אושה לנד

לפעמים אני מרגישה כאויר
אני כלום
לא שווה התיחסות מינימלית
לא סופרים אותי בכלל

שזה בדס"מי זה מדליק, שזה בחיים האמיתיים זה כל כך כואב.
מה לעזאזל אני עושה בגיל 28 וחצי?
אוקיי - התחתנתי (הדבר הכי חשוב לי בחיים) וקניתי דירה (וזה רק בזכות אוש, היציבות הכלכלית רק בזכותו, אלמלא הוא ההורים היו עדין מנהלים לי ת'חשבון וגם עכשיו אני קלולסית לגמרי - הוא מנהל אותי לחלוטין)
אוקיי - יש לי תואר (שלא שווה את ניר התעודה)
אוקיי - הייתי פעם בצבא ואהבו והעריכו אותי אבל זה היה לפני 8 שנים!

ומה היום? כלום!
אין לי כלום ביד
מזכירה מושתנת
לא שמים עלי בכלל
רוצה לצוף קצת מעל המים, להרגיש חשובה, תורמת, בעלת סמכות אבל לא הולך לי.
תמיד אשאר בדרגה הנמוכה ביותר.

למה זה מגיע לי? הייתי תלמידה מצטיינת, פעילה חברתית, העתיד לפני היה ורוד וזהוב.
אם לפני 15 שנה היו אומרים לי שזה מה שאעשה הייתי מתאבדת.

אומרים שבדס"מ הוא לפעמים היפוך המציאות
משמנהל גדול ביום יהיה עבד בלילה.
אני רוצה להיות שיפחה בלילה אבל מלכה ביום!
שונאת שיש לי 70+ דומים על הראש.
רוצה כבוד והערכה וסמכות.
ללחוץ על כפתור ולפתוח את הדלת לא מספק אותי אבל נראה שזה מה שישאר לי אחרי הרכישה.
נכון שאולי אולי המצב יוטב, אולי אפשרויות קידום בעתיד
אבל נמאס לי! יש לי הרגשה שיהיה הרבה רע לפני שיהיה טוב.
ואני כבר זקנה מידי בשביל לחכות.

מחווה קטנה זה מה שחסר.
לא יכל לתת לי גם את זה? כולה לוגו. למה אני צריכה להיות בתחרות עם הפקאצה והיא תמיד מנצחת כי היא המנהלת האדמיניסטרטיבית... בעעעע
שונאת אותה
ושונאת את עצמי שזה מה שיצא ממני
אויר