דוב(ר) ההרמון

לא התכוננתי לזה, לא חושב שבאמת ידעתי איך זה מרגיש.

זה עשורים שאני חי בלי זה, ומסתדר.

הקקפוניה בראש, והקרבות שרצו שנים בין אחיתופל לרוסו, השכיחו את הצורך.

ועם הזמן, אתה מתרגל לחיות בלי.

לא, זה לא קרה בבת אחת.

זה לא שמישהו לחץ על מתג,  ועברתי ברגע מחושך לאור.

תהליך, קוראים לזה.

קודם הפסיקו הקרבות בין רוסו לאחיתופל.

 אחר כך  ההבנה נחתה :
כבר 133 ימים שלא שנאתי את עצמי.

סיפרתי כבר שפעם, כל לילה הייתי נוגע בי ושונא את עצמי אחרי.

עכשיו, אם אני מקבל אישור מגבירתי

אני חושב עליה, חושב עלי,ונהנה.

במקום לשנוא אותי, אני חושב כמה אני אוהב אותה אחרי.

חשבתי שזה העניין,  אבל הבנתי שלא.

כבר היו לי תקופות ארוכות מאלו בלי שינאה עצמית.

זה מה שבא אחר כך. שעושה הבדל.

השיחות שלי עם גבירתי, החברות עם אנטי.

 המקום הנכון בו מצאתי את עצמי.

ובעיקר ההערכה הגדולה שלי אליה . 
ההפנמה שאם אני שלה, כנראה שאני שווה יותר ממה שחשבתי.

ואז כמו השקט שאחרי הסערה, כמו קרן שמש שאחרי הסופה.

פתאום, אחרי עשרות שנים, עם השקט והשלום העצמי באה אהבה.

כן, יש בי המון אהבה אליה.

יש בי כמיהה עצומה לעשות עבורה דברים טובים. 

אבל זה לא חדש, כי לאהוב אחרים תמיד ידעתי.

לתת תמיד רציתי.

אבל עכשיו? אני אוהב אותי.

וזה נעים.

משהו בחיים ברשת גורם לנו להיות מעין חברת יח"צ עצמאית, אנחנו עסוקים בלפרסם כמה אנחנו נהנים, כמה הכל נהדר.

הפוסטים יהיו בד"כ הכי hunky dory, את הקשיים אנחנו בד"כ מסתירים.

קצת כמו עם הפילטרים של האינסטגרם.

 אנחנו מייפים את הכל, או לפחות מנסים.

אבל אנחנו ( או לפחות רובנו), בני אדם, ולבני אדם לפעמים קשה.

אבל  איזו חברת יח"צ תפרסם קשיים?

ובכן, אני שם נפשי בכפי ואומר : כן, גבירתי ורבותיי, לפעמים קשה לי להיות רכושה של הגבירה.

קשה, כי היא לא קלה, גבירתי.

כי היא דקדקנית, כי היא יודעת לדרוש, כי היא מצליחה לרדת לניואנסים, כי היא חכמה מאוד.

שום דבר לא עובר לידה בלי שתבחין בו, והיא תמיד תדע מה, ובעיקר איך היא רוצה שזה  יהיה.
קשה, כי בבסיסי (שלא להגיד אופיי), אני פחות דקדקן שלא להגיד עם נטייה לחפפנות קלה.

אבל מרגע שאני שלה, ששמה מעטר את קולרי אני  סוג של יצירה מחודשת. 

יצירה שלה חייבת לעמוד בסטנדרטים שלה. והם גבוהים.

חלון ראווה שלה חייב לשדר איכות.
יצירה שלה לא יכולה להיות חפפנית.

על מנת לעמוד בסטנדרטים שלה, אני צריך לפעמים ללכת נגד האינסטינקט המאוד קופצני ופחות דקדקני שלי.

קשה, כי אני אולי פחות דקדקן, אבל גם שונא להיכשל, ואני נכשל לא מעט. בטח בהתחלה.

אבל הכי קשה כי אני נחשף למגרעות שלי.

היא מעמידה בפני מראה, ואני מביט בהן ומנסה לשפר אותן.

אחרי שנים שהדחקתי אותן וברחתי מהן.

אולי הסברתי לעצמי שכזה אני, וככה הצלחתי לא רע.
זה היה הרבה יותר נוח.

אבל זה לא מספיק, אני צריך להיות טוב יותר.

אני חייב במקרה הרע להיות טוב מאוד, כי אני שלה. 

אבל גם ובעיקר בשבילי.

וזה קשה, לפעמים אפילו קשה מאוד.

קשה, כמו פדלאה שמנסה להיכנס לכושר.

קשה, כמו אחרי ריצה ארוכה כשהרגליים רועדות והגוף פולט זיעה, הדופק גבוה, והאנדרנלין מתחיל להשתחרר.

קשה, אבל כשאני לוקח את הזמן להביט מעט אחורה ולהסתכל על הדרך שאני עושה?
אז הדרך קשה, אבל יותר מזה מספקת.

קשה, אבל טוב.

אפילו מצוין.

זו היתה אמורה להיות ביקורת שיגרתית אצל הרופא, שום דבר מיוחד.

פעם בשנה, קצת בדיקות דם, קצת הליכון, בדיחה קטנה על כרס, נזיפונת של הרופא, והולכים הביתה.

רק שהפעם הביקורת היתה אולי שיגרתית, השיחה שאחריה היתה הרבה פחות.

"רוסו בן אחיתופל," אמר הד"ר ועיין בתוצאות, ואז עיווה מבטו, הסיר משקפיו ופניו התכרכרמו. הוא הלך, חזר, ואז ביקש ממני להמתין בסבלנות בחוץ.

 הוא קרא לקולגה, זו העיפה מבט, ואז עוד אחד, אמרה ביטוי לא ברור ב'רופאית מדוברת', והציעה שיקרא למנהל המחלקה.

"ד"ר, הכל בסדר?" ניסיתי לשאול אבל הם היסו אותי עוד לפני שסיימתי.

כעבור עוד שתי דקות ברוב טקס, הגיע מנהל המחלקה.

הוא היה איש מבוגר, עם כרס יותר מפוארת משלי.

הוא העיף מבט לתוך המיקרוסקופ עם הדגימה, אחר ביקש לראות  את הבדיקות הקודמות שלי.

 ואז אמר "לא שוב" והתעלף.

שתי דקות אח"כ  מצאתי עצמי מנסה להעיר את מנהל המחלקה המעולף.

כשהוא התעורר, הוא ביקש לדבר איתי ביחידות. 

"מה קרה, פרופסור?" שאלתי 
"התעלפתי" הוא אמר.

"כן, אני יודע, אני מתכוון למצב הרפואי"  שאלתי.

"אל תדאג, שום דבר רציני, אני מרגיש בטוב ומתבדח עם הפציינטים שלי" הוא אמר וחייך .

הפציינט לא חש מבודח "לא, באמת פרופסר, לא מצבך, מצבי."

"הבט", הוא אמר, "כפי שבטח ידוע לך, לכל אדם נורמאלי יש כדוריות לבנות ואדומות.

העניין הוא, שאנחנו מזהים שיש אצלך כדוריות כחולות."

"כחולות? זה אומר שאני בן מלוכה?" שאלתי, מופתע, אומנם בני משפחה טוענים שעשינו כל מיני דברים אצל המלך, אבל מלוכה?

עכשיו הוא כבר התפקע מצחוק- "לא רוסו, ממש לא. אפילו די להפך. אנחנו מכנים את התופעה 'מילונגוס אופטימוס', התופעה נצפתה כאן בארץ בלבד, ובמקרים בודדים מאוד. "

"פרופסור, תגיד לי את האמת, זה מסוכן?" עצרתי את הסבריו המלומדים לפני שאתעלף. 

הפרופסור לא נתן לי להפריע לו "האם אתה שייך לגבירה בשם מילונגה?"

עכשיו היה תורי להתעלף, אבל הפוסט הזה צריך להגמר אוטוטו, אז נגיד שלא התעלפתי, ונחסוך את הקטע שהוא מעיר אותי. 

"כן פרופסור, איך אתה יודע?" 
"זה פשוט, הגבירה שלך מצליחה להיכנס כ"כ עמוק לתוך הנשלטים שלה, עד שכעבור מספר חודשים לדם שלהם מתווספות כדוריות כחולות בצורה של M.

אתה תחיה רוסו, ותחיה טוב" אמר וקרץ "רק תלמד לנקד, לפסק, ולהתנהג" .

כן, גבירתי. 
לקיתי במילונגוס אופטימוס.

את בדם שלי, אני חושב עלייך יום וליל, חולם אותך.

הכדוריות הכחולות בדם שלי, גורמות לי לרצות להיות טוב יותר, ראוי יותר, נכון יותר .

כי כשאני שלך, אני חייב להשתפר, תמיד.

אין גבולות לתשוקה שלי אליך, לרצון שלי לגרום לך לעונג, לראות אותך מחייכת.
 
 

 
הוא עמד שם זקוף ומבוייש, כמו חייל במסדר.

נטול יכולת או סמכות לעשות דבר זולת להזדקף,להשאר בדום מתוח ולחכות שזה יגמר.

תשוקה או רצון לעשות עם זה דווקא יש והרבה, אבל באין סמכות ורשות, הוא ידע שזה לא באמת אפשרי.

 חוסר הסמכות הזה חיזק את עמידתו הזקופה והגדיל את תחושת ההשפלה הקטנה על שאינו שולט בגורלו. על שהוא נמצא כאן לבד במגרש המסדרים הדמיוני, ממתין להוראה שלא תגיע.

שאין סיכוי שתגיע. לא הבוקר.

המפקדת שלו, הבעלים שלו, גבירתו, זו שבטובה נאותה לקבל עליה את הסמכות, נמצאת קילומטרים ממנו.

היא בטח תחייך את חיוכה המיוחד כשתשמע על הדום המתוח בו עמד במסדר זקפת הבוקר.
 
 

ההנאה שבהנעה.

מנהיגות זו הנעה , לגרום לאנשים לנוע בדרך שאת רוצה.
מנהיגות זו הנאה, לגרום לאנשים ליהנות מהדרך.

מנהיגות זה לגרום לאנשים לדעת שהם יכולים לסמוך עליך, גם כשהם הולכים אל הלא נודע.

שליטה אמיתית, היא לא בלגרום לי לנשק את רגליה הענוגות של גבירתי, בשביל זה לא צריכים מאמץ ניכר, או מאמץ כלשהו.
שליטה אמיתית היא בלרצות לעשות את מה שאתה חושש ממנו, ולדעת שזה הדבר הנכון לעשות.

זאת אומרת מלבד העובדה שזה מה שיגרום לה לאושר, ואנחנו כאן בשביל לגרום לה לאושר.

הגבירה פסקה.  

גבירתי,  מנהיגתי פסקה שאנטי ואני חייבים להיפגש, ויפה שעה אחת קודם.
הנסיבות אמנם גרמו לשעה הזו להתאחר קמעה, אבל אין רע בלי טוב, כיוון שהאיחור הזה גרם לכך שאחרי שלב הגישושים הטבעי נוצרה חברות.

אני סומך עליו, ופאק זה מפחיד להגיד, אבל אני  אפילו אוהב אותו.

אפלטונית, כמו אח, אבל אוהב.

אף פעם לא נפגשתי עם נשלט של גבירתי, העניין הזה של לצאת מהמקלדת אל המציאות תמיד מעורר חשש.

אבל רצונה של גבירתי יחיל מדבר, ינצח חששות, ויגרום לדברים לקרות,  כי זו הדרך שהיא רוצה שנלך בה.

היא מופלאה, אך אכזרית הגבירה. היא יודעת לשחק לנו בראש.

כי גם אם הצלחתי להבליע את החשש, היא הצליחה לעורר אותו, היא הזכירה לי (כאילו שכחתי...ניסיתי להשכיח, אבל לא שכחתי, גבירתי) בכך שאנחנו נצטרך לבצע משימה יחד.

זה הפחיד אותי, זה שעשע אותה.

אנטי.

היא יודעת לבחור נשלטים, גבירתי, אבל די לדבר עלי, בואו נדבר קצת על אנטי.  😊
כמה חיוביות, כמה חיוניות, כמה פרגון באיש אחד חתיך? (אפלטוני, כן?) 

שנים שלא שוחחתי עם נשלט פנים אל פנים, לעשות את זה ולדבר על הגבירה המשותפת ועל החוויות המשותפות זה כבר משהו ייחודי.
אם כבר להיחשף אז עם גבר גברי, חיובי וחכם.

משימה .

כבר בשלב מוקדם יחסית ידענו שבסיומה של הארוחה יש משימה: לאונן, לצלם את התוצאה ולכתוב על מה חשבנו בזמן שאוננו. אולי בגלל זה זו היתה ארוחה.
בואו נגיד שגם אם חשבתי לפני לא היה סיכוי שאלך על מרגז', או נקניקיה כלשהי.

ניסינו ליהנות מהאוכל, אם כי די ברור שהפיל שבחדר, ז"א הפין שבחדר היה נוכח כל הארוחה.

היה ברור שבסוף מחכה משימה, ואני הולך לראות מה קורה כשאנטי שמח, ולהפך.
לצפות בתמונות של איבר מין של גבר אחר שיושב מולי, היה שונה.
מקסימום שראיתי היה במקלחות בצבא וכל מי שראה סיינפלד יודע ש “it shrinks in the water” ופה מדובר במקרה הפוך.

התחושה הייתה לא ברורה, כאילו  לתוך בלנדר נבזקו 2 כפיות השפלה,  2 כפות ריגוש, חצי כוס חשש, קורט בושה, וכוס שמחה.
שמחה על כך שגרמנו נחת לגבירתנו. 

אחרי התמונות היה שקט, שתינו את הקפה, עשינו לחיים, כל אחד חשב עם עצמו.
חיבוק, פרידה, ובלב תודה לגבירתי על שזיכתה אותי ללכת בדרכה.

מסקנות :
1. גבירתי מנהיגתי, רחומה, חנונה, וחכמה.(לא חדש, ובכל זאת, כל פעם זה חזק יותר)

2. אנטי, הוא חבר וכלי, עם כלי כלי.

3. אני לא אפתח פוטו. :-) 

.

מנהיגות עפ"י Wikipedia  היא  יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות.   

במקרה של גבירתי, זו גם היכולת לגרום לאחרים לרצות להעניק לה את הסמכות.

לא אימת שוט, לא שלשלאות, לא חובות, ולא רובים גורמים לי להיות שלה.

את הסמכות להיות הבעלים שלי, זו של פיה יישק דבר, אני מעניק לה בכל שניה מחדש.

ובנפש חפצה. והיא בחסדיה הרבים נוטלת אותה. 

שום דבר לא מכריח אותי לחיות על פי רצונותיה, מלבד הרצון שלי לגרום לה לאושר.

מלבד ההבנה שלי, שמנהיגותה תוביל אותי אל המטרה.

מלבד האושר שעוטף אותי כשהיא מאושרת.

כל אלו גורמים להערצה הלא עיוורת שלי, אליה. 

גבירתי, מנהיגתי.

זה  4 חודשים שאני מאושר להיות שלך, גאה לציית לך, לנסות לרומם את רוחך.

שואב ממך השראה

נפעם מחוכמתך ומהיכולת הכמעט מאגית לשלב בין הבנה של נימי הרגש לחשיבה רציונלית.

אני מתייג רגעים, מקומות, תחושות, לומד עלייך, על אנטי, וגם עלי.

יודע שאני רק בתחילתה של הדרך, ויודע שאני צריך להעריך ולנצור כל מילימטר בדרך הזו.

לא רואה את היותי שלך כמובן מאליו, להיפך.

ועם האוכל בא בתאבון (ואני הרי דובון ).
אני רוצה עוד, רוצה יותר.

לשמוע את קולך המיוחד, לשתות בצמא מחוכמתך.

אני רוצה לחסות בך, לחוש אותך.

רוצה לראות אותך מחייכת והרבה. 

רוצה לדעת שגרמתי לך, גבירתי, לאושר וגאווה.

תודה, מנהיגה שלי. 

חשוף מולה, את שריון ההגנה הנחתי בכניסה לחדר.

יש משהו מפחיד בלהיות כה חשוף, לא מוגן.

חשוף לפגיונותיה, למילותיה.

מלא יראה, אבל לא מפחד.

סומך עליה. בוטח בה.

רק בכניסה לחדרה, אני פורק את שריון ההגנה.

בטוח ובוטח . 

על הברכיים, מולה.

רק לחבק אותה, לנשק את ידיה, ביקשתי.

רק לחוש אותה רציתי. 
כי רק מולה אני יכול לכרוע,לא לפחד לבכות, לא לחשוש להיות חשוף.

רק מולה אני אני.

מערכת בחירות, כל מערכת בחירות בישראל היא מופת של איכסה.

כולם מלכלכים ותובעים את כולם, חלקם יתחבקו 2 דקות אחרי. 

אני את הבחירה שלי עשיתי.

את הבכירה שלי בחרתי. 

יש רק בכירה אחת ששווה את הכל.

ואת הקול.

רק אחת שאני באמת הייתי רוצה שתקח את ההגה, תנהיג בביטחון, ותחבר בין כולם, כמו שהפכה את אנטי ואותי לחברים. 

היא  חכמה, מבינה, מנהיגה, יודעת ללטף, וכאשר צריך גם להעמיד במקום.
עבורה אנשים יוצאים בלילות קרים לרסס קירות.

מצדיע לכם אנטי ורוקט.

מצביע לך גבירתי.

וזה שבצניעותך לא הגשת מועמדות? זה באמת זוטי דברים.

לפעמים על מנת להבין אמת פשוטה צריכים לעשות דרך ארוכה.
לפעמים על מנת להקשיב צריכים ללכת למקום הכי שקט.
ולפעמים, שם וכאן, בשקט וברעש  יש אמת אחת :

אם הייתי צריך לבחור רק תואר אחד לגבירתי הרי שהוא היה מנצחת.
לא במובן של winner  (למרות שהיא וואחדה וינרית ), אלא במובן של מנצחת על תזמורת.
גם כי היא מלכה ושרביט יהלום אותה, אבל בעיקר בגלל היכולת שלה לנהל אנשים, לסדר אסופה של צלילים לכדי מנגינה אחת.
מנהיגה אחת, מנגינה אחת.

ובחלומי אני בארץ טרופית יפה, ומסביב הכל ירוק, פרט לבריכה כחולה, והמים צוננים ובחוץ חום נעים והכל כמעט כמעט מושלם.
ואני יוצא מן הבריכה, יושב על הנדנדה, שותה לי קפריניה או שמא מוחיטו או  אולי דווקא משהו קריבי כזה, ועוצם עיניים וחולם ...

ובחלום שבחלומי גבירתי נמצאת עמי, והיא שוכבת על הערסל ומתנדנדת, ואני מגיש לה ענבים גדולים ואדומים ואיזו מרגריטה.  
והיא מתנדנדת קלות, עוצמת עיניים, שוכחת ברגע מכל דאגה.

ומסביב הכל ירוק, פרט לבריכה הכחולה.

אני עומד לצידה, רטוב מהמים הצוננים שבבריכה, מתייבש במהרה בחום הנעים, מחזיק עבורה את הכוס. והכל מושלם.