דוב(ר) ההרמון

יש גוון קול אחד מיוחד, גוון הקול ששמור לשיחות שלי עם גבירתי. 
שקט יותר, רך יותר, צנוע יותר,עניו יותר,מקשיב יותר, פרוותי יותר. 
והוא שמור רק לה.

אין לי מושג איפה מצאתי אותו, אבל אני אוהב אותו. 

אני אוהב לדבר איתה, כי היא חכמה, כי היא קרן השמש הכמעט יחידה שיכולה להוציא ממני חיוכים וצחוק אמיתי בחורף הזה.

אני אוהב לדבר איתה, ורק כשאני מדבר איתה אני מוציא מקלמר הקולות שלי את הגוון הזה.

על יופיה הפנימי והחיצוני  של גבירתי, נכתבו הררי מילים, לפחות 2 הימאליות מהם אני כתבתי.

על חוכמתה וטוב ליבה נכתבו אפילו יותר, 2 אוורסטים (לכל הפחות) שלי.

אומרים שכל המרבה הרבה הרי זה משובח.

ואני אעשה זאת, אבל לא הפעם.

כי הפעם רציתי לדבר על עניין אחר.

לא הצלחנו להתראות בחודש הזה, כמעט כתבתי החודש המקולל הזה, ומהרבה בחינות הוא אכן היה כזה.
אבל הרבה בזכותה הוא היה גם מבורך.
כי למדתי בו הרבה עלי, עליה, ועל כמה שבורכתי.
על זה שכנראה מישהו למעלה סידר שאת הימים האלו אני אעבור כשאני שלה. 

מתוך הדמעות אני מחבק את הטוב, מתוך החושך אני רואה את האור, מתוך העצב אני נצמד לחיוך, מתוך הטירוף אני שומע את ההגיון.

אותה.

ואני מחייך.

ראיתי כבר גבירות, ראיתי שולטות. חלקן רעות ואכזריות, חלקן טובות.

אבל לא ראיתי  שולטת שלוקחת ללב כ"כ את העובדה שבגלל סדר יום לא אנושי כמעט, לא היה לה מספיק זמן עבור הנשלט שלה. 
טרם ראיתי מישהי שאכפת לה כ"כ מהנשלט שלה, מישהי שחושבת כל כך הרבה על הנשלט.

לא סשן, או אלמנט בדסמי כלשהו, אלא עליו, האדם, על חייו.

כשאני שלה אני מחבק את השפיות ולא נותן לעצב לפרק אותי .

לא נותן לדיכאון להכניע אותי. 
כשאני שלה, אני בלתי מנוצח.

אני מבורך.

חכמה, שנונה, מנהיגה ביד רמה.

ישראל צריכה דמות M .

הביטוי "העולם כמרקחה" נולד במקרה.
אי אז, בתחילת ימיה של המדינה עורך עיתון ערב נאלץ להתמודד עם שלל אירועים, ומשלא ידע מי מהאירועים ראוי להיות בכותרת הראשית כתב "העולם כמרקחה" .

והעולם, ממש כמרקחה.

שופטים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, קולגות, כמעט כולם.  

בשם הכבוד, והכסף אנשים לא בוחלים בכלום.

בעיניים כלות אתה  רואה איך אנשים רעים יבעטו באחד שנמצא על הרצפה, ולא תבין מאיפה מגיע הרוע, והבטן מתהפכת.

אתה מנסה להאמין במין האנושי, שיש גם אחרים, הנה מישהו עוזר לו לקום, ללכת, הנה הוא מלווה אותו, "יש רוע בעולם" אתה אומר לעצמך "אבל זה לא אומר שהעולם רע". 

אחר כך המוכה קם, מתחזק, ואתה שמח.

ואז אתה מגלה איך למחרת הוא מצטרף למכים ובעוט בזה שנתן לו יד, והבטן כבר עושה שני פליק פלאקים.
והאמונה, מה איתה?

ומהבפנוכו שלך נשמעת זעקה בתדר שרק אתה שומע.

לא, זה לא אני, זו הכמיהה שזועקת.

בתוך עולם של השקרנים והרעים, בין אלו שיחייכו אליך בפנים, וילכלכו מאחורי הגב, ואלו שיבעטו בכבודך בהזדמנות הראשונה  היא  זועקת, הכמיהה.

לזו שתגיד לך את האמת בפנים, שלא תפגע בך בכוונה אף פעם.
הכמיהה למגע ידיה, לחבק את רגליה, לנשק את ידיה, לשמוע את קולה.לציית לה. 

כמיהה להחזיר לה על החסד שעשתה עמך, לעשות למענה, לגרום לה לחייך.
הכמיהה להיות ערום, גם כשאתה לבוש לגמרי.

כשהעולם כמרקחה, אין חזקה מהכמיהה למקום אמיתי.

למקום של אמת. 
לגבירתי. 

סתם שיר יפה שמתאים לתקופת הזמן הזו:

 אמת התורה שבקרב מכרי איני נחשב עצלן.

יתרה מזו, בחוגים מסוימים (בעיקר לשחמט ושזירת פרחים) אני אפילו נחשב חרוץ למדי.

אבל כמו שאינשטיין לימדנו, הכל יחסי.

כיוון שכאשר אני שומע על סדר יומה ומעלליה של גבירתי, איני יכול שלא לחשוב על עצמי כאל עצל, שלא לומר בטלן, שלא לומר פרזיט.

ואני מביט בה בהשתאות, ואני נמלא בהערצה, ואז  בעוד הערכה ועוד הערצה.

בגלל ה"מה", ה"כמה", ובעיקר ה"איך?"

גבירתי, אני חוזר על עצמי, אני מודה באשמה, מראש. 

ואני עובר גם  על איסור "אין אומרים שבחו של אדם בפניו". מודה גם בזה.

אבל יש דברים שחייבים להאמר, ולפעמים לחזור עליהם.

יש שני דרכים לגרום לאנשים לעשות דברים 

לעורר בהם פחד, או השראה.

ולמרות שמדובר בגבירה שעל פי מקורות זרים יודעת מה לעשות עם שוט, היא לא צריכה אותו בשביל לגרום לאנשים לעשות את מה שהיא רוצה, על מנת לרצות לגרום להם  לרצות להשביע את רצונה.

היא מעוררת השראה בצורה בלתי רגילה, ובעיקר יודעת לדעת לגעת באנשים.

גבירתי, את מוכיחה בכל פעם מחדש שאין בלתי אפשרי.

וגם שאין מישהו עם לב ומצפון שיראה את מה שאת עושה, ולא ירצה לעשות כפול ממה שעשה,בשבילך.

היכולת שלך לגעת באנשים, להפעיל אותם,להפוך אותם לחיילים הכי נאמנים בצבא שלך היא מתת אל.

גם עבורם, כי הם משתפרים, תמיד.

כי אחריך, גבירתי?  אני הולך גם לטהרן.

ואין פה גרם בדסמ, רק טונות של אישיות, שמדביקות את מי שסביבך באנרגיות ורצון. 

שגורמות לכל מי שתחתייך להשתפר ולו רק כדי לעמוד בקצב שלך.

וכן אני מתגעגע, נורא.רוצה איתך יותר, רוצה איתך תמיד.

אבל ככל שאני מתגעגע יותר, אני מעריך יותר כל דקה שיש לי איתך, כל שניה שאני שייך לך.

גבירה אדירה שלי, את לא רק גבירת על, את גם גיבורת על.

הנעת אנשים תוך כדי הנאה, זה כח העל שלך. 

אני גאה בך, בכל יום יותר.

גאה בי שאני שלך.

ואם אני כבר סופר שניות, אז: מברוק אנטי על 31536000 (and counting ) שניות שאתה שייך לגבירתנו.

 חג שנה שמח, לה ולך.

ופתאום זה הכה בי:

בעולם העתיק קלטו שגבר הוא גבר, ולכן נהגו לסרס את המשרתים.
אגב (שימו לב לכמה אני אינטליגנטי ומשכיל): זוהי טעות נפוצה לחשוב שהשם "סריס" נלקח מתוך המילה "סרוס". אז לא רק, יש עוד משמעות.

הנה, מויקיפדיה:
"שר, בעל משרה רמה בשרות השליט. "
אני, ברוך השם, (ותודה לגבירתי) לא סריס, העסק עובד והחלומות שלי מאוד מיניים.

בחלומות שלי אני למרגלותיה, עושה כל מיני דברים שנשלטים מפנטזים עליהם. 

ואז אני מתעורר, רץ לטלפון, בודק אם גבירתי שלחה הודעה (היא לא שולחת, כי היא ישנה), ומברך אותה בברכת בוקר טוב.

וכשאני חושב עליה (ואני חושב), אני הרבה פחות נשלט, הרבה יותר משרת.

רוצה הרבה יותר לעשות עבורה דברים יומיומים, הרבה פחות מיניים, הרבה יותר "רגילים".
לעשות עבורה בירורים, זה נעים, להחזיק עבורה שקית, זה נפלא, להכין לה קפה, זה נהדר.

שבועות ניסיתי לחשוב על הסוגיה, על הפער בין המודע שבימים לבין הלא מודע שבלילות, בין המשיכה האדירה שאני חש כשאני למרגלותיה (על אמת), להעדר המחשבה (או הפנטזיה המינית), במשך רוב שעות היום.

וכאמור, אז הכתה בי (אך לא הצליפה, זוהי פררוגטיבה של גבירתי) התובנה: מאחר ואני שייך לה, מאחר ואני גומר רק באישורה, אני מדחיק את האפשרות הזו בחיי. כמו סריס.

למה? כי האפשרות הזו לא תלויה בי, ולכן לא קיימת מבחינתי.

בנוכחותה, לעומת זאת, אני מזדקר, אוהו איך שאני מזדקר.

וככל שאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שגבירתי הצליחה להמציא זן חדש של נשלט. 
סריס מנטלי.

 דברים שאני אעדיף לעשות לפני שאכנס לקרב מוחות עם גבירתי:

לשחק פרה עיוורת בשדה מוקשים

לשחק שחמט נגד קספרוב.

לשים כסף על תחרות הקפצות נגד מסי.

אומרים שחכם לא נכנס למקומות שרק פיקח יודע לצאת מהם, כל שכן למקומות שגם פיקח לא יכול.

מה אגיד? כזה אני. חכם.

חודשיים שאני רכושה.חודשיים שאני דובון שלה. 

לכאורה לא הרבה זמן, בפועל זה מרגיש כמו שנים.
בטוב, כן? בהכי טוב שיש.
כתיבה,קריאה,נראות,דיבור,מחשבה, אין דבר שבו היא לא נגעה, אין דבר שבו לא צדקה.

(וזה לא שהייתי אנאלפבת ודביל מוחלט לפני, חלילה.)

כיוון שרצה טענה שאני חוזר על עצמי, אנסה לחזור על עצמי בלי שזה יראה כך:
היא לא עריצה, גבירתי, היא נערצת.
היא לא צועקת, היא עוקצת (בחן) .
היא לא מתנהלת, היא מנהלת.
היא לא רעה, היא רועה.
והכי חשוב:
היא לא מתפשרת, היא משפרת.

כיף לי להיות שלך, גבירתי.

תודה על שהכנסת אותי להרמון.

תודה על אנטי.

תודה על שאת מנהיגה אותי.
תודה על שהפכת את החודשיים האלו (הכמעט לא אפשרים בחיי) להרבה יותר נעימים.

 
לעולם הזה יש (או לפחות היו) סדרים ברורים עבורי. 
שנים זה עבד ככה. לא היה טעם לחקור, לבדוק או לשנות.

נניח, כמו שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, או תופעת טבע דומה למדי: האוננות שלי.

כשהיה קשה, כשהחדשות היו רעות, כשכאב לי הלב או האגו, הייתי בורח לחושך, למיטה ולשמיכה.  מפנטז, נוגע בעצמי, נרגע, שונא את עצמי, נרדם, וקם מאושש יותר.

לפעמים שונא את עצמי פעם ביום, לפעמים גם יותר, המון זמן השקעתי בשנאה העצמית הזו. כזה אני, פרודוקטיבי.

עד שהשנאה הזו הפכה טקסית לא פחות מהפנטזיה המטופשת שהייתי מריץ בראשי.

ובחוץ יש עכשיו סערה, זמן אופטימלי לשמיכה.

וחוץ מרכבת  - הכל עובר עלי, זמן יוצא מהכלל לבריחה, נכון? 
והחדשות הלא טובות באות ובאות, והלחץ הנפשי  והגופני לא מרפה.

זמן קלאסי לאונן את עצמי לדעת.

אבל רוסו לא רב יותר עם אחיתופל, ואף אחד מהם לא רוצה לברוח לשום מקום.

יש לי גבירה, שעוטפת ומכוונת אותי,  יש לי חבר שמקשיב ועוזר לי.

ואני נעמד מול האתגרים.

חזק יותר, יציב יותר, מפוקס יותר, שונא את עצמי הרבה פחות.

ואם סדר עולמי אחד לא מספיק, אז ביום מן הימים, או נכון יותר לילה מן הלילות, גבירתי אפשרה לי לבקש את רשותה לגעת בעצמי. בחסדה כי רב היא גם נענתה לתחינתי.

ואני עוצם עיניים, חושב עלי אצלה, מולה.

והתחושות מעיפות אותו ואני מתרוקן, משתחרר, אסיר תודה, שמח.

"רק רגע, מה כתבת פה, רוסו?" שואל אחיתופל. 
"שמח?! אחרי שאוננתי, ולא בסשן? בלי שנאה עצמית? אתה?! נו, ב'מת.  מה הלאה? השמש עוד תזרח במערב?"

ואני מחייך אליו ונותן לו צ'פחה חברית, בסגנון הצ'פחה שאנטי מעניק לי מדי פעם.
אחיתופל הזה מעצבן לפעמים. אבל גם אותו אני לומד לחבב. :) 
 
 

היא. 
חכמה כל כך, שאי אפשר שלא להעריץ אותה. 
מעניקה כל כך, שאי אפשר שלא לרצות לתת לה יותר מעצמי. 
דואגת כ"כ, שאי אפשר לא לחשוב  עליה כל היום, לרצות שיהיה לה טוב, ולדאוג כשהיא פחות מחייכת.
הנוכחות שלה כה עצומה וממלאת חלל, (כל חלל, של כל חדר או חצר) שאי אפשר שלא להכנע לה, ללא קרב ומרצון. 
כן, אני חוזר על עצמי, אבל יש המשך....

הוא.

דוגמא ומופת לנשלט.
חכם, מעמיק, מצחיק,אמיץ ומעניק ומקבל, שאי אפשר שלא כמעט להעריץ אותו. 

אני. 

בכמעט חודשיים האחרונים, אני טוב יותר. 

הרבה בזכותה. לא מעט בזכותו. 

טוב יותר בבית, מול היקרים לי.

רגוע יותר, חזק יותר מול האתגרים.

שליו יותר, ובעיקר הרבה יותר אוהב אותי. 

לא שנאתי את עצמי כבר כמעט חודשים. 

יתרה מכך, כשאני רואה את אנטי, ויודע שמכל הנשלטים בעולם, (או לפחות או שבכלוב) בי היא בחרה להיות שלה: אני מעריך את עצמי הרבה יותר.