|
|
|
לא עליה. איתה אפילו לא רבתי.
אלא על החטטנים חסרי הפשרות שגם קראו לי בשמות.
חברים יקרים: שום דבר לא קרה. אבל גם אם העולם יתפוצץ – אנשים אצלי נשרפים מהר מאד.
זאת הפעם האחרונה שאני שומע דברים כמו "פראייר" ו"מטומטם" ו"לא נורמלי", על דברים שהם לא עניינכם (ובפרט שהם לא היו בכלל באשמתי).
הבא/ה בתור שעושה את זה מחוק אצלי. אין מחילות. אין סליחות. אין עוד הזדמנויות. הגזמתם לגמריי.
שובבה. בהיפר.
הכי כיף לשבור אותך כשאת ככה.
תפסתי. חזק.
האכזריות המתוקה גואה בתוכי.
על ארבע. עם גאג.
יבבות.
השוט מלטף בכאב.
יבבות ועוד יבבות.
הן מרעיבות אותי לעוד.
ועוד מגיע.
ליטופים אחרונים.
שחרור איטי.
את צונחת. נושרת מבין האצבעות שלי.
כל האנרגיה נתנה את מקומה לרוגע תשוש.
את לא כאן. את פשוט בעולם אחר.
עיניים עצומות ומרחפת.
כולך כחומר ביד היוצר עכשיו.
מאוחר יותר לחשתי לך,
שאני מאוהב בך קצת.
ענית לי "הרבה".
שאלתי - מי?
"אני בך".
ריחוף. שכחתי את מהות התחושה.
עכשיו אני זוכר.
אני מרגיש את רמות הטסטורון עולות בתוכי.
חושי הטורף מתחדדים שם בפנים -
תחרותיות, השגיות, שאפתנות...
אני נזכר במסיבה האחרונה,
ואיך שפשוט הברחתי משם שני אנשים שהתחילו איתה.
לא עשיתי כלום באמת,
רק הלכתי לכיוון שלה בקצב אחיד, מביט בהם.
אחד מהם נסוג בלי לומר מילה,
אחר, בחור נחמד מאד, אפילו התנצל.
בלי שאמרתי מילה.
בחדר כושר אני מתאמן באימון ארוך.
אני מרגיש את הזיעה ניגרת על רקותיי בעדינות,
אני חש את נשימותיי מהמאמץ,
נהנה מהכאב הפנימי בשריר. האדרנלין.
מתכנן בקפידה את הקריירה שלי,
אני יודע שעכשיו זה הצ'אנס האמיתי שלי
להראות את היכולות שלי,
ולקבל את מה שאני רוצה.
אני נזכר בתמונות שדיגמנה עבורי,
לבושה רק בהפתעה שקניתי לה.
כל כך סקסית, כל כך כמו שראיתי אותה בדמיוני,
עם אוזני השפנפנה והלבוש המינימלי הזה.
הנתינה שלה מוחלטת, אמיתית, ללא חרטה.
היא מחזקת לי את האמון בה,
אמון שהיא רכשה מהר מאד, מעצם טיבעה.
הוא יוצר אצלי את הרצון האדיר בנתינה חזרה.
היא יוצרת אצלי רגשות.
אני חושב, אני מרגיש,
שהנוכחות שלה מחזירה לי חלקים אבודים,
חלקים מהילד ההוא, החולם, הרוצה, היוצר,
שחשבתי שאינם עוד.
היא חיבקה אותי ברוך,
במין תשישות של שובע.
"כואב לי...
טוב לי... "
אמרה.
נמס מסיפוק ומקירבה,
אני מחבק אותה. חזק.
פתחת לי את שערייך
ובאתי בם, כמנצח מהקרב.
כל השאר אבדו מאחוריי,
כאילו נשכחו בליל סערה.
קיבלת אותי אל מבצרך.
כעת, כרעי על ברכייך,
ראשך השימי אל ירכי,
לשונך תטהר את החתך.
שיערך רך ומתלטף על עורי,
הביטי למעלה, הביטי בי.
גם ללא קול, גם מרחוק,
אני שומע אנקותייך ומתענג.
לילה נעים ורגוע.
קבצן מדבר אל חלון של מכונית.
רק החלון מקשיב.
אני הולך בשדרה,
ומתבונן על בניין בן יותר מ-20 קומות
בנוי למחצה.
חולם לי לרגע,
שבידיי הכוח להיעלם
ולהופיע על הגג שלו.
משקיף על העיר.
פחד גבהים אין לי, איבדתי אותו בגיל 18.
מתיישב על הקצה.
הרוח, הנוף, האורות העמומים.
יפיפה.
אז, כשהגיע זמן לרדת
נעלם הכוח הזה...
ואני מוצא, שאין לי את הכוחות הנפשיים
לרדת ברגל למטה.
ההרגשה הזאת של חוסר האונים
תמיד הפחידה אותי.
אני חוזר למציאות, לשדרה,
ולחרדתי, מבין -
אני עדיין שם.
לפני 3 שנים נפרדנו,
היינו בסך הכל 4 שנים ביחד.
נפרדנו בעיקר בגלל שאני לא אהבתי כמו שאת אהבת,
כי היה לי קשה, עם הגישה שלך לחיים... עם הניוון הזה.
אבל תמיד הערכתי אותך, וידעתי שיש לך הרבה יותר יכולת ממה שהערכת בעצמך.
הפסקנו כבר להיפגש.
אולי כי כל פעם שניפגשנו, כנראה בגלל שעדיין הרגשת -
ניסית לעורר בי כל תגובה, אפילו שלילית.
ואני, אני מזמן לא שם כבר. לא היה לי עניין בהתכסחות הזאת.
דאגתי לך. תמיד דאגתי לך. רציתי שתתעוררי.
ברחת לצרפת, כי שם את חושבת שתמצאי "מנוחה". שתוכלי להאט את קצב החיים הזה.
את יודעת שאני חושב, שמנוחה יש רק בעריסה ובקבר. בכל שאר הזמן אנחנו רצים. לא משנה כמה עייפים נהיה.
אבל את אחרת ממני. ובכל זאת, קיוויתי שמשהו טוב יקרה, שיעיר אותך.
והנה, את בצרפת, ופעם ראשונה מזה שנים... שאני מסתכל בתמונות (החדשות) שלך,
וחושב לעצמי - איזו יפה את. יפיפייה. זוהרת. החזרת את עצמך אולי 6 שנים אחורה.
אני מאושר מההרגשה הזאת, שאולי חזרת לעצמך קצת. את עם עיניי הבובה האלה והעור הבהיר האיכותי הזה שלך.
אני מקווה, שאת ההתחלה הזאת תמשיכי, שלא כמו ההתחלות האחרות. תמיד היית טובה בהתחלות...
נ.ב.
ובנימה לא קשורה בעליל - שיניתי ניק. הגעתי למסקנה שהקודם היה לא מתאים לאווירה. :)
שריקת הפתיחה נשכחה מזמן.
אני רוכב במסלול צר,
על סוס מתכת משונן.
סוסי הלהבה שלהם דוהרים מלפניי
ומדי פעם אני מדביק אותם -
מנסה לתפוס את זרועותיהם
ולנשוך, לינוק מהם מהות.
הלהבות מחממות את המתכת
ועורי נכווה.
רק הלהט הפנימי שלי
מחזיק אותי שם.
מותש, לוהט, אני נסוג לאחור,
לחדש כוחותיי.
הזמן והגורל לא ימתינו.
הם רק מסתכלים לאחור
בחיוך מזמין.
רוך נשי,
עטוף בחיבוק גברי.
אתן כל כך יפות,
כשאתן מתנשקות,
בין זרועותיי.
השוט מצליף, השיער נמשך.
אחת כמו בתוך חלום,
השנייה מביטה ומחייכת.
ואני,
לא אסתכל על המביטים מסביב,
לא אפספס אף תגובה,
לא אחמיץ אף אנחה.
אשתה את הפנטזיה הזאת,
אל תוככי הנפש -
לאט ובעונג.
את הריקוד הזה,
שאותו את מבקשת לרקוד לאט יותר,
את רוקדת פראי ממני.
מנסה לסובב אותך סיבוב עדין,
ואת מסתחררת רחוק.
לפתע - מופיעה שוב.
בריקוד הזה,
את רוקדת עם סכין שלופה,
אך בידיי אין מאום.
אינני זקוק להגנות.
כשגבך אליי,
את בונה לי מהות שאיננה קשורה אליי,
בעודך מפרשת סבלנות כהיסוס.
הריקוד הזה,
אני מכיר את צעדיו,
הם אינם מיטיבים איתי.
הייתי רוצה להפסיק את המוזיקה,
שתסתכלי עליי קצת,
שתעצרי,
שתנשמי,
שתביני -
הריקוד הזה הוא ליחיד.
שימטי את הסכין,
אינך זקוקה לו.
החזירי המבט,
רק אנשים העוצרים ומסתכלים אליי,
רואים אותי.
ישנם ריקודים לשניים.
