פחד, כאב וכנות

כולנו רוצים שיראו אותנו, בשורה התחתונה.
שולטות, נשלטים... כולם. עמוק בפנים כולנו רוצים ולידציה.
כשרואים אותי באמת, ואוהבים אותי. בדיוק ככה. כמו שאני... זה... נוגע. זה מרגיש נכון. שלם. ככה זה עובד. ככה זה צריך לעבוד.
החיים הם מסע של לגיטימציה, כך אומרים.

אז מי אני באמת? לגיטימציה למה?
אני זו שנהנית שמעריצים אותה. יכולה לשתות את זה בקשית. זה אף פעם לא יותר מדי.
בהנחה שזה מרגיש אותנטי... אין לי תחתית. וזה הרבה פעמים מרגיש אותנטי. ברוב המוחלט של הזמן. וזה מרגיש טוב. 
זה יכול להיות ביותר או פחות מילים. באנחות. בלחש. בשאיפת אוויר בתזמון מסוים. בטקסטים כל כך יפים שאני חוזרת אליהם מדי פעם אחרי שנים. ברפטטיביות מתוקה. במבט.
וכשזה בשילוב עם התמסרות זה.... יאמי. כשאני מרגישה במרכז. אני רוצה להרגיש במרכז. במרכז הגלקסיה. מה שאני רוצה קורה. אני רוצה להרגיש את הכוח הנא באצבעות.
אני השמש הגדולה. וכשאני זורחת, הכל זורח.