נשים משפילות

היה זה ערב יום חמישי, שמבחינת ליאן ושירי היה אחד המעצבנים.
"היום היה לי יום מה-זה מעצבן בעבודה" - כעסה שירי - "רבתי עם הבוסית שוב. היא כל הזמן מחפשת אותי"
"שלי היה לא פחות גרוע" - השיבה לה ליאן - "היום כשחניתי נכנס בי איזה אידיוט ולא השאיר אפילו פתק. כל הצד הימני של האוטו הרוס"
"באסה... טוב, לפחות נפצה את עצמנו במסיבה טובה היום בערב"
"כן" - ענתה ליאן - "אבל קודם צריך לאכול משהו"
"כן, אבל אני ממש לא בחשק לבשל..."
"אז בואי נזמין פיצה, הכי טוב"
שירי התקשרה לחברת פיצות והזמינה מגש משפחתי של פיצה זיתים, תוך הבטחה שתוך חצי שעה המגש יהיה בביתן.
בינתיים ליאן לבשה בגדים אדומים והתכוננה ליציאה.
חצי שעה עברה אבל לא נראה זכר לשליח.
"נו איפה הוא?" - "הסתובבה ליאן אנה ואנה - "אנחנו עוד צריכות לצאת היום"
"לא יודעת" - הציצה שירי בשעונה - "אבל זה ממש מרגיז. רק זה היה חסר היום"
עוד רבע שעה חלפה.
"כשהשליח יגיע לפה הוא יחטוף" - קראה ליאן.

"אני מתקשרת אליהם" - אמרה שירי והתקשרה לחברת הפיצות.
היא ניתקה את השיחה ואמרה "הם אמרו שהשליח בדרך"
עוד חצי שעה חלפה.
"עכשיו אני אראה להם" - כעסה ליאן וניגשה אל הטלפון.
בדיוק כשהרימה את השפופרת לחייג נשמע צלצול באינטרקום.

************

יובל השליח פתח את הדלת החיצונית ועלה במעלית. כשהגיע לדירה הנכונה צלצל בפעמון.
קול נשי נשמע מבעד לדלת - "הדלת פתוחה"
בזהירות משך יובל בידית ופתח את הדלת. לאחר שנפתחה הדלת במלואה ראה 2 בחורות כעוסות יושבות בקצה החדר וניגש אליהן בצעדים מהירים.
"הנה המגש שלכן" - אמר והניח את המגש על השולחן במטבח.
ליאן לאחר כמה שניות אמרה :"אתה לא חושב ששכחת משהו?" ופניה אדומות מעט.
"מה?"
"תחשוב קצת" - אמרה ונענה את הרגל שלה אנה ואנה.
ליובל לא היתה סבלנות לזה - :"טוב גברת אין לי זמן למשחקים. יש לי הרבה משלוחים לעשות. 40 שקל בבקשה"

שירי הסתכלה על ליאן, וזו אמרה: "שמת לב לשעה? אתה מאחר בשעה ורבע!"
"נו מה לעשות, היו פקקים" - משך יובל בכתפיו.
בינתיים שירי קמה ופתחה את המגש.
"אתה מצפה שנשלם לך על איחור כזה? אחרי חצי שעה אנחנו מקבלות את המגש בחינם. נקודה"
"גברת, באמת שאין לי זמן לויכוחים. אני רק שליח."
"תראו תראו" - חזרה שירי מחייכת ומנפנפת באיזו פתקה - "ליאן תראי איפה השליח שלנו היה בשעה האחרונה"
ליאן לקחה את הפתקה ועיינה בה במהירות, ונעצה עיניים יוקדות בשליח.
"אז... יובל" - אמרה כשהיא קוראת מהפתק - "יש פה קבלה על בית קפה שהיית בו בשעה האחרונה והשם שלך. היו פקקים הא?"
יובל בפעם הראשונה מאז נכנס לחדר הרגיש שהוא חסר מלים. הוא הרגיש כמו תלמיד שנתפס בקלקלתו לאחר שלא הכין שיעורי בית.
"מה קרה, בלעת את הלשון חמוד?"
יובל מלמל משהו לא ברור: "זה רק..."
"ככה, הא?" - אמרה ליאן כשפניה אדומות - "אז לא רק שאיחרת, גם שיקרת ואתה מתחצף. אני חוששת ש...אצטרך לדווח עליך למעסיק שלך"
"מה?" - עיניו של יובל נקרעו לרווחה - "את לא יכולה לעשות לי את זה!"
"למה לא?"
"כי...גם ככה אני על שתי אזהרות שם. אני חייב את הכסף בשביל שכר הדירה"
"שמע יובל, היום אתה מה שנקרא הגעת למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ועשית טעות אחרי טעות. ועל טעויות משלמים"
יובל התחיל להיבהל: "נו אל תעשו לי את זה... אני מצטער"
שירי חייכה לאיטה. היא נהנתה לראות את השליח השחצן והשקרן מתפתל ואת ליאן מביכה אותו.
"אני חוששת שזה לא מספיק" - אמרה ליאן בקול קשוח אם כי גם מחויך בהנאה "שעה וחצי איחור זה מעבר למקובל ועל המעביד שלך לדעת איזה עובד יש לו"
עיניו של השליח התחננו - "בבקשה, אני למדתי את הלקח שלי"
"לא נראה לי. אתה צריך ללמוד את הלקח בדרך הקשה."
יובל לא ענה.
ליאן המשיכה: "השאלה איך אתה מעדיף: שאת הלקח המעביד ילמד אותך, או... אנחנו"
יובל השתתק. הוא לא הבין איך הוא נפל למצב ששתי בחורות עושות ממנו צחוק.
על פניו של יובל נראה שהוא ממש בדילמה: האם להציל את כבודו אבל להפסיד את עבודתו, או להציל את עבודתו אבל לזרוק את כבודו לרגלי שתי הבחורות?
הוא מלמל משהו.
"סליחה? לא שמעתי"
"אני מעדיף שאתן" - ענה יובל.
ליאן חייכה בפעם הראשונה מאז אותו ערב.
יובל התפתל ונבוך. שתי הבנות נהנו לראות אותו מתפתל והשתעשעו.
"יפה" - צחקה שירי - "אז קודם כל אתה צריך ללמוד איך להתנהג. תבקש סליחה כמו שצריך"
פניו של יובל האדימו. לבסוף אמר: "סליחה"
שירי שאלה אותו - "ועל מה אתה מבקש סליחה?"
"על זה שאיחרתי מעל שעה ושיקרתי שהיו פקקים"
"אתה יודע" - אמרה ליאן - "זה לא נשמע ממש משכנע ולא נראה לי שאתה באמת מצטער. תצטרך להוכיח זאת"
"איך?"
"זו כבר בעיה שלך" - אמרה שירי בקרירות - "מבחינתי אתה יכול לרדת על ארבע"
יובל לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא לא תיאר לעצמו שביקור קצר בבית הקפה יעלה לו כל כך ביוקר. אבל הוא לא היה יכול להפסיד את עבודתו.
ובידי שתי הבחורות היתה קבלה חותכת נגדו.
לאחר כמה שניות שנראו בעיניו כמו נצח הוא ירד על ארבע לרגליה של שירי.
שירי הסתכלה עליו מלמעלה כמה רגעים ולבסוף לא התאפקה והתפקעה מצחוק - "לא האמנתי שבאמת תרד על ארבע. אתה אשכרה כלבלב" - וליטפה את ראשו.
יובל הסתכל אליה מלמטה בעיניים מתחננות.
"אם כבר החלטת להיות כלבלב, אז תתנהג כמו אחד. בוא תלקק לי את הנעליים" - אמרה והושיטה לו בגסות את המגפיים השחורות שלה.
יובל הסיט את ראשו לאחור בתיעוב.
שירי גלגלה את עיניה לתקרה וצחקה - "מה זה משנה, אם כבר ירדת על ארבע אז תלך עד הסוף. חוץ מזה... אני רואה ששתית רק קפה בלי קינוח." - אמרה והסתכלה על הקבלה.
והמשיכה: "אז תראה בזה קינוח אישי ממני, על חשבון הבית"
ליאן התפקעה מצחוק כשיובל קירב בחוסר רצון את פיו לעקב המלוכלך של שירי ונישק אותו.
"יפה" - חייכה שירי שנהנתה מכל רגע "אבל אם כבר נישקת, למה שלא תמצוץ אותו? אתה לא יודע איך להביא פיצה ממקום למקום, לפחות תעשה את זה כמו שצריך" - וחיוכה התרחב כשראתה אותו מוצץ את עקביה בחוסר רצון בולט.


יובל הרגיש מושפל לגמרי,
אבל הערב רק התחיל והוא ידע שהוא עומד לצלול למנהרה שהוא אינו יודע היכן קרקעיתה.

**************
המשך יבוא...(ואל תשכחו להגיב אם נהניתם)

לצפייה בחלק א': http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=72890&blog_id=26035

בעוד אורי מלקק את נעליה משכה לפתע סיגל את רגליה אחורה, והוא שמע מלמטה את קולה מצווה:
"עכשיו תתחיל ללקק לי את הרגליים. תתחיל!"
אורי התחיל ללקק לה את הרגליים בצייתנות מוחלטת



הוא ליקק כמה דקות תוך כדי שסיגל משמיעה אנחות. לרגע אחד הוא הפסיק ללקק כדי לצבור כח, אך בעיטה בחזהו הבהירה לו את מקומו מחדש, והוא נאנח מכאב והמשיך ללקק



אורי הרגיש איך לאט לאט הוא מאבד את השליטה, הכבוד העצמי והגבריות שלו ונשחק עד עפר תחת רגליה של סיגל.
סיגל מצדה נהנתה מכל רגע ואף החלה לשחק בגופו עם רגליה, משתעשעת. היא דרכה בנעליה על חזהו, על פרצופו המושפל וניערה אותו ממקום למקום תוך כדי שהיא אומרת:
"עכשיו ננגב עליך את כל הלכלוך שהצטבר על הנעליים שלי היום. שטיח טוב!" - וצחקקה לה.


אורי הרגיש שהוא הצעצוע שלה ותו לא, פשוט תלוי בחסדיה כשהיא מנצלת עד תום את הכוח עליו והוא משתדל להתאים את עצמו לקצב ההתעללות שלה ולקוות שהיא תהיה מרוצה.
אבל נראה שההתעללות לא הספיקה לסיגל. היא ציוותה עליו:
"זחל אלי, שפוט שלי... בוא! בוא!" - ושרקה כשהיא חובטת קלות על ירכיה. הפנים שלו האדימו. הוא הבין שהיא מתייחסת אליו ממש כמו אל כלב.
הוא זחל לאיטו מתחת לשולחן עד שהגיע אל מתחת לרגליה.
"תראה, נשאר לי קצת לכלוך בנעליים... תלקק!"
אורי בלע את הרוק והחליט שאם הוא הגיע כבר לשפל כזה כבר אין טעם שיתחיל להתנגד, והוא כרע לנעליה והמשיך ללקק את נעליה מצדן העליון. סיגל מצדה הזיזה את נעליה בפרצופו ובחזהו, דואגת לכך שאף טיפת טינופת לא תישאר בנעליה. אם תישאר טינופת אז היא תהיה רק על גופו המושפל של אורי.



היא צחקה כשהיא לא האמינה עד איזה שפל אורי מוכן ללכת. היא לא תיארה לעצמה שהוא ירד כל כך נמוך אבל אם כבר החליטה להשתעשע בו עוד ועוד.
בגחמה של רגע היא החליטה לחלוץ את נעליה: "אל תזוז, סמרטוט שלי!"
היא חלצה את נעליה ועכשיו הגרביונים שלה היו משוחררים.
"מה אתה אומר על זה, שפוט קטן?" - היא הוציאה לשון, מתגרה בו.
בטרם הספיק לשקול מה לענות, היא לא התאפקה למחזה הגבר המושפל לרגליה ודחפה את רגליה מכוסות הגרביונים בפיו, באפו, בעיניו, בצווארו ובכל מקום שחפצה בו.



לפתע נתנה לו בעיטה חזקה בלחי עם רגליה: "מה נהיית שקט פתאום? תל'קק, כלב, תלקק!"
אורי כבר לא הרגיש דבר מלבד את רצונה של סיגל והוא העביר את לשונו מצד לצד, משתדל ללקק כמה שיותר כל עוד רגליה היו על פיו כדי לספק את גחמותיה.



"נו, אתה מוכן עדיין לעבוד אצלי??" - שאלה בהתגרות וצחקה - "או שאתה רוצה ללכת?"
"לא, בבקשה, אני רוצה לעבוד אצלך" - ניסה אורי לסנן תוך כדי כך שהיא משחקת בו עם רגליה בפיו ובפרצופו.
"אוקיי, אבל עכשיו אתה צריך ללקק לי את הסוליות של הנעליים, איפה שכל הלכלוך, עדיין לא ליקקת שם" - אמרה בקול מלגלג.
בלי אומר ודברים היא התכופפה ולקחה את אחת מנעליה וקירבה אותה לפיו של אורי. אורי ניסה לטעום אבל הטעם היה סינתטי. הוא היטה את ראשו הצידה, לא היה יכול לסבול את הטעם הסתמי.
"אז אתה מתנגד לי, הא כלב?" - צחקה סיגל - "עכשיו נזכרת? אחרי שהשפלתי אותך עד עפר והפשטתי אותך מכל כבוד עצמי שהיה לך? ובכן, מאוחר מדי להתנגד!"

ואז היא פשוט לקחה את הנעל והחזיקה בכח בידה השניה את פרצופו וסנטרו של אורי כך שלא יוכל לזוז: "אם הגעת עד לכאן אז תמשיך עד הסוף!!"
ואז היא קירבה את הנעל שלה ללשונו, עד שאורי ראה שאין לו בררה והוציא את לשונות לליקוק.
"חכה רגע!" - אמרה - "הפה שלך לא מספיק נוזלי בשביל לנקות את הנעליים שלי! תישאר עם פה פתוח!"
הוא לא זז, פיו פתוח כשהוא מנסה להבין למה בדיוק היא מתכוונת.
סיגל רכנה לכיוונו, חיכתה כמה שניות, ואז: טפו! - יריקה היישר מפיה אל פיו ההמום
"תגלגל את זה בפה, תטעם את נוזל הניקוי!" - אמרה כשהיא מצחקת. והוא עשה זאת בלי להתווכח.
"עכשיו תתחיל ללקק!"
עכשיו הוא ליקק את הסוליות והעקבים עד שטיפת טינופת לא נשארה בהן. הוא הרגיש שתם כח ההתנגדות שלו והיא ניצחה אותו לגמרי. כבר לא היה אכפת לו כלום. הוא נשבר לרגליה.





לאחר כמה דקות של ליקוק חייכה סיגל: "יופי, עכשיו אתה שפוט כמו שצריך! התקבלת לעבודה אצלי כמזכיר...ועכשיו לך הביתה מושפלי, ותבוא מחר בבוקר ב-9, וחסר לך שתאחר!"
אורי קם מושפל ובחוסר חשק. הוא כבר התרגל להתעללות ועכשיו הוא היה צריך לפתע לקחת את עצמו בידיים ולהתנהג שוב כבן אנוש. הוא קם ללכת, לפני שסגר את הדלת הספיק לסובב את ראשו ולראות את חיוכה של סיגל. חיוך של נצחון. היא ניצחה אותו.

-------------------------------------
אורי הציץ בשעונו. השעה היתה רבע לשמונה. הוא מיהר הביתה במכוניתו, מנסה לעכל את אירועי היום המשפיל הזה.
הוא התניע שוב את הסקודה שלו ונסע בכבישי איילון. הכבישים כבר לא היו עמוסים והוא הגיע במהירות הביתה.
הוא ניסה לצפות בטלויזיה אבל תמונות היום שחלף עברו במוחו ללא הרף, מסרבות להרפות ולתת לו מנוחה.
מחר יתחיל יום משפיל חדש, מי יודע איך היא תתעלל בו הפעם?

אורי הציץ בשעונו. השעה היתה רבע לשש. "לא נראה לי שאני אספיק" – אמר לעצמו.
בשעה 6 נקבעה לו פגישה לראיון עבודה בחברת פוליגן והוא לא התכוון לאחר.
הוא התניע את הסקודה שלו ונסע בכבישי איילון. למרבה הצער הכבישים גם שם היו עמוסים.
"נו, זוזו!" – צפר למכוניות, אך כמו להרגיז התנועה שלהן רק האטה עוד יותר.
לבסוף הגיע למשרדי החברה בשעה 6 ועשרה. הוא צעד צעדים מהירים ועלה במעלית למשרד.
בחורה חמודה עם שיער אדמוני קידמה אותו בדלפק הקבלה.
"אתה ודאי אורי" – חייכה – "סיגל מחכה לך בחדר"
הוא חייך אליה וצעד צעדים אלגנטיים לכיוון חדרה של סיגל שהיתה אמורה לראיין אותו.
הוא נקש קלות בדלת. שום קול לא נשמע. לאחר כמה שניות החליט לפתוח את הדלת.
להפתעתו החדר היה ריק.
החדר היה בצבע אפור. לפטופ היה מונח פתוח על השולחן. היה שם גם מאוורר וציוד משרדי.
לאחר כמה דקות של ציפיה, הסקרנות גברה עליו והוא החליט לסגור את הדלת ולסובב לשניה את המחשב הנייד לכיוונו כדי להציץ מה כתוב שם. בדיוק כשקרא כמה מלים נפתחה הדלת לפתע והוא מיהר לסובב חזרה את המחשב הנייד.
סיגל נכנסה לחדר. הוא תהה אם היא הספיקה לראות שנגע במחשב שלה.
סיגל היתה בחורה בשנות ה-20 לחייה, צעירה, נאה מאד ומרשימה בהליכתה, עם שיער שחור מסודר למשעי, חולצה אדומה ורגליים חושפניות עם גרביונים. הוא הרים מבטו חיש למעלה כששם לב שתפסה אותו מציץ לכיוון רגליה בעת שצעדה לצד השני של השולחן, לכסא שלה.

"אז אתה ודאי אורי" – אמרה בחיוך קל והוא הושיט את ידו ללחיצה. היא השיבה את ידו בלחיצה עדינה. הוא תהה אם היה צריך לקום קודם אבל עכשיו כבר היה מאוחר.
"אתה יודע שאתה מאחר ברבע שעה?" – שאלה בקול רשמי משהו.
"אני מתנצל, פשוט היו פקקים נוראיים..."
היא לא השיבה דבר, רק חייכה חיוק דק.
"בוא נראה..." – אמרה בקול רך ועיינה במחשב שלה במסמכים שונים – "הנה, אורי"
היא עיינה במסמכים שבמחשב. אורי החליט לשבור את הקרח.
"שמתי לב שהמשרד שלך מאד יפה"
היא לא ענתה מיד. לבסוף השיבה מבלי לגרוע עיניה מהמחשב: "כן, המזכירה הקודמת שלי עיצבה לי אותו. מוצא חן בעיניך?"
"מאד"
"אז אורי..." הפנתה מבטה אליו ושילבה את אצבעותיה – "קראתי את הרזומה שלך... בהחלט מרשים"
"תודה"
"הבנתי שניהלת צוות עובדים בחברת מיקרוספייס. אפילו קיבלתי את ההמלצות. אפשר לדעת מדוע עזבת?"
"ובכן, זו היתה חברת סטארטאפ, בסופו של דבר היו בעיות תקציב... והחברה נסגרה."
"הבנתי...ואתה מבין לאיזה תפקיד אתה מרואיין עכשיו?"
אורי שתק לרגע. הוא השפיל לחלקיק שניה את מבטו אבל הרים אותו מיד – "כן, להיות המזכיר שלך"
"נכון" – חייכה סיגל – "אבל לא הבנתי למה אתה רוצה לעשות הסבת מקצוע ממנהל פרויקטים למזכירה... סליחה, למזכיר שלי" – אמרה והחיוך לא מש משפתיה. אורי תהה בלבו אם היא טעתה בכוונה אך לא הצליח להחליט.
"ובכן... כפי שאת יודעת המצב בהייטק הוא לא יציב, אז האמת שאני פשוט זקוק לעבודה הזו"
"אני מבינה" - אמרה סיגל ונופפה עם העט מול פניה – "לגבי השכר, הוא לא למשא ומתן ומדובר ב-4000 ₪ לחודש בלי תוספת שכר לשעות נוספות, ומדובר בלא מעט שעות בחודש. האם יש לך בעיה עקרונית עם התנאים הראשוניים האלה?"
"לא, אין לי שום בעיה"
"ואתה מבין שלתפקיד הזה יש לא מעט מועמדות. למה אתה חושב שאתה מתאים יותר מכולן?"
"קודם כל אני בן אדם מאד חרוץ ומשקיען ו... אני בהחלט חושב שאני האדם המתאים למשרה הזו"
"תראה אורי –המזכירה הקודמת שלי היתה צריכה להכין לי את החומר בזמן, להכין לי קפה כשביקשתי ולענות לטלפונים בשבילי. הכישורים שהזכרת קודם הם נחמדים אבל לא בדיוק רלבנטיים לתפקיד הזה. המזכיר או המזכירה החדשה שלי צריך להיות יסודי, זריז וממושמע. אתה חושב שיש לך את הנתונים האלה?"
הוא הופתע מעט מההקשחה שבקולה.
"לדעתי כן, בהחלט" – ענה לבסוף.
"אוקיי" – חייכה סיגל והתרככה. "אני אהיה כנה איתך. אין לך הרבה סיכויים מול המועמדים האחרים. סך הכל אתה רגיל לחלק פקודות מהעבודות הקודמות, אבל עכשיו אתה תצטרך להיות כפוף לי. סך הכל אני יכולה להיות די קשוחה"
"אין לי בעיה עם זה" – מיהר אורי לומר.
"אני לא בטוחה... אתה תסתגל למעמדך החדש? לעבוד תחתיי? לקבל ממני הוראות?"
"כן"
"כי אני רגילה שעושים את מה שאני מבקשת לעשות בלי לחכות יותר מדי ובלי ויכוחים מיותרים" – היא הקריבה את פניו מעט אל פניו, בוחנת אותו היטב – "אבל אתה לא ממש נראה לי הטיפוס הצייתן".
אורי נבוך מעט והשתתק לכמה שניות. הוא ניסה לחשב את מצבו ולמה בדיוק היא מתכוונת.
"אין לי בעיה עם סמכות" – אמר לבסוף.
"אני לא בטוחה" – אמרה סיגל ונשענה – "אתה איחרת איחור משמעותי לראיון. חוץ מזה, אתה באמת חשבת שלא אשים לב שהצצת במחשב שלי ללא רשות לפני שנכנסתי לחדר?"
פניו של אורי האדימו. אז בכל זאת היא תפסה אותו. זה לא היה משהו פסול יותר מדי אבל ללא ספק זה לא סייע למצבו עכשיו.
"אני חוששת ש.... לא אוכל לקבל אותך לעבודה. אתה נראה לי טיפוס, איך נאמר... מרדן." – היא שתקה לכמה שניות ואז: "תודה שבאת, אורי" – והגישה ידה ללחיצה.
המחשבות של אורי התרוצצו במוחו במהירות. הוא לא התכוון לוותר במהירות כזו.
הוא לא לחץ את ידה כדי לא לחתום את הגולל על סיכוייו. הוא הישיר אליה מבט ואמר:
"סיגל, אני אהיה עובד מאד מסור וצייתן. בבקשה, תני לי הזדמנות"
סיגל צחקה צחוק קל: "אני לא חושבת שזה יעזור"
אורי בלע את גאוותו: "בבקשה, אני מתחנן..."
סיגל צחקה שוב: "עכשיו אתה מתחנן?"
"כן"
היא שתקה כמה שניות, חוככת בדעתה, ואז נדה בראשה תוך כדי שהיא מצקצקת בשפתיה: "לא, זה לא נקרא להתחנן"
הוא לא ידע איך להגיב.
היא הישירה אליו את מבטה המשועשע: "זה לא משכנע. אם אתה מתחנן בפני בחורה אז תעשה את זה כמו שצריך"
"כמו שצריך?"
"כן, עד הסוף. אתה לא יודע איך מתחננים?"
אורי לא אמר דבר
היא הצביעה עם עטה לכיוון מטה, מבטה סוקר אותו בלי בושה: "רד על ארבע"
אורי הרגיש שהבטן שלו מתהפכת. היתה זו האינדיקציה לכך שהאגו סופג מכה אנושה, והקטע המשפיל הוא שהוא עשה את זה לעצמו. הוא הרגיש שאין לו בררה.
הוא קם מכסאו ואז ירד מהכיסא על ברכיו.
"או, עכשיו יותר טוב. עכשיו תתחנן"
"בבקשה, סיגל, תקבלי אותי לעבודה. אני באמת צריך את העבודה הזו!"
סיגל הסתכלה לכיוון מטה משועשעת מהמחזה. אבל לא נראה שזה הרשים אותה במיוחד.
"זה לא מספיק"
"אז מה את רוצה שאעשה?"
היא חייכה: "אם כבר החלטת להשפיל את עצמך, אז עד הסוף"
הוא נעץ בה מבט שואל, כבוי.
סיגל המשיכה: "אני רוצה שתראה לי כמה אתה כפוף לי... תנשק לי את הנעליים"
הפנים שלו האדימו. הראיון הפך להזוי מבחינתו.
הוא בלע את גאוותו והתכופף מתחת לשולחן.
"עדיין לא... חזור למעלה" – שמה את קולה לפתע
הוא שוב היה בהלם, כיצד היא משחקת בו כמו מריונטה. הוא שב וישב על הכסא.
ללא אומר ודברים הסתובבה סיגל ושלפה מתיקה זוג נעליים לבנות. היא נופפה בהן לפניו, כמו מתגרה בו. ואז זרקה אותן לכיוונו על השולחן: "אלה נעליים שקניתי היום. קודם נראה איך אתה מנשק אותן לפני שאני נותנת לך את הזכות לנשק את הנעליים שאני לובשת"
הוא מעולם לא נתקל בדבר כזה. הוא חש שההשפלה חודרת לתוכו ופניו מאדימות עוד יותר.
"לנשק את הנעליים האלה?"
"כן. אתה רוצה את התפקיד הזה לא?"
לאחר שניות שנדמו כמו נצח הוא הרכין ראש ונישק בצורה חפוזה את הנעליים הלבנות.
היא שוב גלגלה עיניה לתקרה וחייכה – "לא ככה, בתשוקה"
הוא שרבב את לשונו וליקק את הנעליים לאט לאט. הוא לא האמין שהוא ירד לשפל כזה. הוא חש שהפנים שלו שורפות מבושה. אבל הוא באמת היה צריך את העבודה הזו, גם אם יצטרך להתאים את עצמו לקפריזות של סיגל. הוא החליט להתקפל בפניה והמשיך ללקק.
"יופי, לא תיארתי לעצמי שאתה כזה כלב טוב!" – צחקה סיגל, ועוד יותר צחקה כשראתה את הפנים הנדהמות והמושפלות שלו כשקראה לו בכינוי מעליב זה – "עכשיו תניח את הנעליים על הרצפה"
הוא כבר פחות היסס. הוא לקח את הנעליים והניח אותן על הרצפה לרגליו.

הוא התישב חזרה.
"מי הרשה לך להתישב? עכשיו הגיע הזמן לעבור לדבר האמיתי. "
היא שתקה לכמה שניות ואז: "עכשיו אני רוצה שתלקק לי את הנעליים שאני לובשת. תוכיח כמה אתה מוכן להתרפס בשביל התפקיד הזה"
סיגל כבר נהיתה בוטה והוא ראה אותה באור שונה לחלוטין. עכשיו ראה את סיגל האמיתית. השולטת ללא מיצרים.
הוא בלע את שארית הכבוד העצמי האחרון שלו ובלית בררה זחל מתחת לשולחנה והתכופף אל מול רגליה ושאל את עצמו בלב: "מה קורה לי, האם אני כל כך נואש?"
ויחד עם זאת לא היה יכול לא לשים לב לתפיחה משונה במכנסיו.
הוא התחיל לנשק את נעליה החומות.
סיגל גיחכה קלות והוציאה מתיקה כלי איפור והתחילה להתאפר, כאילו שום דבר מיוחד לא קורה מתחת לשולחנה. אם הראש של אורי לא היה קבור מתחת לרגליה הוא היה ודאי מתפלא באיזו אדישות היא לוקחת את כל העניין, בניגוד אליו. כאילו היא רגילה לזה. כאילו ש...

"תלקק" – ציוותה עליו מלמעלה.
הוא ליקק קלות את נעליה.
"ברגש!" – קראה וחבטה קלות עם נעלה על פניו בלי להתחשב בכאב שעלול להיגרם לו.
אורי כבר איבד לאט לאט תחושה של זמן ומקום. לאט אבל בטוח הוא החליט שהוא יקבל את העבודה הזו ותו מה. הוא שלף שוב את לשונו והחליט להראות לה שהוא באמת כנוע, כמו שהיא אוהבת.





מה יהיה בהמשך הראיון? עד כמה אורי יהיה מוכן עוד להתרפס בשביל התפקיד? האם באמת יש משבר כל כך חמור בהייטק? כל התשובות לשאלות שרציתם לדעת, כולל לאלה שלא רציתם לדעת, בפרק הבא והמשפיל עוד יותר, עם תמונות מתאימות+טוויסט בעלילה...

לאחרונה מדברים הרבה על אורי גלר והקוסמים שלו.

אבל אני שואל את עצמי, מי באמת יותר מרשים -

גבר שיכול לכופף עצם במשקל כמה גרמים?




או מלכה שיכולה לכופף גבר ששוקל עשרות קילוגרמים מבלי שתצטרך אפילו לגעת בו?
בין אם היא מכופפת גבר:




ובין אם אשה:



אז תגידו אתם - מי באמת מרשים אתכם יותר? אני יודע למי אני הייתי מצביע...