנגדויות שגופי ייצר, ונפרדנו לבסוף בברכת לילה טוב, לא יכולתי להרדם.. לקחתי את הרוקט ואוננתי את עצמי לדעת, ונכנסתי ממש לסיוט, סיוט קשה. קולות הציפו אותי, הדהדו בתוכי, לא פסקו ולו לרגע, ושמעתי את ההוא אומר לי "תפתחי את החור כלבה", ותוך כדי כך פתחתי את הפה הכי חזק שיכולתי והרגשתי, ממש הרגשתי את אותה היריקה, והייתי שם, ובהמשך שמעתי את ההוא, שבסופו של דבר לא נסעתי לפגוש, מצווה עלי לנבוח, ואני, שלא יודעת לנבוח, נבחתי, נזכרתי שאמר לי שרצוי שאתאמן עם עצמי, אז פתאום לפתע הן יצאו, נביחות קטנות, שדמו כנראה יותר לנביחות של גורה, אבל הן היו שם, והמשכתי לאונן את עצמי על הדעת, והמשכתי לחוש כבתוך סיוט רע, והתחלתי לדמוע, והמשכתי להתגעגע אליו, אל ההוא שידע לקחת אותי למקום ההוא, למקום הנמוך ביותר, במצולות ים המלח, ורציתי להשאר שם, ורציתי לנוח,ולבסוף היתה גם גמירה, ולאחר שעות הצלחתי כנראה גם להרדם..

ובבוקר שאל אותי בהודעת ווטסאפ, כמה הכלבונת שלו התגעגעה אליו, ועניתי לו בהודעה, שיש בי כמיהה, והוספתי "הגעגוע...אחרי שנכיר... אתה לא יכול להתגעגע למשהו שאתה לא מכיר", והוא השיב "שאלתי שאלה..אז תעני לה", ואני הגבתי "אתה רוצה שאענה לך כמו רובוט?", והוספתי "אתה לא מעריך את הכנות שבי" ובהודעה נוספת כתבתי "יצרת בי משהו, תחושה של כמיהה", בתגובה לכך כתב לי "תעני", עניתי "אתה לא מקבל את התשובה שלי", וכתגובה למה שכתבתי, כתב לי "למזלך את לא לידי עכשיו",  ובמשך כל היום לא היתה ביננו שום תקשורת ואני תהיתי, תהיתי כל כך...

ואתמול בבוקר כתב לי "איזה יופי..התחלנו אתמול בוקר נהדר וסיימנו את היום רע מאוד... אבל כנראה שזה מה שצריך לקרות, בוקר טוב ויום נהדר", ואני כתבתי לו "קראתי שוב את הפרופיל שלך...שם... אתה מספר על הדרך של השליטה...על התהליך...תהליך זה לא בום טראח...אנחנו עוד לא שם...יש תחושות..כמיהות ועוד הרבה... כנות ודיוק הם בעיניי בראש, הרבה לפני שליטה...אל תזלזל בכנות שלי... בוקר טוב ובהצלחה בערב.."

וביום המחרת היו עוד דיבורים, והוא דיבר על הצורך שלו להיות בתוכי, ולהרגיש כל חור וחור, להריח ולטעום ועוד הרבה, ואני העזתי ודיברתי גם על דברים אחרים, ובעצם כל התקשורת הזו, נאמרה במסרונים, ושוב תהיתי, וכתבתי לו "אתה רוצה להתקשר ולדבר איתי באופן ישיר?" והוא כתב לי "על מה?" ואני קפאתי לרגע, לאחר מכן התעשתתי  ושלחתי לו הודעה קולית, בה הסברתי למה שיח ישיר, של שיחת טלפון, נכון וחשוב בעיניי, ולאחר מכן נתן לי הוראה להתקשר והתקשרתי.

לא, לא הצלחנו לגשר על פני הדברים והתחושה היתה תחושת החמצה, החמצה גדולה.

אין ולא יקרה יותר שאתחיל שוב אי פעם מערכת יחסים בסוג של זרימה וירטואלית... אין ולא יקרה, תרשמו בבקשה לפניכם.

כולם ממרקים את הבית לקראת פסח ואני במקום לנקות מלכלכת בצבעים..

זוג חדש נרקם כאן על הקנבס, בזרם של צבעים ניגודיים, בדיוק כמוהו וכמוה,

הוא שחור והיא לבנה, והם רוקדים לצליליי מוסיקה לא נודעת.

בדר"כ יודעת לאן לקחת ולהוביל את היצירה. בסשנים של ציור, אני השולטת, הגבירה, אני האחת והיחידה המחליטה,

אך הפעם מרגישה שהיצירה לוקחת אותי, בדיוק כמו בסשן אחר, אמיתי...

לאן היא לוקחת אותי? האמת שלא יודעת, אין לי שמץ של מושג..ומתחילה, למרות ואולי בשל החשש, להנות מהלא נודע המסקרן הזה.. 

יודעת רק שזה אקספרסיבי וחייתי יותר בתחושות. מרגישה שהזוג, שרוקם כאן עור וגידים,

מרוכז עם עצמו בתהליך מפעים... וממש בדומה לסשן, יודעת כמעט תמיד בוודאות איך נכנסתי אליו,

אך כמעט לעולם אין לי מושג כיצד אצא ממנו, כיצד יסתיים..

בינתיים בתחושה טובה, ואפילו מפעימה...

מייחלת עבורם, עבור הזוג שמקבל ממני חיות,  שגם אצלם יסתיים בטוב:-)

מתעוררת לתוך כאב מפלח של כף רגל שמאל, עם הקרסול המחובר אליה והחלק התחתון של השוק, מנסה להגיע למצב של עמידה על הרצפה, דבר שכמעט תמיד מקל באופן מיידי ומסייע לשחרור, והפעם אין תגובה, ולא רק שאין תגובה – יש החמרה, ואני מתעוותת ומתחילה ליבב יבבות קולניות, תוך כדי נסיונות לעסות את השרירים, לשנות תנוחה, ולרגע נדמה שהשרירים התפוסים משתחררים, אך כעבור שני רגעים שוב הם נתפסים ואני לא עומדת בזה, ממשיכה ליבב בקולניות עד שמתרחש שוב הנס, והפעם יש הרפייה.

בחופש, נוסעת למרכז, ליום שיש בו פגישות עונג צרוף עם אנשים כל כך משמעותיים בחיי, ומה לעשות? גם טיפול לא נעים, שעסקינן איך לא.. באסתטיקה, שכנראה רק אנחנו הנשים, מספיק פסיכיות, בכדי להחליט להגיע למקומות הסבל הללו, וגם לשלם לא מעט כסף על כך... לך תבין נפש של אישה... נפש של כלבה, מסתבר, עוד יותר קשה להבין אפילו:)

יצאתי מוקדם, מוקדם מדי מכדי להתכונן כראוי לטיפול המהווה סשן כאב בפני עצמו. בדר"כ אמורה למרוח  שתי שפורפרות של משחה מאלחשת, לאורכה של כל רגל, ולעשות כבסשן מומיפקציה, ניילון של כל רגל מהקרסול עד למפשעה, פעולה שיש לבצע כשעתיים לפני הטיפול, וחששתי שאם אבצע אותה ארבע שעות לפני הזמן, לא יהיה לך ערך. אי לכך, לקחתי איתי גליל כבד של ניילון נצמד ויצאתי לדרך. כשהגעתי לתחנת רכבת מרכז, נכנסתי לשירותים ונסיתי לבצע את ההכנות, אך כעבור כדקה, הבנתי שלא בשבילי הסיפור הזה בתא שירותים ציבוריים קטן ולא נקי במיוחד... ויתרתי... נפטרתי מגליל הניילון שהכביד עלי במשקל שלו, תוך שאני מעיפה אותו לפח האשפה, מרחתי מעט משחה ויצאתי, ללא שיכולתי לשער את ההשלכות...

בהמשך שעתיים של מפגש בוקר עם חברה נדירה, שחיה כיום את חייה, כשהיא כל כך נאמנה לתחושות שלה, ותמיד יכולה לשתף אותה במהות אותה אני חיה, תוך כדי כך שחוסכת ממנה פרטים, שגם עליה, הפתוחה והנאורה, עשויים להכביד..

ולאחר המפגש, שמרחיב לי את הנשמה, מגיעה לטיפול, הפעם פוגשת רופא שטרם טיפל בי, ומבקשת ממנו שיביא גם קרח, מאחר והסיבולת שלי לקבלת כאב אינה גבוהה, והוא טוען שקרח זה בולשיט, וכשאנחנו נכנסים לחדרון ואני מעיזה לשאול אם החליף את הנייר בה מכוסה מיטת הטיפולים, אני מבינה שזה היה מיותר, שכן הפכתי אותו לאריה זועם, והוא מתרגז כל כך לנוכח השאלה, שכנראה גורמת לו לחשוב שאולי חשבתי שאינו מקצועי, ובהמשך כשאני מסירה את מכנסיי והוא לא נתקל, כפי שרגיל, ברגליים עטופות שכבות של ניילון נצמד, הוא שואל אם לא הכנתי את עצמי כמו שצריך, והוא מקבל ממני הסבר, שלא רק שלא מניח את דעתו, אלא כמעט מוציא אותו מדעתו, והוא אומר לי בכעס, שהמשחה שמרחתי, היא כמו כוסות רוח למת, נספגה במכנסיים, ולמעשה אין מה שיעזור לי לעמעם את הכאב, ואני, למרות שמרגישה בתוכי את הכעס, על כך שלא רק שלא רואה על פניו שביב של אמפטייה, אלא מזהה ממש שיטנה, מבקשת ממנו להתחיל, ומוסיפה שאם ארגיש שלא אוכל, נפסיק את הטיפול ונקבע מועד מחודש.

שעה שלמה אני שוכבת שם, כמעט מבלי להוציא הגה, והוא הופך אותי כמו שהופכים שיפודי בשר על המנגל, והכאב המחטט של הדקירות הורג אותי, ואני כבסשן, מנסה להרגיע את עצמי, לנשום נשימות, להכנס למוד שאומר שבשבילו, והפעם מדמיינת דמות אמורפית, אני יכולה.. והוא, המטפל, קפדן במיוחד, ולא מוותר על אף נקודה, ואנחנו ממשיכים, וגם כשמסיים רגל אחת ושואל אם זקוקה להפסקה, אני מבקשת שימשיך, לא רוצה לצאת מהמוד הזה.. רק פעם אחת גונחת בטרוף, וללא אזהרה קמה מהמיטה, כשנתפסת לי שוב הרגל, בדיוק עם אותו סוג של כאב מטורף שחוויתי בבוקר, ולאחר ההרפיה, חוזרת מיידית לתנוחה המבוקשת. ולבסוף הוא מסיים, ואומר לי שאם עברתי את זה כך, מסתבר שסף הכאב שלי ממש לא נמוך כמו שחשבתי..  נו טוב, חשבתי, משהו במהות הבדסמית, בסשנים שחוויתי, עזר לי היום להתגבר.

ובהמשך פוגשת אותו, את הונילי שמלווה אותי אם מרחוק ואם מקרוב, כבר שמונה שנים לפחות, לכמה שעות של סשן מנטלי. נפגשים אחרי כמעט שלושה חודשים של נתק מוחלט, אחרי שביומיים האחרונים דיבר איתי ארוכות, הסביר שאחרי השיחה האחרונה שלנו, בה הסברתי לו שהכרתי מישהו וחוזרת לבדס"מ, זה זרק אותו לכאב מטורף לגביי והוא לא יכול היה להיות...

שנים, כך אמר לי, שנים שאני מקשיב לך, מכיל אותך, נותן לך, נמצא עבורך... שנים שאני עושה הכל רק כדי שיהיה לך טוב.. שנים...   וכדי שיהיה ברור יותר, חייבת להסביר, שהכיר אותי אחרי שיצאתי מהסיבוב הראשון של הבדסמ, וגם אז היה מכנה אותי "סיכית", וטען שלא הבין איך הכיר אותי מתוך גוב האריות, והוסיף, שלמרות הכל, מזל שהכיר אותי.  ועוד אוסיף פרטים ואספר, שהוא נשוי באושר רב, לאישה מדהימה, אותה הכרתי כשהכרתי אותו, ובכל השנים, תמיד תמכה במפגשים שלנו, תמיד כיבדה והעריכה אותי ועדיין..

והפעם רצה שאבוא כדי להבין קצת יותר מתוך עולמו... וביקש ממני שאבטיח לו שלא אספר לו על הבדסמ שבחיי, טען שהוא לא מסוגל לשמוע, לא מסוגל ולא רוצה. והוא לקח אותי למחוזות ילדותו בתל אביב, ובמשך כשעתיים התהלכנו ברחובות, דילגנו מרחוב לרחוב, עד שהגענו לרחוב בו התגורר, ראיתי את הבית, שמעתי על כל חבריי הילדות שלו, חברים אמיתיים, שעד היום יש לו קשר איתם, שמעתי על ההיא המיוחדת והקצת פסיכית שהכיר, עוד לפני שהכיר את אשתו, שמעתי על האחים שלו, שמעתי על משפחתו, ועוד הרבה... שמעתי והייתי שם עבורו, והקשבתי קשב רב, ואמרתי לו שזוכרת שהבטחתי לא לדבר על בדס"מ.

ובהמשך הגענו למקום קסום בו ישבנו שעות, מקום אותנטי, שממוקם באחת מהסמטאות היוצאות משוק הכרמל. שתינו וודקות, עישנו ג'וינטים בשרשרת, אכלנו אוכל פשוט, שכל כך אוהבת, ולא הפסקנו לדבר, ובעצם הוא לא הפסיק, אני נאלצתי לשתוק חלק גדול מהזמן, וכשפה ושם התגנבו לי מילים, פשוט ברחו, נו מה לעשות, כלבה בלי גאג, ועוד בסיטיואציה של ריחוף, לא יכולה שלא להוציא מילה או שתיים או קצת מעבר לזה...היה לו קשה. ולא... לא העזתי לרדת לתאורים, מספיק שהזכרתי את המושג בדס"מ, והוא עצר והוכיח אותי, אמר שוב שהוא לא מסוגל.

בהמשך, לאחר שהסטלה סרבה בתוקף לצאת ממוחי, הזמין לי עוגת שוקולד חמה עם גלידה, וביחד עם שתייה בלתי נדלית של מים, התאוששתי קמעה, קמנו והמשכנו לכיוון הים. שם ישבנו והסברתי לו שהוא לא יכול לאטום לי את הפה, ועצוב לי שהוא לא מקבל אותי כפי שאני בדרכי... הסברתי שלעולם לא אפרט ואכביר בתיאורים, אך הסברתי לו שלשבת ולא לשתף אותו אפילו במילה, זה לא פשוט לי,  ואז זרק לי פצצה... אמר לי : "את זוכרת שסיפרתי לך שהחינוך בבית שלי היה חינוך ספרטני?" אמר ולא הוסיף... מבחינתי באותו רגע נפל האסימון והבנתי כבר הכל... בתור ילד, חווה עונשים קשים של מכות...

ואני רציתי שיקבל אותי בדסמית ולא ישפוט...

ובכל זאת החלטנו שאנחנו חברים, חברים של חיים, ולעולם נשאר....

ביקש שאצלם לו איבר מגופי,

חשבתי..

את השדיים יש לו כבר כאן

את הכוס גם

את הגוף בכללו ובמנחים שונים - יש

בחרתי

אתן לו ראי לנפש

את העיניים שלי

אך מכיוון שלא הצלחתי לצלם יפה את שתיהן

שלחתי לו אחת

לא מצליחה להיזכר במישהו שלקח את המיינד שלי למקום של שליטה, ממש למן השיחה הראשונה, לא מצליחה להיזכר אפילו במשהו דומה, והתחושה הזו חזקה.. והחיבור הזה, גם אם בשלב הזה וירטואלי כל כך, החיבור הזה שם...

צ'אט ארוך של בוקר, קריאת פוסטים שכתב, קריאה גם מעבר למילים, החלפת תמונות, שיחת טלפון שמאפשרת ווקאליות, ומאפשרת גם שתיקות, ומאפשרת להבין עוד, ומאפשרת להיות, ומאפשרת גם לדעת, עד כמה אנחנו דומים בתפיסה שלנו, וכמה במהות הבדסמית שלנו יכול לעבוד כל כך טוב.

זה לגמרי פסיכי, והרי לא נפגשנו, אבל מבחינתי זה שם, לגמרי שם.

ולאחר השיחה שולחת לו ציורים עתיקים, בהם ציירתי את עצמי בשעת עונג , והוא מגיב לי בהודעה, שהדבר הראשון שעולה לו בראש זה שבא לו להריח, ואני כותבת לו שחייבת ללכת לעשות את ההכנות שלפני הציור הבא והוא כותב לי, שארגיש אותו כל הזמן הזה, ואני משיבה שכבר מרגישה, והוא מוסיף ומבקש שאשתף אותו בכל מה שעולה במחשבות שלי, ואני כותבת לו, שיצר בי את הכמיהה להכיר אותו, לפגוש אותו, ולא קל לייצר בי כמיהה שכזו, והוא כותב שזה ילך ויתעצם, ושזה הדדי, ומבקש שלרגעים אעצום את העיניים ואריח את הנוכחות שלו..

ובהמשך כותב לי "הייתי מחבק אותך עכשיו ומתבונן בך מרחוק.. בעיניים, בתנועה.."  ואני משגרת לו מספר הודעות ברצף : "תרחם עלי כאן..."  "בינתיים".. "הפנטזיה לוקחת אותי עמוק"... "עוד בטרם"... והוא משיב "מצויין"... "זה לא שאלה של לרחם.. את צועדת לצידי"...."יש דברים שאני לא עוצר"..."לא בולם".."  "הולך איתם"... "שלם איתם"... "לחלוטין"...     ואני בפנטזיה שלי מובלת על ידו, לצידו, כלבה...

ואנחנו לא יודעים שום דבר, ומרגישים שיודעים ומבינים כבר הכל...

נדמה שהשמש זורחת לי היום ולא רק מהחיוך שהשתלט לי בערך על כל הפנים, אלא גם מחלק אחר בגוף, שיכול להעיף אותי לשמיים..

אז... אם תראו כלבה, שהשמש זורחת לה מהתחת, כנראה שפגשתם אותי:-)

אני רוצחת את כולם אחד אחד בסכין המילים שבתוכי

השחיקה בקצה הלהב מתחילה לתת אותותיה

הגיע זמן להניח את סכין הקצבים

זמן של שקט עכשיו

מדברים יומיים, נדמה לי שכבר מכיר חלקים ממני, לקח על עצמו לקרוא את הבלוג שלי מהסוף עד ההתחלה, תקופת זמן של  12 שנים, שבחלקן כתבתי לא מעט. מדברים כבר יומיים ואני לא יודעת, חשה שהאינטואיציה מהתלת בי..

הוא בגיל המתאים, פנוי לחלוטין, מונוגמי, נראה נפלא, ולמרות המוטיבציה שלו, אני לא מצליחה להכנס למוד של התרגשות, למוד של ציפיה...  והאמת שאני לא תמהה, מרגישה שזקוקה לזמן, זקוקה למחשבה, רוצה שיבוא ממקום של לרצות להכיר אותי כאישה..

מדברים יומיים, ומאחר ומתרשמת שמגיע ממקום של שליטה פחות הארד קור ממה שכיום זקוקה, עוד בטרם קרא את כל הבלוג, אני שולחת לו פוסטים מסויימים, כדי שיראה אם בכלל מתאים, והוא חוזר אלי זורח ואומר שכגבר נדלק ובנוסף כשולט נכנס למוד מיידי,. והוא מדבר איתי על המפגש המתוכנן, וחשה שיש בו כבר כמיהה מטורפת לסשן אותי, אבל אני בכלל לא שם, אין לי צורך,,אין לי עניין, רוצה לפגוש אותו, להתבונן, להביט לו אל תוך העיניים, רוצה להקשיב, רוצה לראות שפת גוף, רוצה להרגיש, רוצה להבין, רוצה עוד כל כך הרבה דברים..   סשן? שואלת את עצמי? למה? לשם מה? ואני שדווקא כלבה מאוד יצרית, ובתקופה האחרונה מיוחמת ברמות הקשות, פשוט לא רוצה לחשוב על סשן, לא סשן כזה וגם לא סשן יצירתי ואחר, לא רוצה להיות שם, אין לי עניין.

ולאחר שקרא את הבלוג שלי כולו, בלוג שכלל אלפי מילים, ביקש שאכתוב עבורו מילים, ואני שהכתיבה היא נר לרגליי, נאלמתי. לאחר זמן של מחשבה, מכיוון שביקש, בכל זאת כתבתי. הסברתי רגשות, מחשבות, הסברתי ספקות,המון ספקות, והיתה בי גם התנצלות על כך שלא כתבתי מילים יפות, מילים של כמיהה, ערגה, ציפיות גדולות, אך הוספתי שמקווה שיעריך ששמתי את הדברים על השולחן, בדיוק כפי שאני, בלי ליפות...   

שחף, כלבה שלא יכולה אחרת...

שחף היתה היום כלבה מאכזבת...

וחושבת, שלמרות זאת, טוב שכך..

סוף סוף חוזרת לעצמי, לצבע, לקנבס, למכחולים, סוף סוף יכולה לאפשר לעצמי, סוף סוף יכולה לעוף גבוה גם כאן. לקחתי חופש מהעבודה ואני במהות הכי מעיפה שיכולה לי להיות, והפעם  לא עסקינן בבדס"מ, וכמה טוב, וכמה הזדקקתי למהות הזו, וכמה התגעגעתי... סוף יום עכשיו, שטפתי את המכחולים עם טרפנטין, לאחר שמהבוקר אני מציירת, למעט הפסקה קטנה וטובה, בה נסעתי למדידות שמלה מיוחדת, לאירוע מרגש במיוחד, וגם שם היה לי טוב, וצחקתי עם המעצבים, והרגשתי כאילו אני בסרט, ועמדתי על במה מיוחדת, אל מול מראה, בעת שהתאימו לי כפים, שיעמידו יפה את החזה, גם ללא חזיה, וצחקתי איתם, ונהניתי מכל רגע, ואמרתי להם שמבחינתי אני נשארת לעמוד על הבמה הזו, ורק מחכה שיביאו את הקהל, והם צחקו איתי, זרמו איתי במילים, אולי הבינו דבר או שניים, אולי הבינו את האקסהביזיונים והטרוף שיש בי, אולי... ומיד אח"כ נסעתי חזרה הביתה, החלפתי בגדים והתיישבתי שוב אל מול הקנבס, שמתי לי מוזיקה שחורה בפול ווליום והמשכתי לטפל בדמויות שיצרתי. מתבוננת עכשיו בגבר שנולד על הקנבס, מתבוננת גם באישה שאיתו.. הוא, יש לו מבט של תשוקה מטורפת, היא סומכת עליו לגמרי, נשענת על ידו המערסלת אותה, מטה את גבה וראשה לאחור, צוללת לעונג אחר...

מי אמר שהחיים לא יפים?

ורק על מנת לאזן את הדברים

ואולי לתקן אם נעשו נזקים

ואולי גם לאזן אם הופרו איזונים

והרי למילים יש כוח

יכולות לרומם אך יכולות להחריב באחת

ונדמה לי שעשו נזק כשמיהרו לקפוץ לכדי משפטים והתאגדו לתובנות

פוסט של איזונים יתבע כאן את נוכחותו

פוסט של דיוקים, מאחר ואני מדוייקת ולא באמת יכולה אחרת,

וקודם חוששת שלא הייתי, רק את הרגש שלי הגשתי, הגשתי יפה, כפי שמגישה את הלחי לסטירה, כפי שמגישה את הישבן להצלפה, כפי שיודעת באמת להגיש, וכשהגשתי את הרגש

רק אותי ראיתי

רק אותי כאבתי

הוא לא באמת היה שם

והוא אחד המקסימים שפגשתי

אחד הנדירים

עם נשמה ענקית ולב של זהב

ואי הדיוקים שהתנפצו לי אתמול בפנים – התנפצו גם אל מולו

גם אני לא באמת נתתי לו את הספייס שלו, כשהיה זקוק לו,

גם אני לא באמת הקשבתי לו

גם אני

והוא הרגיש אותי ורצה לתת

לתת מהלב ומהנשמה

אבל הטיימינג היה רע

סינכרון – מה עושים בלעדיו?

אז זהו... שרצוי לא לעשות...

אנחנו בני אדם

אנשים

מרגישים

וטוב שכך

והסשן של אתמול יכול היה להעיף אותי כי היה מושקע ויצירתי ואחר,

והיו גם הרגעים של הלפני, של החיבוק הענק, של השיחה, כשהוא עומד, שעון על אדן החלון ואני למרגלותיו, חובקת את רגליו, כל כך מאושרת להיות לו כלבה.

אז הנה עכשיו חוזרת לאיזון, לאחר שכתבתי, ושוחחנו, ופתחנו את הלב, ודמיינתי שוב את החיוך היפה שלו, וידעתי שוב, שלמרות שפתחתי דלת לעולם הרחב, אנחנו תמיד נישאר מחוברים, והדלת שביננו לעולם תשאר פתוחה.

כלבה עבורך רק אם תשתוקק אלי

כלבה עבורך רק אם תדע לראות כמה שיפה

כלבה במצולות ים המלח, רק אם גם נערצת על ידך,

לא תהיה שם כלבה אם יהיה פחות מכך

אין לה עניין להיות שם עבורך כך

זכור זאת לתמיד.

למן ההתחלה הבטחנו

להיות מאוד מדוייקים

ואתמול הדיוק לא נכח

כלבה צריכה בית

צריכה בעלים אוהבים

ואז באמת עפה מהדברים הכי מטונפים

מהדברים הכי משפילים

ממצולות ים המלח

ואתמול לא הצליחה לעוף

ואפילו לא רצתה...