אפילו בחושך

חוזר משעות של ים,
פגשתי בה וכנראה לא סתם.
יושב ליד,
מביט בה מהצד.

מרגיש שאותי היא עכשיו בוחנת,
אני לא יודע כיצד אליה לגשת,
בטוח שלא עליי היא מסתכלת.

מחליט למים להיכנס, ושוחה עמוק.
טובל וחושב, למה אין לי אומץ אליה לגשת.
בדרך חזרה , פוגש אותה במים מולי- "מה שלומך מומי?"

מחייך לא מבין,
מנסה לשחזר ולא מצליח, מה קורה פה?
מתקרבת יד נשלחת,
נשיקה.
כל כך הרבה זמן נשארנו במים,
השפתיים בוערות לי מתשוקה.

הבנתי מי היא,
לי זה החמיא,
אבל כל הדרך חזרה אני חושב לעצמי,
למה אני מכניס את עצמי למקומות,
שבהם אין סיכוי לקשר רציני.

להתבונן באמצעות פריזמה על חיים של אחרים,
זו דרך קצת משונה לבחון לך את החיים.
יש ביקורת שאותה אני יכול להבין,
אבל על סמך דברים שאני כותב-
אין לך זכות או רשות להחליט מי אני.

יכול להיות שבחושים שלך את מרגישה רצון לברוח משכמוני,
אבל אני שואל את עצמי לא פעם- ממי? בטוח שלא ממומי.
הרי ממה שאנחנו כן מכירים, היה לנו די נעים,
היה לי נחמד לפגוש עוד אחרים.

היו עוד כמה שנהגו שכמותך,
לכן, אני לא כל כך מתקרב.
לא מעוניין לתת לך/כן עוד הסברים-
כי אני מאמין שלא שופטים עד שלא מכירים.

קצת גדול, ורואה דברים אחרת,
מבין שלכל אחד מאיתנו יש לחצנים-
שגורמים לנו לגרויים לא מובנים.
אז אולי בדבריי לחצתי על מקש-
ואצלך התעורר החשש.

יש פה מעט אנשים,
שאותי יכולים לבקר,
את אלו אני אוהב.

ביקורת צריכה לבוא ממקום אחר,
לא ממקום של שפיטה, אלא ממקום של אהבה ורצון לשפר את הגישה.

את אלו שיכולים לבקר אותי- מבלי לרצות לפגוע בי,
אותם, רק אותם, אני רוצה סביבי.

יש לי חברה, מלכה אמיתית ולא זנותית,
שטעמה וצחקה איתי הרבה בסדנא.
שיתפתי אותה במה שהיה, ואז היא ביקשה-
ממש התחננה....
לארוחה בשניים עם הכנועה שלי
והכנוע שלה.


היא הגיעה בשעה היעודה והתארגנה במבואה.
החליפה את בגדיה, את הכנוע הפשיטה,
קולר לו הצמידה וברצועה אותו גררה.

על שולחן מלא נרות, היו כל המנחות-
מתיישבת מולי, הוא נשכב לרגלייה,
כנועתי לרגליי, בישיבה מלכותית- כלבתית.

אוכלים ומדברים ומתעלמים מההם,
מידי פעם מוסיפים מזון לצלחותיהם.


אנחנו משלימים פערים-
והם את רגלנו מלקקים.
פורשים לסלון,
הם איתנו צועדים,
הוא את רגליה מעסה,
היא למטבח- מביאה את הקינוחים,
וחוזרת למקומה הטבעי.

עכשיו הם עזבו,
פורק את התפאורה לבדי,
המלקה אותה להערב קנתה.

מעביר סדנא, ומארגן לי את הכלים,
מכין מראש כמה מטעמים,
נקישה בדלת-
מהצהריים כנועה זו לבוא מבקשת.

הדלת נפתחת,
היא לא צריכה מילה, ואת בגדיה פושטת.
חוזר למטבח, מגלגל וחותך,
על ארבע היא נכנסת, וברגליי מתחככת.

מסיים את עיסוקיי, והולך להתרחץ-
נכנסת ומתרטבת, את רגליי מסבנת,
מנסה לעלות- מרחיק אותה קלות.

"רוצה לשתות",
"כן אדוני- אתה מלא?"
התכוונתי לקולה או למשהו אחר-"אהה"
חוזר למטבח, והיא על ארבע מדדה, מבחין בכאבה.
מוציא מהארון את צלחת האכילה של הכלבה,מוזג - היא שותה.

זזים לכיוון המיטה- היא נשכבת – הישבן מופנה אליי,
פותח את הארון, חגורה , ומצליף בחוזקה.
" הרשתי לך לעלות על המיטה?"
היא יורדת מיד, " מחכה לפקודה".
מתחיל המשחק.

לאחר שעה של משחק,
אותה אני מחבק.
מכין לה ארוחה,
כי היא רעבה,
נותן לה טעימות מהמנות המושקעות.
מקשיבים למוסיקה נעימה,
נפרדים בנשיקה.
זז לסדנא.

חוזר, מהלחץ המשפחתי,
דיסק עם מוסיקת נשמה,
ומדליק את כל הנרות בסביבה.

חושב על דברים שנאמרו,
חלקם ממש חילחלו.
פגשתי דמויות מוכרות,
והיו אפילו הפתעות.

קרבתי לחבקה ולנשקה, מחזק,
יודע שהפסדנו חבר.
היא אומרת לי "מומי"
שמעתי עלייך היום הרבה,
פוחדים ממך, אבל אוהבים.

מסתבר שהרבה אותי מכירים מהעבודה,
ואני בכלל לא ידעתי שהם משפחה רחוקה.

דפיקה בדלת, נכנסת אותה השכנה,
היא לא מבינה, אבל לקחה את תפקידה.
עוד לפני שאני מבין, היא מורידה את הבגדים,
זוחלת לכיוון, מנשקת את רגליי.

אוחז אותה חזק בידי,
מכאיב, יודע שמכאיב,
לכיוון הדלת הולכים , היא לא אומרת מילה.
זורק אותה לחדר מדרגות, וגם את הבגדים.

חצי שעה מאוחר : " מומי תודה "

לך תבין

יום שהתחיל מעולה.
כנראה שאותה ראיתי בשישי ולא במקרה.
היום ישבנו זה מול זה,
וראינו שאפשר להתגבר גם על זה.

מחויך מהתוצאות,
ממש מרוצה- למרות שיש לשפר קלות.

טלפון, ומייד אני משתף בשמחה,
אבל אז נוחתת עליי ההפצצה,
כואב הראש,
לא מפסיק לחשוב.
זמן להיפרד.

כולם מתארגנים לקראת השמחה הערב,
אבל רצה הגורל וניפגש עוד מעט.
לא שמחה אם כי כאב- חורבן.

גדלנו יחד, התבגרנו ,
משחזר את חתונתך ,
הבריתות של הבנים, בר המצווה,
הרבה ריקודים ופנים שמחים.
אבל היום נתראה – דומעים.

כשנפרדים מהורים, הבן נקרא יתום,
כנפרדים מאישה, הבעל נקרא אלמן,
לפרידה מבן , כנראה שאין מילה.

מגיע לביתך, מרגיש את העצב,
שיתפת אותי במהלכו של הלב
ויודע שעכשיו רע ודואב.

את מספרת לי , ולך עצוב-
את לא מבינה למה הוא עוזב.
אני יודע שזה לא עוזר,
להסביר לך שהוא לא התגבר.

מחבק אותך חזק, את בוכה,
אני יודע שאת מבינה, את מה שקרה.
מחליט שעכשיו לא מוסיף מילה,
ונותן לך להוציא את הרע שבנשמה.

עלי מסתכלת ומשחק ילדות מוציאה,
ואני איתך משתף פעולה.
כנראה שמשהו באמת קרה,
כי בין מהלך למהלך, חשפת בעצמך את המתרחש.

חוזר לביתי החדש,
וחושב הרבה על המרגש.
איך לעזאזל אנחנו בוחרים לבנות כל כך הרבה מעגלים
שלא תמיד יש בהם קטעים חופפים
חיים במעגלים, בלופ חוזר,
שהרבה פעמים את הלב שובר.

הינה, שוב מגיע לזירה,
פוגש את הגבירה- ממעט האנשים שעושים לי כל כך טוב שהם בסביבה-
רואה כל כך הרבה פנים חדשים, ולא מוכרים,
וביננו- גם לא מעט מפחידים.
והינה הוא, הכלבלב- אותו משענת הקנה הרצוץ, שלא ידע להוציא מילה
מול כבודה, נמצא עם חברה שפוטה, מה שגרם לי קצת להרים גבה.

הגבירה מיד אליו פנתה " שברה את הקרח" ואת המבוכה,
רואה זאת כבדיחה, הרי אותו דמיינתי מתחת לחוט תלייה.

לרגע נפגשים בשרותים, הוא נבוך, מסמיק פנים,
" אל תדאג- לא אגלה לבוס".....
פונה אלי בהצעה : "רוצים איתך משחק שליטה, קבל אותי כעבד ואותה ככלבה"......

מגחך לעצמי, ומחליט לא לשתף
החיים מצחיקים, הרי כבר לראשונה,
ידעתי מי הנבלה .

מגיע למחוז ילדות,
לא כל כך מתחבר לדמויות.
מטייל בחצר, ומכל פינה עולה תמונה מתברר,
מוצא חפצים, מהתקופה שרצנו אנחנו במקום הזאטוטים החדשים.

את עדיין קרובה,
עדיין מתקשרת.

כל הפחדים ,
כל האנחות-
וזה לעולם לא רחוק.

כל משאלותייך התגשמו- אחרת.

את הארוע היום, לא ישכחו לי בחלום,
מכין לי לאכול , והפקק קופץ פתאום,
לא בא לי להתלבש, מסתכל בחדר מדרגות,
ורץ לפקק, מרים ובום הדלת נטרקת.

לא יודע מה לעשות ומתחיל לצחוק,
ידית חיצונית אין, והמפתח בפנים,
ואני פה אף אחד לא מכיר,
מזל שהתחתונים עליי.

בריצה עף לבית הורי, וצוחק לעצמי
מתפלל שמישהו נמצא שם.
כדי למנוע מבוכה ולהגיע כך אליה לעבודה.

בדרך עליי מסתכלים,
שני פקחים ברחוב אותי בוחנים,
ואוי לבושה, כמה שכנים התחילו שורקים,
חיוכים, אוי כמה חיוכים....

יש, אמא פתחה, הייתה המומה,
הרבה זמן היא לא ראתה אותי רק עם תחתונים.
" מומי מה קרה? " , צחוק פרוע נשמע בדירה,
מריצים סרטים ותרחישים, ובעיקר מחקים את השכנים
שהיו עדים.

"אופיק אל אהבל" .
אחרי שעה של צחוק, נפתרה הבעיה,
והותקנה ידית שלא תהיה פעם הבאה.

חשבתי שזה נגמר, אבל אחים שלי מתקשרים,
וכולם כמובן עליי צוחקים......