ברובם אני לא מוצא אותה אחת

טיילנו איפשהו בארץ, קבוצה לא גדולה, והגענו למעיין אחרי הליכה מאומצת. הבעייה היא שלמעיין הזה אפשר להגיע גם עם ג'יפים. וכידוע ג'יפים בדרך כלל מלאים באנשים מכוערים עם ילדיהם הרועשים. לי באופן כללי אין בעייה עם אנשים מכוערים, ואין לי בעייה עם אנשים שנוסעים בג'יפים, וגם אין לי בעייה עם ילדים רועשים. אפשר להגיד שאני לא סובל את כולם באותם מידה.

הבעיות שלי מתחילות כשאנשים מחליטים להתפשט. בן אדם ערום דומה לבן אדם שצועק. הראשון חושף את גופו הלא מושלם והשני חושף את שכלו הלא מושלם. ואיכשהו יוצא שבכל קבוצה נתונה, הכי ערומים הם הכי מכוערים, והכי קולניים הם הכי טיפשים.

למה בן אדם שלא היה חושב ללכת בשכונה שלו ביום שישי בצהריים רק עם בוקסר קטנטן לגופו וכפכפים, חושב שהוא יכול לעשות את זה באיזה מעיין כשאני בסביבה? למה הבן אדם הזה צריך להבליט את היותו בעל כרס ובשיער שגורם לך לחשוב איך לתת אותו לבדואי שיטפל בו כמו שהוא מטפל בשאר הכבשים [ואני לא מדבר בהכרח על גזיזת שיער. גם, אבל לא רק]?

למה? כי האסתטיקה מתה. היא כבר לא רלוונטית. יותר מדי חופש, יותר מדי מצעדי גאווה ויותר מדי שמש מכניסים לאנשים רעיונות מפגרים לראש, מערפלים להם את היכולת לראות את עצמם. במיוחד לאנשים שיש להם את השילוב של ראש פתוח וראש חלול. יש איך למלא, ויש הרבה מקום.

אני לא מתכוון לפנות לכל גברי העולם ולהאיר את עיניהם. ויש לי 3 סיבות למה לא:

1. ממילא את הבלוג הזה קוראות בעיקר נשים. גברים הפסיקו אחרי הפסקה הראשונה כשהם קלטו שזה לא הולך להיות על סקס.
2. ממילא אנשים לא אסתטיים לא מקשיבים, כי בתחרות מילוי הראש ברעיונות, אין לי ספק שאני מגיע אחרי שבור הביוב כבר מלא.
3. אני מבקר בחורות בתדירות יותר גבוהה מביקור במעיינות. אין לי בעייה להלין, אבל תצפו ממני לפתור את זה.


אני לא אומר שהיופי [וגם הכיעור] הוא לא בעיני המתבונן. להיפך, אני הראשון שיעיד על זה. כשקומה אומרת לי שאני סקסי כשאני צרוד, ושאני סקסי כשאני צועק, שאני סקסי כשאני לוחש ובעצם גם כשאני שותק. אני יודע טוב מאוד שזה בעיניי המתבונן.

אבל יש גם יופי אבסולוטי ויש גם כיעור אבסולוטי. קומה למשל היא הבן אדם הכי יפה בעולם, נקודה. בגלל זה היא יכולה להתפשט בציבור אם היא רוצה. השאר, כולל אותי, שלא ירשו את זה לעצמם. ושאף אחד לא יקשקש לי שזו זכות להתפשט. להתפשט זה כמו לקנות יאכטה, כל אחד יכול, אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו.



דוגמא לכיעור אבסולוטי זה כל מה שנכנס לאותו מעיין. הבעייה היא לא בכיעור שלהם, אלא בחוסר האסתטיקה. כי כיעור לא מדבק, אבל חוסר אסתטיקה מדבק בהחלט.

זה גרם לי לרצות לעמוד בקצה המעיין ולהשתין פנימה, לכוון לראש של כל הילדים ששחו שם, וצרחו להורים המכוערים שלהם שיראו אותם, כאילו הם השיגו משהו בחיים. ובחיי שאם הייתי משתין שם, זה היה הדבר הכי יפה שהמעיין הזה ראה מזה הרבה זמן.

אני שונא לריב. קשה לי למחוק את כל הדברים שנאמרים במהלך ריב. תמיד נשאר אצלי איזשהו משקע.
אפילו שאני יודע שכל מה שנאמר זה כדי לפגוע במקסימום האפשרי, ושום דבר מזה לא באמת נשאר למחרת, זה עדיין חורט. כמו מכונית חבוטה שחוטפת שריטה אחרי שריטה. המנוע אותו מנוע, רק הפח קצת עקום. סוג של יופי מעוות. כי מי באמת רוצה דברים נוצצים. לא אני. גם לא בזוגיות.

הבעייה שהיא מחרחרת ריב. היא מתה על הוויכוחים האלה. כי היא רואה אותי מתעצבן באמת. היא גורמת לי להרים את הקול, ולקפוץ את האגרוף, ולצאת מהשלווה, להתמלא באמוציות ולפגוע בה בחזרה. ואז בדיוק כשאני בשיא העצבים היא רוצה להזדיין איתי.
ואצלה לא נשארים שום שריטות, כל בוקר היא יוצאת חדשה מהאריזה. יש לה יתרון עלי בתחום הזה. אני מצמצם פערים, אבל היא עדין מובילה.


כדי למנוע הדרדרות לכל הריבים האלה, הייתי צריך לשים בלמים. לקח לי קצת זמן עד שמצאתי את מילת המפתח, אבל כמו אדיסון ששרף 10,000 נורות עד שהגיע לנורה הנכונה, כך גם אני עברתי על מאות מלים שונות עם הטיות שונות וטונים שונים עד שמצאתי את המילה שעוצרת כמעט כל וויכוח לפני שזה הופך להיות ריב.

המילה היא: זהו.

השימוש הולך ככה:
היא: אומרת משהו שבטוח יגרום לאיזשהו וויכוח
אני: טענה
היא: טענה נגדית
אני: חוזר על הטענה הראשונה וזהו.


פשוט מאוד, הנה דוגמא:
- נכון שבא לך לבוא איתי למסיבה הלילה? [אני מריח את ההתגרות]
- מה פתאום, את יודעת שאני לא אוהב מסיבות [טענה ראשונה]
- נו, אבל אתה אף פעם לא בא איתי, ואני רוצה להתמזמז איתך ולא עם אחרים [טענה נגדית + חנופה שכידוע לפי כלל 11 לא עוזרת]
- אני לא אוהב מסיבות. וזהו.
- [שתיקה רועמת]
- [חיוך]
- [שתיקה]
- [צחוק]
- [מצטרפת לצחוק]

לא שאני חושב שהמילה הזו תתאים לכל אחד ואחת ובכל מצב. אני אני כן משוכנע שיש מילה כזו לכל אדם, ואם היא נאמרת בטון המתאים היא יכולה לנטרל פצצה.

אבל אפילו אדיסון הגיע למנוחה ולנחלה אחרי 10,000 ניסיונות, ומאז הנורה נשארה אותו דבר, וכולם מרוצים.
אני אף פעם לא אצליח להגיע לשלווה המוחלטת כשהיא בסביבה. היא לומדת מהר מדי, ואני מניח שזה רק עיניין של זמן עד שהמילה הזו תפסיק להשפיע, ואצטרך למצוא כפתור אחר.

זה בסדר, כי בניגוד לדעה הרווחת - לא החזק שורד, אלא זה שמצליח להתאים את עצמו למציאות משתנה הוא זה ששורד.







- אני מגיע מאוחר הלילה, תישארי ערה, ואני מקווה שאת רטובה מספיק.
- נראה...
- מה, מה אמרת? מה נראה?
- נראה. תלוי בהתנהגות שלך.
- אני בשוק.
- יו מגניב, יצא לי טוב. תלוי בהתנהגות שלך, וזהו.
- חכי, חכי.

אתמול בלילה רבנו.
מסוג הריבים הכי מגעילים שאפשר. שכל צד זורק על השני את כל הרפש שבעולם. שבו הכל מותר, וכל אחד מנסה לפגוע בכל הכלים שעומדים לרשותו.
מסוג הריבים שאתם לעולם לא תוכלו לדמיין את החברים שלכם ["איזה זוג מקסים הם, מתאימים בול אחד לשני"] רבים, אבל כולם יודעים שהם קיימים.
ריב שהוא כמו קרב אפי על איזו ממלכה קדומה, מאות אלפי חללים, רק בלי הטובים והרעים. כמו מלחמה בשר הטבעות, אבל בלי קוסמים לבנים, רק טרולים.

אח"כ יצאתי מהבית והתחלתי לנסוע. התקשרתי למישהי שאני מכיר, בת 40, עם 3 ילדים, ושמנה כאילו הרגע היא אכלה אותם. אמרתי לה בטלפון שאני תוקפן ואם היא רוצה לחטוף ממני. אמרה שכן. אז אמרתי לה לרדת למטה עוד 20 דקות, והגעתי אחרי 40. היא נכנסה לאוטו. אמרתי לה להוריד את החולצה, והיא חשפה את החזה העצום שלה.
– את רוצה שאשפיל אותך? היא הנהנה.
הבטתי בה במבט מזלזל. – יודעת מה, טעות. אני לא רוצה, את לא שווה את זה. עופי לי מהאוטו.
המבט שלה נהיה רציני – אבל למה?
– כי את שמנה וזקנה. והזין שלי בחיים לא ייגע בך. ועכשיו אני הולך לזיין מישהי שהיא חצי ממך בגיל. אמרתי לך לצאת מהאוטו, לא?
היא התחילה לבכות ולהתלבש.
- לא אמרתי לך להתלבש. אמרתי לך לצאת. עכשיו לכי.

היא יצאה, ונסעתי משם. אחרי חצי שעה קיבלתי ממנה הודעה בטלפון – תודה.
פאק איט. אסקפיזם זול.

התקשרתי לזו שצעירה ממנה בחצי. – יש לך תוכניות או שאת יכולה לרדת למטה? – יכולה. – אז רדי עכשיו.
הגעתי אליה אחרי חצי שעה, והתחלתי להביא ביד בדרך. כשהגעתי אליה אמרתי לה לשכב במושב האחורי. היא שכבה, ואני המשכתי לנסוע ולהביא ביד. בסוף עצרתי את האוטו, יצאתי, פתחתי את הדלת, וגמרתי עליה. נסענו משם לבית מלון כלשהו בתל אביב, לקחתי חדר, עלינו למעלה, קשרתי אותה למיטה והזדיינו.
לקחתי את המכנסיים שלה, ואת התיק שלה, השארתי לה חולצה, חזייה, תחתונים ו-100 ₪ ליד המיטה, ויצאתי משם. למטה בלובי עשיתי צ'ק אאוט שעה אחרי הצ'ק אין, אמרתי לה שהשארתי אותה קשורה בחדר שתשלח מישהי. המשכתי לתוך הלילה, ונסעתי סביב עצמי עד שהשמש של הבוקר סינוורה אותי.
אחרי שעתיים קיבלתי ממנה הודעה – הגעתי הבייתה, תודה.
פאק איט. אסקפיזם זול שעלה לי 1300 ₪.

ברדיו מזכירים לי ש-"גם יום חלום יכול להסתיים באסון".
פאק איט. ויום אסון? לא, הוא בטח לא מסתיים בחלום, אבל את זה אף אחד לא אומר לך. לוקחים ממך את החלומות ומשאירים אותך לחשוב על האסונות שאולי גרמת בהתנהגות שלך.

בשולי הדרך מישהי צעירה רוכבת על אופניים, ואני בוחן אותה במבטי. אני מגביר את הרדיו. "אנחנו חייבים לצאת מהמקום הזה, גם אם זה הדבר האחרון שנעשה. אנחנו חייבים לצאת מהמקום הזה, כי ילדה, יש מקום יותר טוב לך ולי" שרה להקת החיות.
פאק איט, אני מרגיש כמו חיה, שמישהו יתקע בי כדור ויוציא אותי מהמקום הזה.

כולנו רוצים משהו בלעדי.
ראיון בלעדי, מבצע בלעדי, פרסום בלעדי, מסיבה סגורה, הנחה בלעדית, והגביע הקדוש של הבלעדיות - בן או בת זוג בלעדיים.
אחח, אם רק נצליח להניח את ידינו על אחד מאלה. אנחנו נחזיק אותם כל כך קרוב, עם רצועה כל כך קצרה, ולא ניתן להם להתרחק. כל האמצעים כשרים: האגרסיביים יציבו אולטימאטומים, הפאסיביים יעלבו עד עמקי נשמתם והפאסיב-אגרסיביים... ובכן, הם יעשו את שניהם, וגם יישארו לשכב לבד בחושך כי גם ככה לאף אחד לא אכפת.

כשזה מגיע לענייני שליטה, הדיון מכור מראש. השולט דורש תשומת לב מלאה. לא יעלה על הדעת שהיא תדבר עם גבר נוסף... ועוד עם שולט? עד כאן. בפעם האחרונה שרופא בדק אותו, הוא מצא עמוד שדרה. והוא עוד טוטאלי והכל.
והנשלטת? גם היא דורשת תשומת לב מלאה. היא נותנת מעצמה כל כך הרבה [חוץ ממה שמפורט בגבולות!], וזה מה שחסר לה, שהוא עוד יבלה עם בחורות אחרות. והיא הרי רכושו הבלעדי של.
בפעם האחרונה שביררתי, לרכוש שלי לא היה אכפת שיש לי עוד רכוש, אבל הספה שלי לא כל כך קומיונקטיבית, אז לכו תדעו, אולי היא נעלבה מהכורסא החדשה [לא משנה שאמרתי לה שהכורסא זה רק לזיונים אבל עליה אני עושה אהבה].

קנאות? מה פתאום. רכושנות? אל תצחיקו אותי. רגע... חוסר ביטחון עצמי? טוב, זה כבר לא מצחיק. אין אמון הדדי? טוב, חאלס.

גבר יכול להשתגע כשהוא מדמיין את הבחורה שלו שוכבת עם גברים אחרים. אם גבר שואל אותך על הניסיון המיני שלך, כל מספר שתגידי יהיה גבוה מדי בשבילו. לא משנה כמה הוא שומר על פני פוקר. נסי ותהני.


ניסיתי לתקוף את זה בכל מיני טקטיקות. כשאני שואל אותה עם כמה גברים שונים היא שכבה, היא עונה - 2. שזה קרוב למספר האמיתי אם מתעלמים מכל האפסים [תרתי משמע]. לפעמים אני ממש מאמין בזה. ויש לציין שהיא עונה את זה בשיא הכנות. רק גורם לי לחשוב מה עוד היא מוכרת לי עם החיוך התמים שלה.
אח"כ החלטתי לשים קופה קטנה, ומגבית כל פעם שזין אחר חודר אליה [על משקל: אם הייתי מקבל שקל בכל פעם ש...]. הקופה הקטנה מהר מאוד הפכה לכספת, ועכשיו אין מה לעשות, צריך להחזיר את ההשקעה.

אבל בשורה התחתונה, זה עניין של בגרות נפשית. fGb9H1kn6cI

לכל אחד צריך להיות פייר שייר במשחק הזה. גם לי, גם לה וגם לשאר הגברים והנשים שם בחוץ. אי אפשר להגביל את חופש האדם ואת היכולת שלו לנסות ולבחור דברים אחרים.




שליטה זה לא לקשור מישהי ברצועה, אלא לתת לה כל יום את האפשרות לבחור משהו אחר, ואז להכנס באמ-אמא שלה, כשהיא מחליטה בסוף היום לחזור הביתה.

בילדותי, היו שלושה כלבי רחוב בשכונה. הם אהבו לנבוח ולרדוף אחר הולכי רגל, במיוחד כאלה שהלכו בגפם, למרות שגם מול זוגות או שלשות הם העזו.
אבל הכי הרבה הם אהבו לרדוף אחרי מכוניות. כנראה ראו משהו מאתגר בגוש המתכת הזה, לעתים נוצץ, לעתים מאובק, אבל תמיד מהיר מהם. קשה להשגה, כך הם נבחו לזה.
במשך חודשים רבים הם רדפו, ונבחו, וחזרו, ורדפו שוב אחרי המכוניות. עד מתי?

עד שאחד מהם הצליח לתפוס אחת. בעל המכונית לקח את הגוש השעיר והמדמם לווטרינר, מלווה בייסורי מצפון. שם שמו קץ לסבלו. אומנם הווטרינר הציע לטפל, לחבוש ולאחות. אבל בעל הרכב לא היה מוכן לשלם את החשבון, כמו לרוב האנשים, גם לו יש יותר מצפון מכסף.

ושני הכלבים האחרים נחו שבוע קצר לפני שחזרו להרגל הישן. וכך המשיכו עוד ימים רבים עד שכל אחד מהם הגיע לסוף דומה.




ועכשיו שאלה לכלבים. אתם באמת חושבים שיש לך סיכוי להשיג אותה? ומה תעשו אם תשיגו? מי יפנה אתכם לווטרינר?

היא באה לאסוף אותי מהשדה למרות שאמרתי לה לחכות בבית.
היא קפצה עלי למרות שאמרתי לה לשמור מרחק.
היא ניסתה לגרור אותי פעמיים לשירותים למרות שאמרתי לה לחכות שנגיע לאוטו.
והיא לא עמדה ביעד הכספי של השבועיים האחרונים עם התירוץ של: "לא יכולתי לתפקד בחוץ, כי כל מה שחשבתי היה על הזין שלך" למרות שהיא יודעת שחנפנות לא תעזור לה.


אז האינסטינקט הראשוני שלי הוא לעמוד על כל ההוראות והכללים שלי, ולהעניש. אבל מצד שני, איזה נזק באמת נגרם כאן. קצת גילויי חיבה מתבקשים אחרי כמעט שבועיים שלא ראינו אחד את השני.
אני בסך הכל טיפוס גמיש, ולא הולך עם הראש הקיר. באיזשהו מקום צריך לדעת לוותר לפעמים, ולהבין את הנסיבות.
ההבנה היא משהו בסיסי שצריך להתקיים בשביל מערכת יחסים מאוזנת. כל אחד מגיע ממקום אחר, עם דחפים אחרים, ועם צורות שונות לבטא את עצמו. ולמרות שצורות מסויימות נראות לי מוזר, ואפילו שאני שם כל מיני כללים כדי להמנע ממפגש עם צורות ביטוי כאלה, שאני לא יודע מה לעשות איתן, זה עדיין לא אומר שהן לא קיימות, או שאפשר להדחיק אותן בכוח.


בערב, אחרי כמה כוסות משקה, כשהזין שלי היה עמוק בגרון שלה, קיבלתי את הצלילות שאני צריך.
הרחקתי אותה ממני, שלחתי אותה להביא את הכסא שלה, היא תבלה עליו את הלילה קשורה. היעד לשבוע הבא הוכפל פי 2, ובגלל שזה פורים, היא תלך עם בגדי הלילה שלה לעבודה בבוקר.




ככה זה, תמיד צריך ללכת לפי האינסטינקטים. בקרקס הזה אני מקסימום הליצן, לא נערת הגומי.

הקטע הבא לא מיועד לבעלי לב חלש. ואם יש לכם כזה, ואתם ממשיכים בכל זאת מתוך סקרנות, אז תמצאו מישהו אחר שיקבל החלטות במקומכם, זה פופולרי כאן.
~~

כותב את זה מבית המלון בניו יורק המושלגת הבוקר, נזכר בכל מיני דברים מצחיקים מהעבר. אני מניח שעל התאור מצחיק אפשר להתווכח. אני מודה שזה היה אחד עונשים היותר קשים שהיא קיבלה. קצת אירוני שאני כבר לא זוכר מה היא עשתה כדי לקבל אותו. אולי היא תוכל בהזדמנות לשפוך אור על מה שקדם לזה.

- מה הבעייה להיות נחמדה? אני תמיד נחמדה. מה זה אומר?
- טוב ששאלת, כי גם הכנתי מספר נקודות. זה אומר שאת מחייכת לכל מי שאת פוגשת מהמשפחה ושואלת לשלומם.
- או קי.
- זה אומר שאת עונה באריכות לכל שאלה ששואלים אותך. ושאת מתעניינת בחזרה.
- אממ... בסדר, זה מספיק גרוע... יש עוד?
- זה אומר שאת משחקת עם כל הילדים שבאים אליך, מושכים לך בשיער או מדברים איתך.
- מנייאק, אתה יודע שאני לא אוהבת לשחק עם ילדים מעצבנים.
- וזה אומר שאת אוכלת כל מה שמציעים לך.
- בן זונה.
- אין בעיה, נתחיל בביקור אצל ההורים שלי, תגידי להם את זה, ואח"כ דודה לאה ביום שישי בערב עם כל המשפחה המורחבת [5 עמודים בדפי זהב של רמת גן] ואז ביקור אצל סבתא רוחמה. וחסר לך שאת מפשלת אפילו פעם אחת, או שזה יהיה יותר גרוע מהתכנון הראשוני.


ואני? אני לא טיפוס משפחתי, מקבל אלרגיה, ממציא שיחות טלפון שקשורות לעבודה כל פעם שאני צריך חמצן, ועונה רק בכן ולא. והיא? כמה שהיא סבלה, איזה כוח, איזו סבלנות. אני רואה את הרוק שלה נבלע פעם אחר פעם, את הספירה הפנימית שהיא עושה שוב ושוב כדי לא לזרוק עקב על איזה ילד. בערב הייתי צריך להחזיק אותה מעל האסלה. ברור שהגוף שלה לא יעמוד בכל האוכל שדחפו לה, זה היה צפוי. אבל היא לא אמרה לא.
בשורה התחתונה, כמה דברים הן עושות שאנחנו לא מסוגלים אפילו אם חיינו יהיו תלויים בזה? אז על מי אנחנו באים לעשות רושם.

- ממש נהנתי לפגוש את החברה שלך, היא מאוד נחמדה.
- כן דודה, היא באמת נחמדה.
- והיא גם ממש עדינה ומתוקה.
- נכון דודה, אין לך מושג כמה עדינה, וגם שברירית.
- ומתי... אתה יודע... לא הגיע הזמן?
- הגיע בטח, אם זה היה תלוי בי. אבל לא נראה לי שהיא בקטע.
- אז אתה לא מראה לא מספיק אהבה ולא נחמד אליה.
- את מכירה אותי דודה, אני נחמד. אני לוקח אותה מחר לסבתא רוחמה.
- יופי נשמה, תביא פרחים.
- ברור.

לפני שיצאנו אמרתי לה שסבתא רוחמה אוהבת שקט ופרחים. את הנסיעה בלילה היא עשתה עם עיניים מכוסות. הובלתי אותה מחוץ לאוטו, על שביל החצץ. יד אחת אוחזת בי, והיד השנייה פרחים. הלכנו בשקט, עד שעצרתי אותה, סובבתי אותה עם הפנים אלי.
- תרימי את החצאית, ושבי לאחור.
- אני מרגישה אבן קרה... מה זה?
הסרתי את כיסוי העיניים ופתחתי לה את הרגליים.
- זה היכן שסבתא רוחמה שוכבת ב-12 שנה אחרונות
היא פלטה צעקה שכמעט העירה את המתים. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל החדירה הפתאומית, אבל אם להיות ריאלים זה בגלל שהיא קלטה שאנחנו בבית קברות.
- ששש! מה את צועקת כאן? איזה חוסר נימוס. לא אמרתי לך להיות נחמדה למשפחה?


וכך נאלצתי להעביר אותה שוב דרך כל הייסורים, והרבה יותר גרוע מהתכנון הראשוני. מילה זו מילה.

- דודה, היינו אצל סבתא רוחמה, שמנו פרחים, וגם סידרתי קצת מסביב.
- יופי, אתה נשמה. מתי אתם באים עוד פעם?
- נגיע ביום חמישי הקרוב, בבוקר, מסתדר לך?
- אני עושה קניות לשבת.
- אין בעיה, נצטרף אליך, נעזור לך. מתאים?
- בטח, איזה כיף.
- אה, בעצם יש לי משהו בעבודה, אבל היא בטוח תבוא, היא מאוד נהנתה אצלך פעם קודמת.
- יופי גם אני אהבתי אותה.
- והא גם תשאר לשישי, היא מתה ללמוד איך את עושה את הקובות, אז תלמדי אותה.
- בשמחה. קובות צהובות? או גם אדומות?
- גם וגם, ברור. וביום שבת בבוקר את נשארת לשמור על הילדים, נכון? אז היא תשמור עליהם, היא ממש אוהבת ילדים. ואת צריכה קצת חופש.
- אתה ממש נשמה, חבל שלא רואים אותך יותר.



** אני חותך את הנסיעה קודם. נוחת ביום חמישי.

שי השולט ושולה השולטת (השמות האמיתים הולכים איתי לקבר) משוחחים במסנג'ר, ורוצים לפתוח פרופילים. לשניהם ברור שכל הנשלטים בעולם רק מחכים לזה, וכל מה שנשאר להם זה רק להגדיר את עצמם הכי מדוייק שאפשר.
לשי יש בעייה, יש אלף כמוהו על כל מועמדת, קשה לבלוט. וכל אחת רואה את עצמה פרח מוגן ומצפה שיקראו את המחשבות שלה ללא מלים.
לשולה יש בעייה אפילו יותר קשה, יש אלף מועמדים על כל אחת כמוה, קשה לברור. גם שולה יודעת עמוק בפנים שלא בעייה להגיד לגבר מה לעשות, כל בחורה עם אינטילגנציה מעל הממוצע יכולה לעשות עם הגבר שלה מה שהיא רוצה, אז מה מעיד עליה שהיא מחפשת דווקא את אלו ללא חוט שדרה?

אז שי השולט הבולט ושולה השולטת הבוררת יושבים להם מול המחשב, הוא בתחתונים, היא בטרייניג. מסנג'ר פתוח, פרונו במינימייז, ומוחות במקסימייז.

מי אני
- תראי מה יצא לי עד עכשיו, תגידי לי איך זה:
קשוח ורגיש, מחפש אישה, נותן מעצמי, שתיתן מעצמה.
אדון, מאסטר, דום, שולט, וותיק, הרבה ניסיון, מאובזר, חושב. חשוב, דום נאור ונוד טהור.
- לא טוב, זה נראה כאילו אתה מדבר מהזין, אתה צריך לכתוב שיש לך ראש.
- בסדר, הנה:
ראש פתוח, ראש צעיר, ראש קינקי, ראש שובב, אוהב ראש, מדבר מהראש, שומר ראש. יותר מזה?
- יופי זה נראה לי בסדר, עכשיו תראה מה יצא לי:
שולטת טבעית, מלכה אכזרית, לא מלכה בכסף!!! בחורה חומרית, שליטה כספית. לא מלכה בכסף!!! אשה טוטאלית, הולכת עד הסוף. ובסוף אתה משלם. לא מלכה בכסף!!! יודעת מה שאני שווה, נראית טוב.
- שולה, את בטוחה שאת רוצה לכתוב שאת נראית טוב?
- או קי, גוף אלוהי.
- שולה...
- בסדר, סקסית תמיד הולך.


השקפות על עולם השליטה
- או קי, שימי לב:
עדין ומתחשב. מחפש מישהי שיודעת מה היא רוצה. אבל לא חייב, אפשר גם גם ללא ניסיון.
מחפש מישהי שיודעת להתמסר. אבל לא חייב, אפשר רק לסשן.
מחפש מישהי שיודעת את המקום שלה... ואה.. לא חייב, אפשר ללמוד.
יש מקום לפשרות, שליטה זה דבר דינמי. נקבע מה שמתאים לנו. בלי לחץ, בסדר? העיקר שניפגש. בעצם לא חייב, אפשר במסנג'ר.
- נו באמת, אתה עושה מעצמך צחוק, את הכי חשוב שכחת.... כאילו מנטלי.
- אה... חשבתי שזה ברור... טוב, הנה:
שליטה מתחילה מהראש (ואת זוכרת שיש לי ראש, כן?) ... אממ... שליטה עושים באהבה (כמו חומוס תכלס). קושר במחשבה (שולה, זה נשמע טוב, נכון?). מנטלי, טוטאלי, וגם אנאלי (הרבה זמן לא עשיתי כשאני חושב על זה).
- או קי, אני רשמתי על עצמי ככה:
העבדים שלי חייבים להיות רציניים. לא רציני? אל תפנה. השליטה גם כספית. לא עושה סשנים מזדמנים. מחפשת שיעריצו אותי. בוררת בקפידה (כאילו שיש לי ברירה). אל תתפוס יותר מדי מקום, אני מלאה בעצמי גם ככה.


גבולות

- אצלי זה קל. אין גבולות. מה שמתאים לך, הולך.
- אבל אתה צריך להראות שאתה נאור.
- או קי, או קי: בלי מדיקל (מה זה בכלל?) בלי אקסטרים (אני מתעלף מדם) בלי ילדים. מה איתך?
- אצלי זה גם קל: בלי קמצנים! ובלי התשע מאות תשעים ותשע שפנו אלי לפניך.




- טוב נראה לי שזה גמור. זה היה מתיש. אני צריך זיון.
- כן, באמת מתיש. אני צריכה חיבוק.
- הייתי עושה איתך עכשיו סקס שולה, איטי ומתוק לתוך הלילה.
- ואז היית נשאר לישון ומחבק אותי כל הלילה?
- בטח.. שיט, אשתי קוראת לי, שכחתי להחליף נורה במטבח.
- או קי, אני שומעת שהבן שלי התעורר, אני צריכה ללכת.

8:30 בבוקר, היום – היא יצאה מהמקלחת, אירגנה את הבית ויצאה לעבודה. עוד יום לפניה.

8:00 בבוקר, היום – הרגשתי שהיא נכנסה לחדר, הייתי ער גם ככה. לא הצלחתי לישון הלילה. אבל השארתי את העיניים עצומות ומבט שלו על הפנים. כשהיא תיכנס לחדר חשוב שהיא תראה אותי ישן, אח"כ כבר אספר לה.
הרגשתי שהיא הולכת לכיווני, ואז היא העירה אותי. הגוף העירום שלה היה מלוכלך מחול, השיער שלה מבולגן אבל העיניים שלה היו מלאות. קיבינימט, חשבתי, מישהי כאן הצליחה לישון הלילה. היא הגישה לי את היד הקפוצה שלה עם המפתח בתוכה. התיישבי על המיטה לידה וחיבקתי אותה. – נפצעת בברך? היא שאלה. – לא נורא, אמרתי. תזמיני מישהו לתקן את האח.

5:00 בבוקר, היום – הצצתי מהחלון לחצר, הכל היה חשוך, השמש עדין לא עלתה. אימצתי את העיניים וראיתי את הביתן מאבן בקצה החצר ליד הגדר. סיימתי לשתות את המיץ וחזרתי למיטה.

3:30 בבוקר, היום – הלכתי בבית במעגלים, שתיתי כוס וויסקי שנייה, בסוף פתחתי את הארון והוצאתי משם שמיכה. יצאתי מהדלת האחורית בצעדים מהירים, נתקעתי עם הברך באחד הכסאות אבל לא עיניין אותי, המשכתי ללכת עד הביתן. נעמדתי מחוץ לדלת בשקט, זרקתי את השמיכה פנימה וחזרתי הבייתה. התקלחתי ונכנסתי שוב למיטה.

2:45 בבוקר, היום – היא חיכתה לי ערומה במרפסת, העור שלה הצטמרר אבל הידיים היו בצידי הגוף.
- את מכירה את הביתן שיש לנו בחצר נכון? שאלתי והטתי את הראש לכיוון
- מכירה
- מתי היית בו פעם אחרונה?
- סידרתי אותו בסוף החורף שעבר
- בפינה הימנית יש שרשרת שמחוברת לקיר, עדין לא ראית אותה, ויש בקצה שלה אזיק. תסגרי אותו על הקרסול שלך.
הגשתי לה את המפתח
- ומה אתה מתכוון לעשות?
- אני הולך לישון. תעירי אותי ב-8, ותחזירי לי את המפתח.
- אבל אתה יודע שאני...
- שאת מה? קטעתי אותה
- כלום. הייתי צריכה לחשוב על זה קודם.

2:30, היום – נכנסתי לחדר השינה. היא ישבה על הרצפה, הגב שעון על המיטה והלפטופ על ירכיה.
- מה את עושה?
- כותבת למישהי תגובה באתר. מתי הולכים לישון?
- חכי לי במרפסת האחורית עוד 15 דקות, ערומה. אח"כ הולכים לישון.

23:30, אמש – נכנסתי הבייתה. אחרי ימים כאלה של שעות הפוכות בעבודה אני יודע מה מרגיש נמר סיבירי בגן החיות התנכי בירושלים. היא חיכתה לי עם ארוחת ערב קלה. לא הוצאתי מילה, והיא ידעה שעדיף גם לה לא לדבר. סיימתי לאכול והלכתי לקרוא קצת ולסיים עוד כמה דברים אחרונים שקשורים לעבודה.




14:40, אתמול –
מישהי הולכת לספור היום, אמרתי לה.
ולפני זה היא אמרה לי - בייבי, לא אמרת שאתה עסוק וצריך לחזור לעבוד?
בתגובה למשפט שלי - אולי, אבל אני לא רוצה שתחיי עם תסכול שאת לא מצליחה
אחרי שהיא אמרה - בייבי זה בסדר אני לא באמת צריכה להצליח העיקר הניסיון
אחרי שהזהרתי אותה ש - את לא לוקחת בחשבון שאם את מצליחה להוציא אותי משליטה עצמית את חוטפת



יום שישי, שבוע שעבר – הביתן מאבן שיש לנו בחצר לא ממש בשימוש. הוא בערך בגודל 2 מטר על 2 מטר, ומספיק בקושי לעמוד בו. פעם היינו שומרים בו גזעים לאח. אבל האח לא עובד, לא בעייה לנחש מי הרסה אותו. הוצאתי את השרשרת הכבדה מהשקית, היה לי מקדח כבד ביד ובדלי תערובת מלט שנשאר לערבב עם מים לפני הכנת הבטון. 45 דקות אחרי והשרשרת הייתה מקובעת לקיר.




ינואר, לפני 3 שנים – לא יודע מי מחליט לבקר בארה"ב דווקא בחורף. היה קר גם במדינות הדרומיות. מחוץ למוזיאון לזכר העבדות איפשהו במיסיסיפי הייתה, באמריקה כמו באמריקה, חנות מזכרות.
- אז אתה אומר שזו שרשרת עבדים אותנטית? שאלתי.
- יס סייר, מצאנו אותה בנמל הישן. אפשר להגיד שהיא בת 150 שנה לפחות.
- אקנה אותה ב-50 דולר ממך. אני בטוח שמתישהו אמצא בה שימוש.
- רגע, תן לי למצוא בשבילך את המפתח לאזיק של הקרסול, אני בטוח ששמתי אותו כאן איפשהו.

דברים שלמדתי אחרי שהיא נכנסה לחיים שלי ולא ידעתי קודם
(עם קשר רופף בין הנקודות)

• יש נקבות מתוך המין האנושי שבאמת מסוגלות ללכת על עקבים 7" (ואני גר עם אחת כזו)


• אני מסוגל להתעצבן, לאבד את השלווה התמידית שלי, אפילו להרים את הקול, והשמים לא יפלו אחרי זה. לפחות אני לא שמתי לב.

• באותו הקשר: אם נשארה בי שליטה עצמית, עדיף להוציא את הסים לפני שאני מטיח את הנייד. ועדיף לכוון אותו מעל המסך של המחשב.

• המנעולן שהיא שכרה כדי שיחליף את כל המנעולים בבית בהעדרי, הוא אותו מנועלן שישמח לפרוץ את הדלת בשבילי. הוא יעשה את זה בחיוך ולא יטרח לשאול למה אני משלם לו על שתי העבודות, ולמה היא לא פותחת לי בעצמה.

• אל תמהר להספיד לביאה פצועה. עדין יש לה ציפורנים, והיא יכולה לתקוף. אה, וגם צריך להזהר מהשיניים. אל תשכח את השיניים.

• לא חוכמה גדולה להיות חזק על חלשות.





- רגע, ואתה גם תכתוב יומן?
- ממתי את אומרת לי מה לעשות? זה משהו חדש? וחוצמזה, אני לא צריך יומן, החיים שלי פשוטים ואפשר לסכם אותם על דף אחד. בלי פאנץ' ליין.
- די נו, אז לפחות תכתוב לי מה השתנה אצלך מאז שאתה מכיר אותי.
- את מתכוונת חוץ מתוחלת החיים שלי? ... טוב, טוב, אחשוב על משהו, ואת לכי לקנות עוד היום מחברת. חצי עמוד לפחות כל לילה או שאת לא הולכת לישון.