|
|
|
"כגודל הציפיות, גודל האכזבה"
אקסיומה בדימוס.
לרגעים טובים מחכים.
לרגעים טובים מאוד, מצפים.
לרגעים המדהימים באמת, יש טעם.
טעם מתוק ומיוחד, שממלא את הפה, כבר בציפייה אליהם.
והטעם הזה כ"כ ממלא את הפה, כ"כ מעשיר את התחושות, שאפילו לגלולה המרה (שתבלע באם לא יתרחשו) יהיה טעם של מנטוס.
תודה גבירתי, על רגעים מתוקים.
שום דבר לא יאפיל עליהם.
באופן מסורתי אצלי, הימים של של לפני פסח , הם ימים של מחשבות על חרות, ועל עבדות.
השנה, או כמאמר השיר "הלילה הזה" המחשבות נשתנו.
חושב על הצורך להרגיש חופשי להיות רכושה, לעומת העבדות המשתקת שבפחד.
הפחד לעשות, הפחד מכישלון.
כאילו שהיתה עליי חלודה, והתיזו עליה WD40, כאילו הייתי מבנה ארכיאולוגי שהיה קבור תחת החול, פתאום נחשפתי. שביר יותר, אבל אמיתי, ויפה יותר.
בהיותי רכושה של גבירתי, למדתי להכשל.
למדתי גם שאני צריך להתמודד, להתאמץ, וגם לפחד.
אחרי שבשם איזו חשיבה מנצחת, או סביר יותר סתם הדחקה, ביטלתי מחשבות על כישלון, מחקתי פחדים, ועם זאת נתתי להם לשלוט בי, בתת מודע.
רק גבירתי שולטת בי, עכשיו. לא הפחדים.
ב5 החודשים האחרונים עברתי לא מעט, בהיבט האישי, גם בחלק הנעים,וגם בחלק הקשה.
חשבתי שאספיק יותר, רציתי להספיק יותר, אבל בניגוד לעבר: לא נתתי לפחד לנצח אותי.
ולמדתי גם לחבק את הפחד, לחיות איתו, לדעת שהכשלון הוא אפשרות, אבל לא לתת לו לקשור אותי.
למדתי שאני צריך להתאמץ, להתמודד עם הפחדים, להיות גדול יותר,טוב יותר.
להיות הכי טוב , ואז להתאמץ ולהשתפר.
כי לגבירתי לא מגיע פחות מהכי טוב.
להיות רכושה, זו החירות שלי.
פרולוג.
מזה כמעט 5 חודשים בוערת בתוכי אש ההערצה לגבירתי.
גחל קטן, חם ולוחש, שהפך לאש גדולה של תשוקה.
זה לא קרה במקרה.
כל אש צריכה אוויר וחומר בעירה, גבירתי היא הרוח וחומר הבעירה- יחד.
הקשיחות שלה, והדרישות שלה ממני - הם הרוח, חוכמתה וטוב הלב שלה - הם חומר הבעירה.
מתנה.
בית קפה קטן, מקום נחמד, יום שמש נעים.
גבירתי, יפה כתמיד, מפזרת ניצוצות אצילות ברדיוס של עשרות מטרים. (ואני לא יכול להוריד ממנה את העיניים...)
היא צוחקת עלי, וכדי להרים מעט את גובה הלהבות , גבירתי שולפת מצת (מטפורי), ומספרת שהביאה עמה מתנה ליום ההולדת שחגגתי לא מזמן.
אחרי משחק ניחושים קצר (וכושל מצידי) היא שולפת את פח הנפט (המטפורי) ושופכת על תשוקתי:
לא עט פרקר גבירתי העניקה לי, כי אם מתנה נהדרת יותר מכל דבר שהייתי יכול לחלום עליו:
פריט לבוש, מהקולקציה הפרטית והעשירה שלה, ספוג בריחות גופה המדהימים. היא דורשת שאפשוט את היד ומניחה בתוכה את ה_מתנה הזו. ומחייכת.
ליבי הולם בחוזקה ובכאלו עוצמות, עד שבעיני רוחי אני רואה איך ניידת צהובה של שח"ל מפנה אותי משם עם סירנות ובלגן.
אבל... גבירתי היא אישה עסוקה בטירוף, מי כמוני יודע, וענייני ניידות, פינויים וצנתורים לא נמצאים בלו"ז שלה, למיטב ידיעתי.
אז אין ברירה, אני מפגין בגרות, מתמקד בעיניה, מחזיק את השולחן חזק, משכנע את עצמי שגם לזחול מתחת לשולחן, לנשק את ידיה ורגליה, עשוי לשמח אותה פחות בנקודת זמן זו.
למזלי הטוב, לאישה שלידנו נופל המעיל, גבירתי פוקדת עלי בשקט להיות ג'נטלמן ולהרים את המעיל מיד.
בלי להתווכח, אני יורד על ברכי, מול גבירתי, ועל הדרך מרים את המעיל ומגיש לאותה האישה. היא מודה לי.
ככה, גם יצאתי ג'נטלמן, וגם זכיתי לכרוע ברך בפני גבירתי. שלא תגידו שאני לא חכם. לפעמים.
שעה ארוכה אח"כ, ברכבת בין עשרות אנשים, אני מקרב את ידי הקמוצה לאפי, שואף מלא חזה את ריחותיה הנעימים והמשכרים.
ואז שוב ושוב.
מכור לריח הזה, מתקשה להבין איך אעביר את ימי בעבודה בלי להריח את פיסת הבד הדקיקה הזו בכל 5 דקות.
אפילוג.
אני אש בוערת. עם להבות גבוהות של תשוקה.
עשו לי טובה: מסרו לסמי שגם אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, אז שלא ינסה אפילו. :)
כי רק גבירתי שולטת בגובה הלהבות האלה.
וכמה שהיא טובה בשליטה הזו...
לא בכח השוט, ולא בחוזקן של שלשלאות.
לא מפחד הקורפ, ולא בצעקות רמות .
אלא במלודיה, גבירתי גוברת עלי.
זורמת, חודרת, ונעימה.
היא שולטת בי, כמו שקליידרמן שולט בפסנתר.
היא פורטת עלי, כמו קלפטון על גיטרה.
היא גורמת לליבי להלום, כמו ג'ון בונהם לתופים.
היא מרטיטה את ליבי, כמו שפלרמן מרטיט כינור
ומנצחת על כל אלו, (ועל התזמורת של אנטי ושלי) ביד רמה כמו זובין מהטה.
מנגינת מנהיגותה, היא מלודיה מופלאה.
כמו אואזיס להלך במדבר, אני מחכה לזמן שלי איתה.
צמא.
לקול שלה, למילים שלה, ליכולת המיוחדת שלה לגעת בי, ולהטיס את התשוקה שלי לעשות למענה עוד 50 ק"מ מעלה.
כמו הלך במדבר.
אני כורע על ברכי, ושותה בצמא.
שותה ולא יכול להפסיק.
יודע שדקה אחרי שיגמר הזמן שלי איתה, הצמא יחזור להצליף בנפשי.
יפה היא, חכמה היא, אבל יותר מהכל? היא מרגשת אותי.
בדאגה הפשוטה שלה אלינו, ברצון לשמוע שאנחנו בסדר, היא גורמת לי להרגיש הכי חזק שהרגשתי אי פעם שאני רכושה של מישהי.
תודה, גבירתי.
שגיבה ונאווה היא גבירתי, ורוחה גבוהה, וגדולה.
וכשתקראני, גבירתי, אטהר גופי ותשתובב נפשי.
בשמחה, חיל ורעד אבוא אלייך.
עיניה יהלומים, יפה מקשת חיוכה, ידיה כליל של שלמות, ושדיה לתלפיות.
למרגלותיה של הטובה בגבירות, חסר אונים יהמה קולי.
מול הדר יופיה יכרע גופי, למול חוכמתה תשתחווה גאוותי.
אסיר תודה אהייה כשאזכה לשמש הדום לרגלייה.
תזרח נפשי כאשר שפתיי ימטירו אהבה עליה.
כי היא יחידה ומיוחדת, נדירה, ונאצלת, אצילה ומהוללת.
גבירתי היא יפה ומצודדת, טובה ונשגבת.
"בוא, רכושי", היא תפקוד, ואני אציית בתשוקה ואהבה.
את קולרך, גבירתי הנאווה, נושא אני עלי בגאווה,
כי את החנונה, הטובה, והרחומה, ואת הגאונה, אכזרית, והשנונה.
להיות רכושך, גבירתי, זה כבוד נפלא.
להיות רכושך - עבורי הוא כתואר אצולה.
אתה צופה משתהה בהליכתה ההדורה, הזקופה, והבטוחה.
מרגיש את שמיימיותו של הרגע.
ישיבתה זקופה, קולה בוטח, חוכמתה שופעת .
כל כולך מהופנט מהרגע, ממנה, מחשב האם נאה יהיה לרדת מטה
לחבק את רגליה, ולנשק אותן?
ואתה מקשיב לה, וחש בכל עצמותיך כיצד היא מעלה אותך מעלה מעלה.
הנכבשת? לא, למעלה מזה.
נתקדשת.
מישהי לוחשת על אוזניך : הרי אתה מקודש לי, לרעיון,ולתמיד.
ואתה עונה : "כן, גבירתי, הריני מקודש לתמיד.
מוקדש ומקודש לך"
זה היה לפני כך וכך שנים, כשמצאתי עצמי רוכש ספר בשם "ובשקט באה החוכמה", זה היה ספר שקיבץ ציטוטים שונים, חלקם אפילו חכמים.
אבל עם כל הכבוד למצוטטים הדבר שכנראה גרם לי לי לרכוש את הספר, יותר מכל דבר אחר, היה השם שלו.
כך וכך שנים אחר כך, מצאתי עצמי נפעם מציטוטיה של גבירה.
היו בהם כ"כ הרבה דברים שהפעימו אותי: שילוב נפלא של קלילות, הומור, עומק, ובעיקר היתה בהם חוכמה.
ולא סתם חוכמה, אלא חוכמה של מישהי שאינה מתאמצת להיות חכמה.
כ"כ נפעם הייתי, עד שהחלטתי שהעולם פשוט לא יהיה שלם אלמלא כולם יקובצו יחד,אז ערכתי את כולם בסרטון.
ביד רועדת העליתי לרשת, שלחתי לגבירה, חושש שמא תשורתי לציטוט המאה לא תנשא חן בעיניה.
אולי כי פעם העברתי זקנה את הכביש, ואולי כי תרמתי לצדקה, אבל תשורתי נשאה חן בעיניה, ויתרה מכך היא מצאה בי ניצוץ חבוי של פוטנציאל.
כך או אחרת, האל הטוב והמיטיב סידר את הדברים כך שאני זוכה לפנות אל אותה גבירה חכמה בשם התואר "גבירתי".
ארבעה וחצי חודשים אחרי, ופתאום זה ברור כ"כ:
המעגל נסגר.
הספר ההוא משך אותי, כי החוכמה באה בשקט, בלי לצעוק שהיא חוכמה.
גבירתי היא פי אלף יותר "ובשקט באה החוכמה" מהספר ההוא, או מכל ספר אחר שקראתי, או מכל מישהו אחר שהכרתי.
וכשהחוכמה מדברת, אני מקשיב, מפנים, ולומד.
אסיר תודה.
