Discarding the Ace

כי נמאס לי מלהתעסק עם באסה. גם סתם בא לי לכתוב חוויות ולא סיגנון "שירה".

אתמול אני וחברי, "אבשלום קור" נקרא לו (והמבין יבין ;)), הלכנו למסיבה של אייר.
את האמת, בדרך כלל אני הולך למסיבות של אורלי. הן הרבה יותר מקצועיות, יש בהם אך ורק חברי קהילה,
ופחות ונילים סקרנים. *תמיד* שומרים שם על דרס קוד ( בלי זיופים חמורים כמו מישהי עם גופיה לבנה ומכנסי גינס כחולים),
ועל ערסים אין בכלל מה לדבר.
אבל הפעם הייתה לי תחושה ממש טובה, כי ראיתי שאייר עשה כמה טריקים שיווקיים לא קטנים ושמספר המתכננים להגיע היה מרשים.
הניחוש שלי היה מוצלח. באמת הייתה אחלה מסיבה, והרבה מהחבר'ה שמהווים את גרעין הבליינים של המסיבה היו שם. אייר שיחק אותה.

נתחיל מהתחלה:
הערב התחיל חלש. היו הרבה אנשים, אבל הרבה יותר מדי אנשים שהם בקושי בקטע וגם הרבה מטאליסטים שבאו תכלס בשביל המוזיקה.
כשהלכתי לשירותים פנה אליי בחור ירדני, מסתבר, ושאל מה הנימוסים הבסיסיים כדי לבקש מבחורה שתצליף בו. בחור נחמד, ישבתי והסברתי לו מה שאני יודע, ואמרתי לו שבתכלס המסיבות פה הן יותר סופט-קור, שיש פה הרבה יותר ונילים ושהגרעין היותר קשה נמצא
במסיבות של אורלי ושיבוא. הוא לקח את מספר הטלפון שלי ואני מניח שאני עוד אשמע ממנו שבוע הבא. אח"כ הוא הלך לחפש מי תיכנס
בו. מאוחר יותר הוא גם מצא.

עשיתי סיבובים בתוך המועדון עד שפתאום נתקלו עיניי במכר מהתיכון, שייקרא מעתה "בלבל" (נא לבטא את זה BAL-BAL).
ובכן, בלבל הוא סוג של ערס-לייט אשכנזי אשקלוני. סה"כ בחור נחמד ומצחיק, שחברתו הערסית-הרבה-יותר (מעתה "הערסית"), החליטה שממש בא לה לראות מה זה בדס"מ וסחבה אותו לשם יחד עם 2 חברות שלה: "הבלונדה" ו"הרקדנית".
ראוי לציין שבלבל לא ידע שאני בעסק והסברתי לו בצורה יפה שאני לא מעוניין שזה ידלוף החוצה בלי שליטה.
הבלונדה בהתחלה ישבה בצד, ובזמן שדיברתי עם בלבל, הרקדנית פשוט, איך לומר- ניצמדה אליי, בנוסף גם הביאה לי מבט של "תרביץ
בי תורה, אני מוכנה". כל זה נחמד מאד. כמובן שגם אני בשלבי התאוששות רק מדלקת גרון וממצב רגשי לא פשוט, אבל אין לי בעיה לשפר
את מצב הרוח בחניכה בסיסית של ונילית מעוניינת. רקדתי איתה מעט ומדי פעם דיברתי עם הסביבה ועם בלבל וחברה שלו, שאהבה
מאד לקחת לי את השוט ולהצליף באופן חסר-ידע בחבר שלה ובבלונדה. הרקדנית הייתה מאד פיזית. לא נישקתי אותה בגלל שתי הסיבות
שציינתי (למרות שאני די משוכנע שהיא רצתה את זה) וסתם ניסיתי להציע לה לנסות דברים בדס"מיים. כאן בדיוק התחילה הבעיה... הרקדנית היא וניל-קשה-אנטי-בדס"מ-לא-לא-לא.
עכשיו כל זה טוב ויפה. באמת. לא רוצה השפלות? אפילו לא הייתי בכיוון. לא רוצה ללמוד על הצלפות? סבבה. לא רוצה שימשכו לך
בשיער? סבבה. לא רוצה שיקשרו אותך? אוקיי... אני עצמי לא מבין מה מפחיד בזה, אבל אוקיי, נניח. מה את אוהבת? "לרקוד". לרקוד...
אהא....

אז למה, למה לעזאזל את הולכת למסיבת בדס"מ כשאת יכולה לנחש מה יש שם ( אהמ רמז בדס"מ אהמ...), ואז פונה
לבחור לבוש שחורים עם שוט על הכתף וחבל על החגורה ונצמדת אליו עם המבט הזה?!?! מה חשבת שפה? קיבוץ חצור?!
פפפפפפ.....


הערסית הייתה סקרנית עד מאד והסברתי לה וקצת לבלבל כל מיני דברים. את האמת שהיה נחמד מלבד העובדה שהיא חצופה.
בלבל ואני הרצנו בדיחות על ההופעות, המועדון, בדס"מ והחיים. הוא בכלל קיווה לא לבוא יותר עם חברה שלו ושתשכח מזה.

לאחר כמה פעמים שהלכתי וחזרתי מהרקדנית ואליה ... כבר פחות חזרתי (משעמם לקבל חוסר עניין כזה בבדס"מ, במועדון שמיועד לכך).
הבלונדה הייתה נראית מתעניינת מאד בנושא ושאלה אותי מלא שאלות, אבל נשארה תמיד בצד כזה, ונראתה משועממת.
ואז כמובן אבשלום קור, חברי הטוב והיקר, הנשלט בהכחשה, בא אליי ואומר - "2 שולטות יסשנו אותי על הבמה עוד מעט, ככה הוחלט".
אהא. אבשלום, אבשלום, אתה כזה מסמר במה. לאבשלום נטייה מעניינת למצוא את עצמו במצבי הצלפה עם השולטות הכי שוות
במועדון, ללא ספק. הוא פשוט מבקש שאני אקשור אותו לאיזו פינה - והן באות. מסתבר שהוא ממש דורש את זה 😱
אפילו כל נשלטת שלי עשתה עליו איזה סיבוב הכאבה בזמנו... היי - אני אוהב לראות את זה.

הן אכן העלו אותו על הבמה. איזה סשן זה היה... אחד הטובים שראיתי. הבחור נשאר עם תחתונים, הוצלף, נשרט, נסטר, ישבו לו על
הפנים, שלחו לו ידיים והיה ממש אפשר לראות שהוא פשוט במקום טוב, הוא לא פה, הוא בספייס מטורף... מלך, מלך.
הבחורות ישבו עליו כשהוא על 4 והתחרמנו, ישבו עליו כשהוא הגב והתחרמנו, נשענו עליו כשהוא עומד והתחרמנו. נהדר, נהדר.
הבן אדם היה כל כך בספייס שכשזה נגמר הוא שאל אותי מה קרה ושאני אמלא לו קצת פרטים חסרים...
בזמן הסשן נשלטת שלי לשעבר דיברה איתי קצת והיה נחמד מאד לראות אותה. יש אנשים שנשארים יקרים לך תמיד כנראה...

לאחר מכן חזרתי לבלבל ושיבטו. הרקדנית, שאוהבת רק לרקוד, כבר דיברה עם שני בחורים אחרים, ואולי אפילו קיוותה שאקנא או משהו.
את האמת שממש שמחתי שמישהו לקח את תפקיד הבייביסיטר. ראיתי שהבלונדה יושבת לבד ומבואסת. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם
היא רוצה ללמוד על הצלפות. היא מאד רצתה - ואני הסברתי ואף הדגמתי באופן טכני. עברנו קצת לקשירות וכשעשיתי לה התחלה של
"ריתמת כוכב" אנשים ממש התאספו וצפו. היא אמרה לי "יש לך מיומנות של חובל" ( היא הייתה בחיל הים, איזו מחמאה נעימה ).
כמובן שהערסית ניצלה את העובדה שהיא מנוטרלת כדי להתעלל בה קצת והיה משעשע. מאד משעשע.

לאחר שהבייביסיטרים החדשים התייאשו קצת, הרקדנית-וניל-מוות, חזרה ונראתה מאד לא מרוצה. טוב, כנראה שזאת הייתה מסיבת הבדס"מ האחרונה שלה...
אני ובלונדה ואבשלום ישבנו ודיברנו עוד קצת על הספה. היה נחמד מאד. היא לא הטעם שלי, אבל היא אחלה בן אדם ויש לה רצון אמיתי ללמוד וזה מעולה. המלצתי לה לבוא לעוד מסיבות. נראה לי שאני צריך לקבל מאורלי עמלה על כל הפרסום הזה 😱
בסוף הם הלכו וגם אנחנו.
ערב מעולה.

אלוהים מת אצלי בכיתה ד'.
לא כעסתי עליו,
לא התאכזבתי ממנו -
הוא פשוט מת באופן הגיוני.

לו הייתי מאמין בישות עליונה,
בוודאי הייתי מאמין במין "אל שינוי",
שכל פעם שהמציאות מתייצבת,
הוא מחולל לי סופה קטנה.

בסוף, לא הייתי כועס על אותו "אל שינוי".
הייתי מודה לו, לאחר זמן מה.
הוא תמיד מטלטל אותי,
אבל דברים יוצאים לטובה.

אך אני אתאיסט.
אין שום אל שאוכל לבוא אליו בטענות.

ספוג ומברשת שיניים מושלכים לשקית.
לא מרגיש לבד. מרגיש חסר.
לא אחד מהרגעים השמחים של החיים.
כמו לזרוק לפח חלום.

אנשים טובים מרפדים לי את הריצפה.
אבל אני לא ממש נופל.

יללות של גור כלבים פגוע במרחק,
אני רגיל לרוץ ולחבק...
זה לא התפקיד שלי יותר.
אולי גם איפהשהו הביצוע
לא הוערך במידה הראויה.

התפורר סופית.
לפחות אני מרגיש שעשיתי כל שביכולתי כדי שיהיה אחרת.
אהבתי. נתתי. נאהבתי. קיבלתי.
זה מבחינתי מה שחשוב.

חיבוק אחרון לשלום.

כוס יין ושני חתולים.
נוף מהמם מגובה רב.
לילה רגוע.
יללות של תנים במרחק.

הרגשה כזאת שמשהו ממש לא בסדר.
משהו התפורר בשקט מאחורייך,
התפורר עד עפר.

בסוף הרוחות הפרועות מנשבות.

זה מרגיש שלוקחים ממך בכוח
מתנה שניתנה לך,
היישר מהזרועות האוחזות בה.

תחילה העצב ממלא
ואז הכעס בא לרפד אותו,
כמו ארס חם שמחליק באיטיות
על הצד הפנימי של הרקות.


שאלות באות ושורטות.
במה אני מחזיק?
מה עוד אני עתיד לאבד מזה?
מה עוד משאיר אותי שם?

והתשובות לא ברורות ומרות.
כמו ללעוס אבק.
אבק שמתפורר.

הערפל שבו שהיתי,
לאט לאט הבנתי,
שזה אינו ערפל -
זה אבק שריפה.

והיא הייתה צריכה להתפוצץ.

בהתחלה, ראיתי בכך כפיות טובה.
נתתי לה להתפוצץ רחוק, להתפוצץ בקול.
אבל, כששמעתי את הפיצוצים מתרחקים,
גיליתי שהיא מתפוצצת לבדה, פצועה.

החלטתי שדי. החלטתי שאני לא נותן לזה לקרות.

נתתי לה להתפוצץ אצלי. להתפוצץ עליי.
כמה שצריך, עד שייגמר.
אני יודע עכשיו, שבחרתי נכון.

והנה גיליתי,
שמתוך הפיצוצים האלה יצא גור פצוע ועייף,
מתחבק ומתפנק. יותר בוטח אולי, שמח יותר.
גיליתי שאני כנראה עשוי מחרסינה פחות שבירה משחשבתי.

ויש לה ולי ולנו עוד דרך ללכת.
אבל עכשיו אני צועד בה אחרת.
אני חושב שגם היא.

היא שונאת את ביונסה,
ואת האמת שגם אני לא בדיוק מכור לביונסה,
אבל יש משהו במשפט
"if you liked it then you shoulda put a ring on it"
שדי מתאים למצב הנוכחי, וגם משעשע
( אולי בעיקר עקב הבחירה המעניינת של המילה it)

היא מקולרת עכשיו. ולא מתוך לחץ לקלר אותה,
אלא מתוך תחושה שהתהליך הבשיל.
עמדתי ובחרתי בקפידה בין כל הקולרים. דקות ארוכות.
יצא כזה אדום עם שפיצים לבנים רכים ("כמו של גורים").
בתכלס, כשחושבים על זה - זה הקילור האמיתי הראשון שלי.
היו לי סאביות, שמתי קולרים, אבל לא משהו אמיתי שנתתי ונשאר.

אבל, כבר אמרנו על זה - שזה שונה.
זה שונה בצורה מיוחדת. לפחות בשבילי.

אז הנה, השלמתי קצת פערים.
חודש, חודש שלם שלא כתבתי.
מרגיש נכון לכתוב עכשיו. זה חגיגי.
ארבעה חודשים. מזל טוב :)

היא ישנה עכשיו,
אך אני ער, ישנתי יותר מדי.

אני נזכר בליל אמש,
כשבתחילה מתוך שינה אחזתי בה,
ידיי שולחות עצמן בחופשיות,
והיא נאנקת לה ברוך.

לקחתי את שרציתי,
ושנינו אהבנו את זה.
הרמוניה.

כשאתה ילד, אהבה באה בקלות,
אתה יצור קסום שקל להתאהב בו,
והמציאות לא אטמה אותך.

עכשיו, הרגש בא אחרת,
הוא בא בחשש, הוא בא בטיפות,
הוא בא תוך בחינה.

אך כשהוא בא, אתה מודע לערכו.
ואיתה הוא בא. לפעמים בסערה,
לפעמים בשקט שלפני או בשקט שאחרי.

רגעים מתוקים. כאלה שאי אפשר לקחת ממך.

כשהיום הכל מאיר לך,
אף אחד לא יאמין,
שזחלת מתוך האפר,
מבור חסר תחתית של יאוש.
שאנשים ניקו בקור רוח מבעית,
חרבות מוכתמות בדמך הניגר.

אף אחד לא ירצה להבין,
כשתזהיר שאם רצים לשם - נופלים.
הזמן, הזמן מתקתק.
אתה סתם מקשה.

ואם וכאשר הם יפלו לשם,
אולי הם יבינו, כמו האחרים לפניהם.
ואולי יזכרו את שאמרת, אולי יתגעגעו.
אבל אתה, אתה לא תהיה שם יותר,
כי גורשת בשל ראיה קודרת
של מציאות מוארת.

ושוב תרצה ללכת לאט, לבדוק ולוודא.
ושוב יבקשו מהר,
כי ככה זה: אנשים רוצים. אנשים רצים.

אבל אתה, אתה לא נופל יותר.
לא לשם.
רק לא לשם.





ויש כמה שמאמינים, שיחכו איתך.
מעטים. מעטים מאד.
אולי, אולי גם היא.
--------------------------------------------------------
ובנימה פחות קודרת,
"The years teach much that the days never knew"
המשפט הזה, לא רק מדהים אותי, אלא גם תקף לגביי תמיד (ואולי לא רק לגביי).

חלמתי בהקיץ,
איך אני חודר אלייך בניבים חדים,
יונק את דמך
מרגיש את ליבך מאיץ בתחילה,
ואז מאט, מאפיסת כוחות.

צופה בך מביטה בי,
חלשה, נמוגה א ט - א ט.

רגע לפני שאת נעלמת לי
אני מחזיר לך הכל
ואת שבה, כולך שלי
עם מבט בוטח ועייף,
שוקעת ברוגע.

לעיתים את נעלמת,
שוקעת בעצמך, בהרהורים.
לעיתים את נמוגה בין מחשבות אבודות,
ואינני מוצא אותך שם.
המילים שאני מוציא אינן פורטות על מיתרים,
ואת אינך משמיע את אותם צלילים ענוגים.
ברגעים האלה, אינני נוגע בך.

כשאת חוזרת מתהיותייך, מתעיותייך,
אני חובק אותך בחזרה.
מנחה אותך חזרה אליי,
מגרש את שדי הנדודים.

בשוך הסערה,
אנחנו מלקטים את הגיצים שעפו.
הביחד שבפעולה, מקטין אט אט את המרחק.

אני מרגיש אותך, מנסה לצבור שוב ביטחון בנו,
מחפשת חזרה את ירכי להתלטף כנגדה,
וגם אני, מגשש בערפל שפיזרנו, בחזרה אלייך,
לאחוז בך מכורבלת בתוכי.

דלתות שלאחרים הן נעולות בסוגר ובריח,
וחרב אש מתהפכת לפניהן, לוחשת להבות,
הן פתוחות לך לרווחה - מחכות שתעברי בהן.

כל השדים שלי שרועים בצדי השבילים,
קצוצי קרניים ציפורניים ושיניים,
אטומי פה וכפותי גפיים.
הם מביטים בך תועה ומחייכים ברשעות.
הכניסה לשערים נאסרה עליהם מזמן
והם תולים בך תקוות אפילות.



אני מאמין בך.



אני מקווה שמילותיי לא נעלמו, לא התבטלו,
מרוחות שנשפו בסערה, ללא היכרות איתי.
אני מרגיש ששנינו הבנו שאיבדנו לרגע את הדרך,
ואיננו רוצים בכך.


צעדייך נשמעים שם,
הנה, עוד מעט את פה.
ובינתיים -
אני עורם עוד לבנים,
חוטב כמה עצים,
אוסף לי חומרים.
צריך את זה,
ליסודות של ארמון.

קרוב יותר, קשה יותר.
הבחינות שלי חותכות בבשר,
ולו מתוך רצון להתקרב יותר.

צעדיי אינם תמימים כשהיו בנערותי,
ומבטי בוחן ומפוכח.
אנשים רבים קיבלו אבנים ומקלות לבניה,
והשתמשו בהם כנשק מטווח קרוב.

לחדר האורחים כולם מוזמנים,
אבל כשאת יושבת כסא לידי,
בחדר הכי כמוס,
האדישות לא נוכחת ביננו.
לא יכולתי להתעלם ממה שאמרת.

לא רציתי ללכת כשפנייך רועמות מולי,
אך הדברים שנאמרו הפריעו.

מדהים בהחלט, למרות שתיקתי,
שהצלחת לחוש אותי כל כך,
כאילו שטעמת את מחשבותיי מהנשיקה,
כאילו שהרחת אותן מנגיעותיי.

אינני מצפה מכל אדם שיסכים איתי,
אך אני מצפה מאלה הבוחרים ללכת קרוב,
שיראו חמלה. גם ממך.

ייתכן שזה רחוק ממך,
ייתכן שעברת הרבה שעדיין לא שמעתי.
אך גם חיי סוכנו אל מול שגעונם של אנשים.

יכול להיות שידי אוחזת בקת השוט,
ושניה מושכת את שערותייך אחורה בחוזקה,
תוך סינון של מילים משפילות ואכזריות,
אך ברגע המתאים, גם חמלה ישנה.
אני בטוח שאת חשה אותה בדאגה שלי.

כל אדם מגיע ברגע מסויים,
לנקודה בה הוא זקוק לחמלה.
וגם אם אינני מכיר, גם אם זה אויבי,
וגם אם זה קרה לפני שנים אינספור -
חמלה היא מצרך אנושי, ומצרך חיוני.

גם אני אדרש לחמלה.

כשפנייך רועמות, ועינייך בורקות,
את מביטה עליי הולך.
למרות החיבוק והנשיקה,
משהו מפריע. לי ולך.

הפתעת אותי אתמול עם מכתב מתוק,
ואני אוחז בו עכשיו, ומחייך.
לעיתים, מילותיי דורשות הסתגלות.
מעטים מאד נותרו בשביל איתי,
ואני מצפה לאחוז בידך, קרוב אליי,
עוד זמן רב.