בימים האחרונים נתקלתי באנשים (בעצם בעיקר בנשים) שלא יודעות מזה גאנג באנג.
מזה סווינגינג / סווינגרס
לא יודעות מה הכוונה בונילים.
"במועדוני סאדו יש רק סאדו? מה עם המאזו"?
מה יש גם בישראל?
בבית הקפה מספרת לחברות על שיחה אחרת בבית קפה אחר ביני ובין בעלי על חבר ששם את אשתו בכלוב. הקטנה בת השלוש ורבע מתערבת
"מי זו? חברה שלך? למה היא בכלוב"
אני מיד מתקנת אותה : לא... היא שמה את התינוקת שלה בלול! רק חיות שמים בכלוב!
"נכון. רק תרנגולת"
וכמה משפטים אחרי כן משוחחות על תמונות . הסוטות שלי בנייד, חיבת להעביר למחשב.
"והילדים ?"
לא מענין אותם כלום. לא מסתכלים על שום דבר חוץ מהפורטנייט.הכלוב זמין הם יכולים לפתוח בקלות.
" יש לך כלוב בבית?! הילדים נכנסים אליו".
זה אתר אינטרנט...
הבורות חוגגת. לא שלהם אלא שלי.
שכחתי איך הייתי פעם. איך לא ידעתי כלום. איך הייתי מתרגשת מהצלפה וחצי בהופעת סשן במועדון.
מה שנראה לי טבעי, רגיל, ברור ומובן
הוא זר ומוזר לאחרות.
אני שמחה שאני במקום אחר.
יודעת, מבינה, חווה.
צר לי על אובדן התמימות וההתלהבות אבל אי אפשר לאכול את הפינקי פאי ולהשאיר אותה צוהלת ושמחה.
פעם לא הבנתי למה מתגרשים. כמעט לא הכרתי גרושים.
לא הסתדר לי אחוז הבוגדים ועל מה בכלל רבים?
היום אני בוגרת ומנוסה
אני כואבת את כאבן של חברותיי
מנסה לא לשפוט, להכיל, להבין
ולא מופתעת, בעיקר הזוגיות עם כתובת אי התאמה על הקיר.