Con-Trust

מעשה שהיה, כך היה:

היתה לי שכנה שגרה בבית שמולי. בית עם חצר מדושאת, מטופחת ונחמדה. לילה לילה היתה יושבת בחוץ ומעשנת לה מה-שלא-יהיה, בעיניה תמיד אותו מבט מהורהר וחולמני.
אני נוהג, בימים כתיקונם, לחזור הביתה בשעות הלילה המאוחרות עד מאוחרות-מאד (חיית לילה אני), והיא –היא תמיד שם; בקושי זכורות לי פעמים בהן חזרתי/יצאתי באחת מהשעות המטורפות שלי והיא לא ישבה שם, על הספה בחצר המדושאת שלה, מעשנת מה-שלא-יהיה.
בחורה יפה בשנות העשרים המאוחרות, רזה וגבוהה, שיער שחור (שלא לומר אפלולי) ארוך וגולש, עיניים יפות מאחורי משקפיים מלומדות. תמיד עשתה עלי רושם של סטודנטית תואר שני לפסיכולוגיה או פילוסופיה. מדי פעם הייתי שומע פסנתר מנגן ממעמקי הבית. בחורה ברמה.

מיזנתרופ שכמותי, מלבד הנהון מקרי פה ושם לאות שלום מנומס מעולם לא החלפתי איתה ולו-מילה, למעט "תגידי, הפסנתר זו את? – כן". וזהו בערך. ככה חיינו לנו במיזנתרופיה הדדית מספר חודשים. יחסי שכנות טובים, אני קורא לזה.

ערב קיץ נעים אחד, ואני חוזר הביתה לעת סוף הלילה מהפאב השכונתי עם בחורה שיצאתי איתה באותה העת. להגיד שהיינו שיכורים יהיה אנדרסטייטמנט מטורף. אפילו הלומי-שיכר לא יהיה הוגן; פשוט לא ראינו בעיניים. לא מבין בכלל איך הגענו הביתה, שיכורים, נוטפי ריר וחרמנים כשהיינו.

הייתי כל-כך שיכור, שמסתבר ששכחתי לסגור את דלת הבית מאחורינו; עד כדי כך מיהרנו לחדר השינה. דלת פתוחה ואך לונג עלוב המכסה את סלון ביתי הדל. ואותה בחורה שחזרתי איתה הביתה קולנית היתה למדי כשנהנתה, ונהנינו מאד אותו לילה.

אני לא יודע כמה זמן הזדיינו בחדר השינה, מתענגים על כל שנייה שיכורה, ופתאום, באמצע מציצה משובחת, אני קולט את קופסת הווינסטון שלי על הרצפה בפתח חדר השינה. הבהרה: כמה שלא אהיה שיכור, אני אדם מסודר מאד בדברים מסויימים. ידעתי בוודאות מוחלטת שלא השארתי את הסיגריות שלי בפתח החדר, ושהבחורה שאיתי מעשנת מרלבורו לייטס. לקח לתובנה הזו קצת זמן להגיע (למרות שפגה קצת השפעת האלכוהול בינתיים, בעוד אנחנו משתעשעים לנו), אבל בסוף קלטתי שמשהו כאן לא בסדר. נכון שקשה להתרכז ולשחזר את אירועי הערב תוך-כדי מציצה משובחת אבל אין שום סיכוי שהשארתי את הסיגריות על הרצפה בפתח חדר השינה.

"תישארי כאן ואל תזוזי מילימטר" הודעתי לבחורה המופתעת שאיתי ויצאתי, עירום לחלוטין ועם זקפה לא מבוטלת למסדרון המחבר את חדר השינה שלי עם הסלון שבכניסה לבית, לבדוק מה קורה. בשנייה שלאחר מכן מצאתי את עצמי עומד בגאון כפול מול עלמה שחורת בגדים ושיער שנוגעת בעצמה ומסתכלת בעניין מפוחד בשנינו, בי ובזין שלי.

תמיד ידעתי שאני דפוק, אבל ההוכחה הניצחת נתקבלה במשפט הראשון שקפץ לי לראש ומשם ישר החוצה:
"אני לא זוכר שאני ארזתי אותך מותק..."
למה אישה יפה שנוגעת בעצמה כשאני עומד מולה עירום ועריה מעלה לי את האסוציאציה של סרג'יו קונסטנצה המוציא את יעלי מתוך המזוודה נותר חידה בעיני, אבל זה מה שייצא לי. באופן מפתיע היא הפסיקה לגעת בעצמה.

"תקרא", היא אומרת ומצביעה על מסך המחשב שבסלון.
"??", תהיתי בקול רם.
"תקרא. זה יהיה יותר קל".
להלן מה שהיה על מסך המחשב שלי, בדף הראשון של איזה מסמך וורד שאלוהים יודע מאיפה חפרה (ולמה הרשתה לעצמה לחטט לי במחשב?!), מילה במילה:

"למי שכתב את הטקסט שבהמשך: אל תדאג, הקובץ שלך בהמשך. תסלח לי אם אני אכתוב מהר ואדלג על הגהה. קראתי וממש אהבתי, זה ברמה של פירסום.
לזוג שנכנסתי לדירה שלו: אתם מזדיינים בקולי קולות והמון זמן, עם דלת פתוחה לעברנו ולונג מתנפנף שמאוחריו האור דולק. יודעים שאני יושבת שם לעשן המון מן הסתם, כי אני שם חצי מהזמן. אז למה שאני לא אגיב לחוויה המינית המעוררת והפרובוקטיבית הזאת בפרובוקציה משלי? כאן חשבתי ובאתי. להכיר אתכם (או מישהו מכם), להצטרף, משהו."

קראתי שוב.
ואז שוב.
ועוד פעם.

כשהתסכלתי עליה בסוף, האדימו לחייה בקונטרסט משגע לשערה השחור.
"חכי פה ואל תזוזי מילימטר" אמרתי לה (- אוצר מילים של שבלול בורמזי יש לי לפעמים), וחזרתי לחדר השינה, נזכר בדרך, שוב, שאני עירום לחלוטין. למזלי זרם עכשיו כל הדם לראש דווקא.

"את במצברוח משועשע?" שאלתי את יקירתי שבחדר, שכנראה שמעה רסיסי שיחה וישבה נטועה במקומה, מבוהלת עד אימה.
"??", היא שאלה בקול רם, וגרמה לי שוב להבין עד כמה אנחנו דומים.

לקחתי את ידה, הלבשתי אותה חלוק ולבשתי ג'ינס, והובלתי אותה לסלון כדי שתגיד לי אם גם היא רואה את רוח הרפאים שיושבת לי על הספה לבושה שחור. כג'נטלמן מושלם וחצי עירום, עשיתי ביניהן היכרות (שבה למדתי בפעם הראשונה גם אני את שמה של רוח-הרפאים) והושבתי את הבחורה המבוהלת שגררתי מחדר השינה ליד המחשב, לקרוא.
בינתיים מזגתי לכולנו כוסית מהוויסקי המשובח ביותר שלי והוספתי קצת קרח, לקרר טיפה את האווירה.
תוך שלוש דקות בערך היתה כבר סיגריה מגולגלת באויר והשיחה קלחה ונסובה בעיקר על ספרים (קשה לפספס את הספריה שיש לי בבית, אני מניח). אני יושב על הספה, הבחורה הבלונדינית הסמי-שיכורה שאיתה הגעתי הביתה לפני כמה שעות ישובה על הכורסה מולי ורוח-הרפאים שוכבת איתי על הספה שלי, רגליה פשוטות על ירכיי ואני מלטף אותן ומחרמן אותה כאילו אין מחר, משוחח שיחה ערה אך הזויה על הספר שקראתי באותו זמן ("עזאזל" של בוריס אקונין, אני חושב). מדי פעם מגניב יד חסרת בושה אל מתחת לחולצתה, מועך שד נטול חזיה וממולל פטמה זקורה. הבחורה שלי ישבה בכורסה שותקת רוב הזמן ומסתכלת במבט משועשע-מבוהל-מתעניין בי ממשש את רוח-הרפאים שעלי ובה ממששת אותי, חוקרת. בשלב מסויים אפילו הגיעה השיחה לדיון בין שתיהן, מול אוזניי המשתאות, על איכויות הגוף שלי והיקף החזה והזרועות. נשים!!

תוך-כדי השיחה הסתבר שהרוח היא אכן סטודנטית מתקדמת לפסיכולוגיה ושבשיכרותינו פיספסנו את כל הרעשים שהיא עשתה בסלון כדי למשוך את תשומת ליבנו. אפילו פיספסנו את המטוס מנייר שהינדסה ושלחה לעברנו, ושעליו כתבה בכתב רהוט ונשי "שמעתי אתכם מזדיינים. אני גרה כאן לידכם, סטודנטית – באתי – עוררתם אותי. אפשר להצטרף/להכיר?" (הפתק עדיין אצלי בארנק, להקל עלי בימים קשים; וחוץ מזה אני אספן כרוני).

דיבורים-דיבורים, חירמונים-חירמונים, מבטים-מבטים, ופתאום קמה היפהפיה שלי מהכורסה ממול ומתחילה להתלבש. כמו סיגריה שזה-עתה ניצתה ומיד נמעכת במאפרה נגוזו כל המחשבות, הדמיונות והתקוות חיש-מהר מראשי. היא לא היתה מסוגלת לראות אותי נוגע במישהי אחרת. יהיו מי שיגידו שאני דביל מוחלט ושהייתי צריך להגיד לה יפה שלום ולבלות את הלילה עם רוח-הרפאים המריירת, אבל אני סובל מחוש צדק מפותח מדי. זו הבחורה שהבאתי איתי הביתה, ולה הרגשתי מחוייב. מצאתי עצמי מגרש באלגנטיות את הרוח בשחור, בעודי מחבק את זו שבדרך הביתה ופוקד עליה לשבת ולשתוק ולחכות. שתלך הביתה אחר-כך אם היא רוצה, אבל קודם הולכת הרוח.
הסתבר שלגרש רוח מסוממת, שיכורה וחרמנית אינה משימה קלה כלל וכלל. בלי להרחיב את הדיבור על הפרטים הטכניים, זה נגמר בי תופס את שערותיה של העלמה בשחור שנכנסה פתאום לחיי וגורר אותה על הרצפה, צורחת ובועטת, במורד המדרגות. אז עוד הייתי במסווה ונילי יחסית ולא ממש הרשיתי לעצמי למצוא את הסיטואציה מינית (טוב, אולי רק קצת), מה גם שהיא איימה שהיא תתלונן עלי במשטרה (ואת זה היא לא היתה צריכה להגיד!), והרי אני ושוטרים הולכים ביחד כמו שמן כתית טהור ומים מזוקקים. היה נדמה לי, אבל, שחוץ ממני כל הנוכחות דווקא מצאו את הסיטואציה מינית למדי.
בכל אופן, הושבתי אותה על הספה בגינה המדושאת שלה (לא לפני שהיא הרימה את חולצתה, מועכת את ידי על שדיה היפהפיים ומבקשת שאכאיב לה, מתריסה בי שאני אדיוט שאני לא מזיין אותה ושהזונה בבית תחכה), הדלקתי לה סיגרייה, וחזרתי הביתה. מאוחר יותר חזרתי אליה, עדיין יושבת ומעשנת שקועה עמוק בשרעפיה, ושוחחתי איתה קצת, מרגיע, מחבק ומדבר בעיקר שטויות, הרבה לפני שעוד הכרתי את המושג אפטר-קר. במבט לאחור זה היה כנראה סןג של אוטו-אפטר-קר, להרגיע קצת לעצמי את כל מה שהשתולל בי. או שאולי פשוט רציתי לגעת בה שוב? היא, בכל אופן, לא ממש היתה צריכה את זה. אבל היא שיתפה פעולה עם הבירבורים שלי, נשמה טובה שכמותה.

בימים שלאחר מכן היא אפילו לא הגיבה ל"שלום" מזדמן כשראיתי אותה על הספה שלה בחצר בדרכי הביתה. רק פעם אחת, במפתיע, היא שאלה אותי במבט מתגרה אם היא יכולה לבוא אלי לקפה, וסירבתי.

חודש לאחר-מכן היא עברה דירה, ומאז נעלמו עקבותיה.


המוצא הישר מתבקש להודיע לי בהקדם.

תודה.

לפעמים אני חושב על נשים עם חיות (ומי שזה עושה לו רע, שיעזוב. עכשיו). מסוג הפנטזיות שנעים לחשוב עליהן, להשתעשע בהן, לראות לאן הן לוקחות אותך אבל לא בהכרח לממש.

אני לא כזה צרכן זואופיליה באופן עקרוני, אבל זה בעיקר מפני שבדרך-כלל (הכללה מגעילה, אני יודע) הגברים שמעורבים בזה הם גברים שפלים שכל מה שמעניין אותם זה למכור את הקלטת שצילמו במצלמה הביתית למרבה במחיר או להרגיש כמה נשים הן דבר זול ומלוכלך. ואולי יותר מזה, מפני שהנשים שמעורבות בזה עושות עלי בדרך-כלל רושם של זונות שמוכנות לעשות הכל בשביל עוד מנה. האשה שאצלי בפנטזיה היא מטיפוס אחר לגמרי. כמו הזונה, גם היא אישה חזקה מאד; אבל אצלי בראש היא חזקה גם בשאר המובנים של החיים, ולא רק במה שקשור במין.

האישה שאצלי בראש היא אישה יפה, גבוהה, מרשימה, מלאת בטחון עצמי, מהנשים החזקות שיודעות שהן חזקות ולא פוחדות להשתמש בכוח שלהן. היא בעלת מקצוע "מכובד", מנהלת שיווקית באיזו חברה גדולה למשל, מאלו שסוגרות את הטלפון במשרד תוך-כדי מעיכה אלגנטית של סיגריה מצופה אודם עדין וממשיכות לחלק עוד קצת הוראות לעובדים שתחתיה. ויש לה אדון, לאשה הזו, אדם שאוהב אותה באמת ומכיר אותה ויודע מה היא צריכה ורוצה ואוהבת.

למה היא רוצה שיזיינו אותה שני הכלבים של אדונה? התשובה פשוטה: היא יודעת, עמוק בפנים, שהיא בעצם חיה במסווה מוצלח למדי של אישה. כשהיא חרמנית למשל, היא מודעת היטב להבדל הקטן מדי בינה לבין כלבה מיוחמת. היא גם רוצה, מובן מאליו, לרצות את האדון שלה - שמודע היטב לאותו הבדל בדיוק. אולי זה גם כי יש לה כלבה משל עצמה, שהיא מאד אוהבת ושהיא גידלה מאז שהייתה גורה. היא אוהבת להביט בכלבים אחרים כשהם דופקים את הכלבה שלה. אז כשטוב להם ביחד, לה ולאדון שלה, בימים האלה ששניהם מוצפים באהבה משותפת, הוא מגיע אליה הביתה עם שני הרוטווילרים השחורים שלו ומזיין אותה יחד איתם.

בהתחלה היה לה קשה מאד עם זה. כדי לרכך את המכה, בפעמים הראשונות, הוא ניסה לצוות עליה למצוץ לכלבים שלו אבל כל ארבעת המשתתפים גילו מהר מאד שזה לא זה. והאדון שלה, מובן מאליו, היה מספיק חכם בכדי להבין מיד את הסיבה: כלבות אמיתיות לא מוצצות לכלבים שמזיינים אותן. יש מעט מאד מין אוראלי בטבע ולכן זה הרגיש לכל הנוכחים מזוייף, ולכן מלוכלך מדי. אז מהר מאד הם ירדו מזה.

הם היו ממתינים לתקופה שבה הכלבה שלה הייתה מיוחמת והוא היה הופך את הכלבה על גבה ומעסה לה את הנרתיק, אוסף מהכלבה את כל הרטיבות ואת כל הריחות עד שכף ידו הייתה לחה כולה ומלאה בריח שהוא, באפו המוגבל, לא יכול היה להריח. אז הוא היה משכיב את האשה שלו על הגב, באותה תנוחה בדיוק, ונותן לכוס שלה להפוך לחייתי. זה היה מחרמן אותה עד טירוף בפעמים הראשונות וזה לא היה נדיר שהכל נגמר ככה, כשהיא גומרת בכף ידו שמורחת אותה בנוזלי הכלבה שלה. היא לא היתה מסוגלת להמשיך אחר-כך.
מאוחר יותר היא למדה לשלוט בעצמה קצת יותר, והיה אפשר להמשיך. הלאה. רחוק יותר.

הוא היה מורח לה את הכוס ואת התחת, מעמיד אותה על ארבע, מתיישב מולה ונותן לה לרדת לו, לענג אותו. הוא לא היה מרשה לה לגעת בעצמה תוך כדי; שניהם ידעו שהיא תגמור מיד אם ירשה לה. הכלבים שלו, שלא היה מאפשר להם לזיין שום כלבה אחרת, היו משתגעים. הם היו מסתובבים בחדר כמוכי טירוף, נוהמים לעברה וזה לעבר זה, מדי פעם שוכחים שהם חברים באותה להקה ומתנפלים זה על זה, רבים ביניהם מי יזיין ראשון את הנקבה המיוחמת שהריחו. בכל פעם שהם היו מתקרבים מדי אל האשה שלו הוא היה גוער בהם ומושיב אותם מאחוריה, משני צדדיה, נוהמים בקול נמוך, מעונים. היא הייתה שומעת את הנהמות שלהם ומוצצת לו יותר ויותר חזק, בטירוף חושים, מחכה להרגיש את הכוח שלהם, את החייתיות, הכנות הבלתי מתפשרת של זכר שמזיין נקבה.
ואז הוא היה משחרר אותם בפקודה קצרה, והם היו מרחרחים לה את הכוס, את התחת, מלקקים כדי להרגיש שהיא באמת מיוחמת, מדי פעם רבים ביניהם עד שאחד היה הופך לדומיננטי ועולה עליה בעוד השני מבין את מקומו ומתיישב בצד, ממתין לתורו. היא הייתה מסתכלת בזוית העין, מבלי להפסיק למצוץ, בחלון הגדול שבחדר. מתבוננת בגוף היפה והנשי שלה תחת גופו השחור והשעיר של הכלב של אדונה.

לרוע המזל, הכלב לא תמיד ידע מה לעשות. אני לא יודע אם ראיתם פעם כלבים מזדווגים, אבל יש שם שני שלבים. בשלב הראשון הזכר עולה על הנקבה, אוחז במותניה – הזין האדום שלו נפוח וגדול – ומנסה לקלוע לחור הנכון. הוא לא רואה את הנרתיק של הנקבה ועליו לפעול בעזרת חוש המישוש בלבד. בתנועות דחיפה קטנות של אגן דחוק אחורה הוא מחפש את הפתח, מבקש להגשים את עצמו. לפעמים הוא לא מצליח להכנס, ואז הוא יורד ממנה, מתוסכל, מרחרח עוד, מלקק עוד, ועולה שוב. אבל כשהוא סוף סוף מסתדר, נו, איך לומר את זה, אין דבר יפה וחזק כמו הטבע בפעולה. הוא מוצא את החור הנכון ונכנס פנימה באיבחה חזקה, תוקע עמוק ככל שהוא רק יכול. מהרגע שהזכר בתוך הנקבה התנועות הופכות קצרות וחדות ומהירות. כאילו הוא לא מוכן לקחת את הסיכון של להוציא קצת יותר מדי את הזין, פוחד לאבד את המומנטום, ונשאר עמוק בתוכה כשהוא זז.

כשהכלב של אדונה ניסה לזיין אותה בפעם הראשונה, שלושתם היו מתוסכלים מאד בהתחלה (הכלב הנוסף, לעומת זאת, ישב בצד ורייר בשמחה). הכלב ירד ממנה ועלה עליה ארבע פעמים, מתוסכל, לא מסתדר עם האנטומיה החדשה והלא מוכרת. אני מניח שהרבה גברים שזיינו פעם בחורה שהם לא מכירים, בחושך מוחלט ועם קונדום, יכולים להבין איך קרה שכשהכלב של אדונה הצליח לבסוף לדחוף לה את הזין, זה היה דווקא לתחת. אנקת הפתעה וכאב נפלטה מפיה, מה גם שהדחיפה הפתאומית והאלימה דחפה את גופה קדימה ואת הזין של אדונה עמוק יותר לתוך גרונה. דמעות עלו בעיניה, דמעות של כאב, של בושה, והיא מיד הרימה מבטה לאדונה שקיבל אותה במבט אוהב שציווה עליה ללא מילים: "הרגעי. שחררי. קבלי". היא הרפתה את השרירים, נאחזת בתחושה המוכרת של הזין של אדונה בפיה, והתמקדה בחלון, בדמות המטושטשת של החיה השעירה מזיינת לה את התחת. זה לא היה זיון ארוך במיוחד - הכלב היה מיוחם מאד - אבל ברגע שהוא גמר וירד ממנה, ועוד לפני שהספיקה להרגיש את הזרע שלו נשפך מחור התחת שלה, התעורר לחיים הכלב השני, כאילו מתוך איזה סימן ברור שרק שני הכלבים הבינו, ועלה עליה מיד. אחרי כמה נסיונות כושלים הוא הצליח למצוא את הכוס שלה שהיה כבר רטוב מאד, מגורה ובלתי מסופק. אולי אצל גברים אנושיים גודל האיבר קשור ישירות לגודל האגו, ולכן גם לדומיננטיות, אבל זה כנראה לא ככה אצל כלבים; הכלב השני היה מצוייד היטב, הזין שלו גדול יותר ועבה יותר מזה הראשון. הוא נכנס כל-כך חזק וכל-כך עמוק, קורע את הכוס שלה בהתלהבות מתגברת מזה שהגיע תורו, שהיא פשוט לא היתה מסוגלת לנשום. כל נשימה הדגישה את החיה שייצאה לחופשי בתוכה. היא חיפשה את מבטו המרגיע של אדונה אבל הוא הסתכל, מהופנט, בחלון, מתעלם במופגן ממבטה המבקש את שלו. היא הבינה שעכשיו כבר אין מקום לרחמים והסתכלה גם היא בחלון, מחקה את אדונה, מבינה. הכלב שדהר מעליה נהם בקול נמוך והשילוב הזה של הקול והמראה והריח והתחושה והטעם של אדונה בפיה הוציא אותה לגמרי מדעתה. כשהיא גמרה היא הייתה כל-כך משולהבת, שהמציצה שלה גרמה גם לאדונה לגמור לה בפה, והכלב שבתוכה אחריו. היא נטפה עכשיו זרע מכל החורים, זרע של גבר וזרע של כלב, והתקפלה על הרצפה מכווצת, מאושרת, חיה.

היום היא כבר מסוגלת להנות מזה בלי להיות מופתעת מעצמה. היא מסוגלת, תוך כדי הזיון, לענות לטלפון לאחד העובדים שלה ולחלק פקודות בזמן שאחד הכלבים רוכב עליה. היא מדברת לטלפון בקול לאקוני, ענייני, כשהיא מסתכלת על עצמה בחלון החדר וכל מה שהיא בעצם רוצה לומר הוא:

"אני לא יכולה לדבר כרגע. מזיין אותי כלב בתחת. אתקשר כשיגמור".

יום שישי אחד מצאתי אותה בארון. פתחתי אותו אחרי מקלחת נעימה וחמה במיוחד בכדי להתלבש לפני שאני יוצא לשתות את עצמי (כמעט) למוות בפאב השכונתי, ורגע לפני שסיימתי ללבוש את התחתונים הרגשתי פתאום משהו חם ורטוב נסגר על הזין שלי בתחושת יניקה נעימה. מיותר לציין את הפתעתי הגמורה באמת.
ניסיתי לשאול אותה מה היא עושה בארון שלי ("אני לא זוכר שאני ארזתי אותך..."), אבל איך ששאלתי היא נכנסה שוב פנימה וסגרה מאחוריה את הדלת.

אז סיימתי להתלבש ויצאתי מהבית בידיעה הברורה שהגיע הזמן לעבור לסמים קלים יותר. שתיתי את עצמי (כמעט) למוות ובקלות מפתיעה שרק אלכוהול יכול לאפשר, שכחתי מכל הסיפור. כשחזרתי, לא ידעתי שלו רק הייתי מספיק פיכח כדי לפשוט את הבגדים ולעבור לפיג'מה העיראקית האהובה שלי לפני השינה, הייתי מוצא אותה שם, שוב, בארון. אבל נרדמתי לבוש למהדרין, וגיליתי רק למחרת.
כן, היא שוב הייתה שם, בארון הבגדים שלי.
הפעם הייתי חכם מספיק בכדי לא לשאול שאלות ולהבריח אותה, ובעוד הפה שלה נע קדימה ואחורה על הזין שלי, רק אמרתי "שלום" ידידותי, מעט מופתע. היא לא ענתה, אלא רק חזרה שוב לארון וסגרה את הדלת בלי לומר מילה.

נו? מה עכשיו? קוראים למשטרה? קובעים תור לפסיכיאטר הקרוב למקום מגורי? חוזרים לישון?

הלכתי על הפתרון הקל: פתחתי שוב את דלת הארון. והנה היא, שוב מוציאה את ראשה, ידיה על הרצפה, ניגשת ללא מורא או היסוס לאיזור חלציי. התרחקתי קצת והיא המשיכה להתקרב, יוצאת כמעט כולה מהארון ומשאירה רק כף רגל אחת בפנים. הסתכלתי בתמיהה על האשה הזו שבארון שלי, שנמצאת למרגלותי ומיישירה מבט רעב אל הזין שלי.
אני מודה: עמד לי. ראש הזין שלי הגיע כמעט עד לפיה אבל היא לא המשיכה להתקרב, לא עוזבת את הארון ורק מותחת צוואר, פותחת פה ומוציאה לשון. התקרבתי קצת, כך שראש הזין שלי הגיע בדיוק לקצה לשונה, והיא קיבלה אותי בליקוק חם ורטוב. משכתי אחורה והיא לא זזה, רק מותחת צוואר ולשון לכיווני. התקרבתי שוב והתרחקתי שוב; אותו סיפור.
אני מבטיח לכם שגם אתם במקומי לא הייתם מצליחים שלא לשאול "מי את ומה לכל הרוחות את עושה אצלי בארון?", וגם לכם, כמו לי, היא הייתה מגיבה בתנועה חלקה אחורה, סוגרת את דלת הארון ונעלמת.

לפעמים גבר צריך לקחת את העניינים בידיים ולסדר לעצמו את הראש. גבר חייב לשלוט במצב ולהבין שיש כאן איזו בעיה שצריך לטפל בה בשיקול דעת. במקום זה, פתחתי חריץ קטן בדלת הארון ודחפתי לשם את הזין שלי, שכבר היה אדום ונפוח מרוב התרגשות.
איזו מציצה! גמרתי לפני שהספקתי בכלל להבין מי נגד מי. בתגובה, לאחר כמה שניות, שמעתי קול רפוי אך כנה להחריד: "תודה". סגרתי את הדלת והלכתי לעבודה, בראשי פועמת ה"תודה" הזו, ומליון שאלות רצות בלי צל צילו של מענה.
ברור מאליו שלא ממש הצלחתי להתרכז בעבודה. בכל ארון שפתחתי (ופתחתי לא מעט, כמובן) ציפיתי לראות כל דבר – החל ממלפפון חובש משקפיים שישוחח איתי שיחה ערה על ההגות השפינוזית, וכלה באלוויס שישיר לי שיר אהבה מרגש בצווארון מעומלן. אבל כנראה שיש משהו מיוחד בארון שלי בבית, כי כל הארונות האחרים שבדקתי היו מלאים חפצים בלתי מעניינים עד משעממים להחריד. אז כשחזרתי הביתה בערב, האמינו לי, זה היה בריצה.

הפעם כשפתחתי את הארון, חיכה לי שם תחת. לא היה בו שום דבר בלתי רגיל, בתחת הזה – עוד תחת כמו כל התחתים האחרים. הוא לא זהר באור אדום מיסטי, הוא לא דיבר אלי בשפות עתיקות ונשכחות, לא סיפר לי על שפינוזה. פשוט תחת, רגיל ויפה, בלי שום סימן היכר מיוחד למעט העובדה שהוא בתוך הארון שלי. אי-שם יכולתי לראות קצת רגליים וגם גו נאה למדי, אבל בעיקר תחת.
זכרתי לעדכן את עצמי שמשהו פה לא הגיוני (גבר או לא גבר?), פשטתי את החגורה והצלפתי בו, בתחת המונח לו בשלווה סטואית בארון שלי. חיכיתי לתשובה, איזשהו קול, יבבה, אבל כלום. רק פס אדום כהה מהחגורה שלי מרוח בחוצפה על תחת עגול ונאה. אחרי ההצלפה השלישית התחת הגיב באמצעות שליחת ידיים לבנות ועדינות שפישקו את שני הישבנים וחשפו חור לח, מזמין.
בכנות, כמעט גמרתי במכנסיים.
נו, איך לומר את זה בעדינות, עשיתי מה שכל גבר היה עושה במצבי: דחפתי אצבע, לוודא שזה אמיתי. זה הרגיש אמיתי. זה נראה אמיתי. זה היה לח ונוצץ ורעב, אז הלכתי עם האינסטינקט וזיינתי את התחת שבארון. אם אפשר בכלל לקרוא לזה "זיינתי"; גמרתי בערך שלוש שניות אחרי שנכנסתי, מה שלא קורה לי בדרך כלל.

"תודה", אמר משהו מאחורי התחת, אי שם במעמקי הארון, וסגר את הדלת בעוד אני עומד משתאה בחוץ ומנסה להבין מה בדיוק קרה פה הרגע. אני חושב שעמדתי מול הארון איזה עשר דקות, עם הזין מתדלדל לו במצב שבין הפתעה לחוסר אונים. לא ידעתי שדמיונות יכולים להיות כל-כך מציאותיים. מסיבה לא ברורה (?) הרגשתי צורך להתנצל על זה שגמרתי כל כך מהר, אז פתחתי שוב את דלת הארון וכשראשה ביצבץ שוב והתקרב לעבר הזין שלי (באופן שכבר התחיל להיות מוכר), ניסיתי לתפוס לה בשיער ולהרים את ראשה אלי. התגובה היחידה שקיבלתי הייתה נסיגה רכה וחלקה אחורה וסגירה עדינה של הדלת.

לא אכביר במילים על מה שקרה בשבועות שלאחר מכן. בקצרה, נהייתי מכור לארון שלי. לא יכולתי להתלבש מבלי לקבל איזו מציצה או תחת או כוס (שהיה נפלא, אגב) לזיין. הפסקתי לנסות לדבר איתה, הפסקתי לשאול, ורק התמכרתי לארון שלי ולדבר הזה שבתוכו. הפסקתי לחפש מלפפונים מדברים וזמרים מתים עם צווארון מעומלן בארונות אחרים וקיבלתי - בהכנעה, יש לומר - את העובדה שיש לי מפלצת סקס בארון הבגדים. בשלב מסויים כבר זיינתי אותה רק בשביל לשמוע את ה"תודה" הזו בסוף, שהייתה מגיעה בעקביות בכל פעם שגמרתי לה בגרון, בכוס, בתחת או בכל מקום אחר. אין לי מושג מה היא אכלה כל הזמן הזה, מתי הלכה לשירותים, או אם היא לוקחת גלולות באופן קבוע. כנראה שמפלצות סקס דמיוניות לא צריכות את כל זה.

אחרי בערך חודש כבר התחיל להמאס לי. זה לא שהסקס הפך להיות לא טוב, אבל פשוט נמאס לי. חלאס, כמה כבר אפשר לזיין את אותה הפנטזיה? לפחות שתחליף את ה"תודה" הזו במשהו אחר, לשם הגיוון...
אבל לא. בכל פעם אותו ריטואל, עם וריאציות מעט שונות. אפילו ניסיתי להביא חבר ולשכנע אותו להביא לי חולצה מהארון, אבל הוא פשוט הביא לי את החולצה מהארון מבלי לדווח על שום מקרה יוצא דופן. לאט לאט התחיל להמאס לי מהפנטזיה של עצמי.
ניסיתי כל מיני אסטרטגיות: דחפתי לה כל מיני דברים לכל מיני מקומות, סטרתי לה בכל איבר ששווה סטירה, הכאבתי לה, ניסיתי לענג אותה, הכל. אבל החוקים היו פשוטים: בכל פעם שניסיתי לדבר אליה היא חזרה לארון, בכל פעם שלא רציתי לזיין אותה היא חזרה לארון, בכל פעם שגמרתי, "תודה".

עם הזמן חזרתי להשתמש בארון כצורכו האמיתי: מקום לאיחסון בגדים. היא הייתה מציצה החוצה ולא הייתי אפילו פותח את המכנסיים (מה שהיה גורם לה להתכווץ בחזרה בפנים); היא הייתה חושפת תחת פעור או כוס רטוב, ולא הייתי מתייחס. אם זו הפנטזיה הפרטית שלי, מותר לי לעשות מה שאני רוצה.
התחלתי להנות שוב מבחורות אחרות, שליתר בטחון לא היו מורשות להכנס לחדר השינה שלי, שלא יפתחו בטעות את הארון ויגלו, בניגוד לכל הגיון בריא, מפלצת מין מתחבאת שם. ככה זה המשיך עוד חודש בערך, שבסופו כבר כמעט לא עניינה אותי הבחורה שבארון.

לפני שבועיים נכנסתי לחדר השינה אחרי יום עבודה מפרך, כדי למצוא את המפלצת שלי עומדת בגאון מחוץ לארון, במבט זועף ומלא תוכחה.

עכשיו אני שוכב לי בבית חולים אמיתי מאד, עם חור מקליע 0.44 במקום שלא יאפשר לי יותר להביא ילדים לעולם, ולא משנה כמה מתקדמת תהיה הרפואה.

יש מצב שכבר בשבוע הבא ינתקו אותי מהקטטר.

אני מוביל אותה אחרי למטבח. על שולחן האוכל ערבוביה של חפצים.
"פני את השולחן" אני מפטיר, כמעט לעצמי.
היא מציתת, מפנה את החפצים, מסדרת יפה יפה בצד, משאירה שולחן חלק וריק. אני זורק לה מטלית לחה, צהובה, והיא מנקה איתה את השולחן.
אני אוהב את המטבח; המון חפצים יש בו, רובם יכולים להיות מאד דו-משמעיים. איך אני רוצה את ליטרת הבשר שלי? העיקר שיהיה כשר.
וכואב.
שאזכור שהוא חי.

בקבוק בירה פתוח, ריק, שאריות מאתמול בלילה.

אני תופס את שיערה בכח - שיער יפה, גולש, ארוך – ומשכיב אותה על השולחן. ידיה פרושות לצדדים, רגליה מפושקות, גבה אלי. בתנוחה הזו אני קושר אותה, כל גפה בכיוון אחר, לרגלי העץ של השולחן. את עיניה אני מכסה במטלית הצהובה, מנקז את כל חושיה למקום אחד. אני יורד לה ככה, מוצץ את הדגדן, דוחף לשון לכוס והיא מתפתלת, מכאיבה לעצמה עם הקשרים המתחככים במפרקים. אני מפשק לה את התחת, חושף חור נוצץ מרוב לחות. חור רעב, מכווץ.
מכווץ מדי.
אני דוחף בעדינות את צוואר הבקבוק, מביט מקרוב בחור הנפתח לאיטו, מקבל, בולע. עמוק יותר, ואז עוד יותר, ועוד קצת. עד לחיבור בין גוף הבקבוק לצוואר, שכולו בתוכה.
היא נאנקת בשקט מבלי משים. היא כבר לא ילדה והבקבוק כמעט לא מכאיב לה, אבל הוא עושה את העבודה: הוא משאיר אותה פתוחה. הפנים שלי כל כך קרובות אליה עד שהיא יכולה להרגיש את הנשימות על החור שלה. היא יודעת שאני מתבונן, יודעת שרואים לה.
"תתכווצי", אני פוקד, והיא מנסה לציית. השרירים מנסים להתכווץ בתנועה הכל-כך טבעית, אבל לא מצליחים. הגוף שלה נאבק להיסגר, לשווא.
פתוחה.
"תתכווצי!" אני פוקד בטון תקיף, מאוכזב מעט.
היא כל כך מתאמצת שהבקבוק זז בתוכה. אני יכול לראות שהיא מנסה, אני יכול לראות את התיסכול, את הגוף משתדל, מנסה, ללא הועיל. אני דוחף לה אותו חזק פנימה, והיא פולטת אנקת כאב, כאב ותיסכול.

פקק הבקבוק המשונן משאיר סימנים עמוקים על הגב שלה. היא יודעת שאסור לה להתלונן, ובכל זאת היא גונחת בכאב תחת ידי. עם כל גניחה אני מושך את הפקק חזק יותר על גבה, אלים יותר, כואב. עם כל משיכה, גופה מתגונן, מתכווץ, אבל עם הבקבוק בתוכה הגוף לא מקבל את מה שהוא צריך, לא מסוגל להסגר, לא מסוגל להתגונן, פגיע ונתון למרותי. היא לא יכולה להתנגד, לא יכולה למחות, לא יכולה לראות. רק שקט, חושך, כאב, וההרגשה הפתוחה הזו, הידיעה שלא עוזבת. גבה כבר חרוש תלמים אדמדמים ואני מלטף אותה בעדינות שמכאיבה לא פחות. לפרקים מצליף לה בישבן, לפרקים מעסה, לפעמים מנשק; הכל כואב, כל תנועה מדגישה לה כמה היא פתוחה, חסרת אונים.

היא רטובה להחריד.

אני מזיז את הבקבוק בתחת שלה, פנימה והחוצה בעדינות, בקצב קבוע. כבר לא רוצה להכאיב, רק להדגיש לה כמה היא פתוחה, לראות את השרירים מנסים להיסגר. אני ניגש אליה, בלי להפסיק, ודוחף את הזין לפיה הפתוח. היא לא מתנגדת. ההרגשה הפתוחה הזו כנראה התפשטה לכל הגוף, ואני יכול לדחוף מה שאני רוצה, לאן שאני רוצה. אני מסתפק בזין שלי בפה שלה.

אני ממשיך ככה זמן מה, דוחף זין לפה ואת צוואר הבקבוק לתחת, עד שמתרחש בה השינוי. לאט לאט היא מפסיקה לנסות להאבק, גופה מקבל בהכנעה את חוסר האונים, את מה שכבר הפך לעובדה, שהיא לא יכולה להיסגר.
עכשיו היא שלי לגמרי.

לקחתי את היצר הבסיסי ביותר של הבשר: הרצון לחופש, לשחרור, לעצמאות.
היא העניקה לי אותו.
עכשיו גם אני חופשי, משוחרר.

עכשיו אני חזק.

כולי מרוגש, האדרנלין מדגיש כל פעימת לב, כאילו כל גופי הפך לדופק אחיד, חזק ופועם.

אני מכריח את עצמי להרגע, ושולף את הבקבוק מתוך החור הפתוח שלה. אני עושה את זה לאט מאד, כשעל כל סנטימטר שנשלף, חצי נכנס חזרה. פתאום חוזרת לגוף - מבלבלת אותו - הרגשת השליטה בעצמו. שריריה שוב מתכווצים, ללא הועיל, על צוואר הבקבוק אבל היא מתאמצת להרפות. הגוף מבין שככה זה ייכאב פחות. אני מביט מקרוב, מקרוב מאד, רוצה לראות כל תנועה של השריר המשתחרר, התופס בחזרה את השליטה.

עכשיו מגיע החלק הקשה באמת.

אני מדבר אליה:
"אני עומד לשחרר אותך. ברגע שאשלוף את הדבר הזה מהתחת שלך, הגוף שלך יינסה להתכווץ, לקנות את השליטה בחזרה. את לא תתני לו. את תרפי, תשאירי את החור שלך פתוח לרווחה בשבילי. זה לא יהיה לך קל אבל אני רוצה שתתאמצי. תתאמצי לשלוט בגופך עד כדי-כך שהוא יוותר על השליטה בעצמו, מעצמו. הוא רק בשר, את יכולה לשלוט בו. מבינה?"

לוקח לה קצת זמן, אבל בסוף היא מהנהנת, מניעה בראשה במין תנועה לא בטוחה, עדינה, שילוב בין כן ולא.

"שאלתי אם את מבינה. תעני לי".

"אני אשתדל, אדון" היא לוחשת בקושי.

"לא שאלתי אם תצליחי. אני יודע שתצליחי. שאלתי אם את מבינה מה את צריכה לעשות".

"כן, אדון".

אני מביט בבקבוק יוצא לאיטו מהתחת שלה. מביט מקרוב, בסקרנות, בהנאה, מרוגש.

כשהוא יוצא, אני יכול לראות לתוכה.

היא מצליחה.
היא לא נסגרת גם כשאני פותח לרווחה את שני ישבניה. גם לא כשאני מעסה את הדגדגן שלה, השוחה במיצים שלה. היא שוכבת, פתוחה לרווחה, פגיעה, חלשה, כנועה. היא בקושי נושמת, כל נשימה מדודה בדייקנות.

אני מתכופף לאוזנה, מגביר את הקצב שבו אני מעסה את הדגדגן, ולוחש –

"עכשיו,

תסגרי".

גופה מתעוות. העוויתות כנגד החבלים הקושרים אותה מכאיבות לה, משאירות סימנים אדומים על המפרקים החשופים, אבל בעיצומה של האורגזמה שהיא חווה היא לא מרגישה שום דבר אחר. לוקח לה זמן אפילו להרגיש את החיבוק שלי שעוטף אותה בחום, באושר, בגאווה.



כן,
הבשר רוצה לשלוט בעצמו,

להיות חופשי.






פרפטום מובילה.

היא יוצאת מהמקלחת לבושה חלוק כחול, ומתחתיו לובשת עור.
את העור שלה.
מאחוריה פורצים אדים חמים של מקלחת רותחת, פולשים לאויר הקר, כאילו הרגע יצאה מכבשן. או אולי מתנור של מאפייה, חמה, טרייה, מוכנה.
לרגליה מגפי עור שחור גבוהות-עקב שמדגישות היטב את קרסוליה. זהו ללא ספק אחד החלקים היפים ביותר באישה, הקרסול, אחד הפגיעים.

המשחק מתחיל.

היא מסתכלת עמוק בעיניים, "מה אתה רוצה ממני?".
"הערב, אני קונה ממך את הגוף שלך. את לא נותנת לי אותו, את מוכרת לי אותו, ובמחיר יקר לי. יקר מאד. במחיר הרגש שלי ששמור, בדרך-כלל, רק לי. בתמורה, את מעניקה לי את הגוף שלך, את כולו, לחסדי. שימי לב, זהו סחר חליפין בין שני מבוגרים. את מוכנה לשלם מחיר כזה תמורת היכולת לגרום לי להרגיש, באמת?"

"כן".

כללים:
- את לא פונה אלי. אם את חייבת, זה רק בשם התואר "אדוני" או נגזרותיו. הלילה אני אדונך.
- את לא מסתכלת לי בעיניים, אלא אם את נמצאת – פיסית - מתחתי. זו הזוית היחידה בה מותר לך להסתכל בעיניי.
- הרצון שלך נגזל ממך הערב. הוא נקנה ממך. הוא כבר לא שייך לך, הוא שייך לי. הגוף שלך נמצא כאן בכדי לגרום לי הנאה ותו לא.

ברור?

"כן, אדוני", משפילה מבט בצייתנות.

אני מעמיד אותה לפני. מבטה מושפל מטה, מבוייש, ידיה לצידי גופה. עם עיניה הכחולות, הגדולות, היא נראית כמו כמו בת איכרים שאיבדה את דרכה.
אני בוחן אותה. בוחן היטב. כל שערה בראש, כל קפל בחלוק שמרמז על צורת הגוף שמתחתיו. מסובב אותה ובוחן את הגב. את התחת. חופן ישבן אחד ומנענע קצת.
בוחן.
בודק.
אומד.
כמו בוחר את הפרי הבשל ביותר בערימה.

"אדוני מרוצה?"

מסובב אותה בחזרה אלי. "אני עוד לא יודע. תמזגי לי משקה ותדליקי לי סיגריה."
היא מצייתת. מדליקה סיגריה, מגישה לי, מוזגת משקה.

הטעות הראשונה שלה.

היא שמה קרח בכוס. קובייה בודדת.

"טעית, חמודה. לא הקשבת לי כמו שצריך. אולי כדאי שתתרכזי יותר במה שאני אומר במקום לדבר כל כך הרבה. קחי קוביית קרח, שימי בפה, מתחת ללשון. זכות הדיבור נשללה ממך עד שתימס. ברור?"
לוקחת את הקובייה ושמה בפיה. "כן אדוני", היא ממלמלת מבעד לקוביה. משפילה מבט מבוייש.
אני מעמיד אותה, בעדינות, בצמוד לקיר. לוחץ את לחייה אל הטיח החשוף, הקר.
החלוק יורד, מגלה עור לבן, אנמי, כמעט שקוף. "מצויין. ככה אוכל לראות את כל הסימנים שאני משאיר עלייך".

אני מצמיד אותה לקיר, קרוב יותר. שתרגיש את הקור שלו. ערוותה צמודה צמודה אל הטיח. "קר לך?"
לא עונה, הקוביה עדיין תחת הלשון.

היא לומדת מהר.

חבל הבד הכחול עובר בקלות מטמורפוזה. במקום לעטוף, הוא קושר. שינוי קטן אך משמעותי.
מרים את כפות ידיה מעל לראשה, האצבעות מחבקות זו את זו, מחובקות בחבל הכחול, שמחבק בתורו את הוו שעל התקרה. עכשיו היא כמו גולם, תלויה בחוט של משי מקצה עלה.

כמו בשר באטליז.

מסובב אותה על צירה, מתבונן. פטמות זקורות,
מהקור?
בסימן עדין של רגלי, היא מבינה לפשק רגליה.

אני בודק.

רטובה.

לוגם מהמשקה שלי. מכבה את הסיגריה.
"הגיע הזמן לבדוק מה קניתי". אני מעביר יד בוחנת על הגוף הלבן, השקוף. פה ושם תופס חלקים, לא בהכרח את הבולטים, ולש בידי. מפנה ראשה הצידה כדי לחשוף צוואר, עורק קורונארי. מרחרח.

כן, זה חי. חי מאד. מרגיש.

"אני חושב שאני מרוצה".
"תודה אדוני. אתה מחמיא לי". הקוביה כנראה כבר נמסה לחלוטין.

"לא, אני לא".

הולך למקלחת ולוקח את מברשת השיער שלה, שעדיין רטובה מהסתרקות פוסט-מקלחתית.

מסרק לה את השיער לאט לאט, ואחריו את הגב. המברשת גסה ומשאירה שובלים ורודים - אדמדמים על העור החשוף, הרועד. כמה הצלפות אמיצות לישבן משאירות את אותו אפקט.

רק בשר חי משאיר סימנים.

"אני מרוצה ממך". היא מקבלת ליטוף נעים, עדין, חם, על לחייה.

ההפתעה והקונטרסט בין הליטוף לכאב החמים בגבה כנראה מרגש אותה והיא פוערת עיניים גדולות, כחולות. היא מסתכלת עליי במבט מלא עונג.

שוב טעות.
היא רואה את המבט הקשה בעיני, מבינה, ומשפילה מבט. "סליחה אדוני. אני מתנצלת".

אני משחרר את הקשירה, תופס בשיערה ברכות חזקה ומוריד אותה למרגלותי.
"על הברכיים!"
מהנהנת.
אני מוציא את הזין שלי ובלי אזהרה דוחף לה אותו בכח לגרון. היא לא מהססת, לא מתבלבלת, מוכנה לשלם על טעותה. היא יודעת היטב היטב איך למצוץ לגבר, כאילו יכולה להרגיש מה אני מרגיש אצלה בפה.
היא נהנית למצוץ. כל כך נהנית עד שתופסת את החלק האחורי של ירכיי ודוחפת אותי פנימה לפיה, עמוק יותר ויותר, בקצב קבוע.
אבל היא לא פה בשביל להנות, ואני מאבד את הסבלנות. שולף את הזין מפיה בברוטאליות כעוסה, מה שגורם לה להשתנק מעט ולהביט בי בעיניים משתאות, מנסה להבין איפה טעתה.
אני רוצה להסביר לה אבל לזין שלי קר בחוץ. מבלי משים אני דוחף אותו שוב לפיה, מזיין לה את הגרון בקצב איטי ועמוק.

כמה שניות, ואז זה מכה בי.
היא החלישה אותי עם המציצה הזו, עם ההנאה שלה.

אני יוצא שוב, בעדינות הפעם, והולך אל מאחוריה.
"הערב, הידיים שלך משמשות אותי בלבד". אני קושר את ידיה מאחורי גבה, קשר הדוק, בדיוק על הגבול בין כואב לבין מסוכן. היא נאנקת כשהקשר מתהדק על בשרה.
אני שוב מרוצה.
משחיל אצבע תוקפנית, חקרנית, לכוס הלח שלה. היא לא מוציאה הגה, אבל גופה נתפס לעווית קטנה ובלתי נשלטת. אני ממשיך, דוחף בקצב מתגבר, מרגיש את הכוס שלה מתרחב כשאני דוחף אצבע נוספת. היא עוטפת אותי מבפנים, שריריה מתכווצים מבלי שתרצה.

אני אוהב לענג אותה.

חוזר לפניה, מנפנף את הזין שלי מול פיה. היא פותחת, מצייתת. אני תופס לה את השיער ודוחף אותה על הזין שלי, בהתחלה שטחי, ואז עמוק. וכל הזמן לאט.
היא יודעת למצוץ.


נמאס לי שעומד לי. זה מוציא אותי מריכוז. "תגרמי לי לגמור". היא מצייתת, מגבירה את הקצב, משתנקת לפעמים אבל לא מפסיקה.

אני גומר.
עינייה נקרעות לרווחה כשהזרע שלי שוטף את גרונה. היא מביטה בי מלמטה, עם הזין שלי עדיין בתוכה, ואני מצליח לדמיין את הנוזל החם זורם לה במורד הגרון. היא יפה ככה, מתחתי.
אני עדיין קשה.
תופס לה את השיער, דוחף את עצמי עמוק יותר, ומסרב לשחרר. רפלקסים קדומים לא נותנים לה לנשום מהאף; הכל מכווץ. מבטה הופך מהפתעה להנאה, ואז לתחינה.

אויר.
לפעמים אנחנו מזלזלים מדי בערכו של האויר. הופכים אותו למובן מאליו. אולי כי הוא שקוף.

אבל בשר חי צריך אויר.

עוד לא. תלמדי להעריך.

היא מנסה להאבק אבל ידיה קשורות היטב מאחורי גבה. היא נאבקת עוד קצת, ואני משחרר.
נדחקת לאחור בתנופה, זרע ניגר מפיה, מטפטף על סנטרה ומשם לרצפה.

היא נושמת.
נושמת.
אויר.

עכשיו אני חד, צלול, בשליטה עצמית.
עכשיו אני חזק.

"תודה, אדון. וסליחה".

אני משחרר את ידיה הכבולות. סימנים אדומים על המפרקים.

"אין על מה".

אני הולך אחורה, מביט בה מוזגת לי משקה נוסף. היא צריכה להתרכז כדי לא לרעוד, אבל היא שולטת בעצמה. עדיין לא מביטה בעיני.

היא אישה חזקה.
וכולה שלי.

"אדוני?", היא לוחשת במבט מושפל.
אני מצביע על הרצפה, למרגלותי. היא מתיישבת, מחבקת את רגליי, מביטה בי בעיניים כחולות, עמוקות.
"כן?"

"אני מגורה מדי. אני רוצה להשתין, אדון".

"מה?"

"רוצה להשתין, אדון".

רוצה?

"שילמתי מחיר יקר בשבילך. הרצון שלך לא מעניין אותי. הדבר היחיד שאת רוצה הוא לרגש אותי".

"כן, אדון, אבל אני צריכה. זה לא תלוי בי, אדון".

היא צודקת.

בשר חי צריך להתנקות.

אני קם ומושיט לה יד. היא מתרוממת בעדינות של מלאכית, עדיין משפילה מבט. אני מוביל אותה אחרי למקלחת ומעמיד אותה עם גבה אלי, בפישוק מעל חור הביוב. סימני ההברשה וההצלפות כבר עמומים על עורה הלבן. עוד כמה הצלפות הגונות מחזירות את המצב לקדמותו, משאירות את הסימנים במקומות הנכונים.
אני מרים את ידיה מעל לראשה ומצמיד, בפישוק, לקיר. מתוך הבנה היא מפשקת עוד יותר את רגליה. "תשארי בדיוק ככה. אל תזוזי".

אני הולך אחורה ומתיישב לי על האסלה הסגורה. מדליק סיגריה, לוגם מהמשקה, מתבונן. שותק.
היא יודעת למה היא שם, מה היא צריכה לעשות עכשיו, מולי.
היא יפה כך, מפושקת, עם מגפי העור השחורות שמדגישות היטב את הקרסול.
מנסה להפסיק לרעוד, לפרקים מצליחה; אבל הרעד מיד תופס בה שוב. היא נלחמת.

אני מחכה.
ומחכה.
כלום. הסיגריה נגמרת ואני מכבה אותה בכעס.

"נו?!"

"אני לא מצליחה, אדון".

אני קם במהירות וסוטר לה בחוזקה על הכוס המפושק שלה. היא מתביישת בעצמה על שלא הצליחה לרצות אותי ואני סוטר לה שוב ושוב.
כואב לה שם למטה. התחושות בתוכה מתערבבות: ההנאה מהכאב, הצורך להשתין, החרסינה הקרה, חור הביוב.

אני מפסיק לסטור לה ומצמיד את ידי לערוותה. מחבק לה את הכוס בכף יד גדולה, חמה. מרגיע. היא מסדירה נשימה, נושמת לאט, בריכוז, וזרם דק וחמים מתחיל לזרום לו, כאילו לבד, בלי עזרתה. אני עוזב ונותן לה להשתין.
משהו בה משתחרר עם כל טיפה שזולגת. כאילו עם כל טיפה היא מתכנסת יותר בעצמה, יבבה חרישית, מונוטונית, מפנה לאט את מקומה לקול השתן המטפטף על הרצפה הקרה. וככל שהקול השני מתחזק לזרם קולח, הקול הראשון נחלש לאיטו, מפנה את מקומו להשלמה איטית, אמיתית, מתמסרת. הרעידות העדינות נעלמות לאיטן, הכתפיים נשמטות, הגוף נרפה.

בשר.
תן לו את מה שהוא צריך, והוא שלך.

מנשק אותה בחום ומחבק חזק מאחור.

בפעם הראשונה אני מרשה לעצמי לחייך, מבלי שתראה.

סוף חלק א'.

מיזנתרופ [לועזית]: שונא בני-אדם. בז לזולת.

כבר מזמן הבנתי שההגדרה הזו יושבת עליי יופי.
אני מיזנתרופ. אני שונא בני אדם כי יש בי יותר מדי אהבה. או כי בהם יש פחות מדי.
אני יוצא החוצה ושונא את (כמעט) כל מה שמניע את האנושות.
אני שונא את הטמטום שלהם שהופך אותם רעים, שונא את הבורות שלהם שלא מאפשרת להם לדעת למה (או אפילו כמה) הם רעים, שונא את העצלות שלהם, את הפחד שלהם להסתכל עמוק פנימה ולשאול:
מי אני? מה מניע אותי? האם אני שווה יותר ממשהו אחר על פני הפלנטה הקטנה והכחלחלה הזו?

אני שונא את איך שהדברים הופכים למובנים מאליהם.
שונא שאנשים מפסיקים לשאול.
מפסיקים לשים לב.
מפסיקים לדמיין.
מפסיקים לחשוב.
מפסיקים להרגיש.

חיים מתוך אינרציה, בלי להינות מגן השעשועים הענק הזה שנקרא העולם. בלי לחוות כלום, בלי למצות את עצמם, רק הורסים את כל השאר כדי להרגיש גדולים, חשובים, חזקים – בכדי להסתיר מעצמם את קטנותם, את חוסר חשיבותם, את חולשותיהם. אנשים בלתי מאוזנים, חסרי כבוד עצמי, גאים מדי או ענווים מדי, אוטו-שקרנים מבחירה כמעט מודעת. פחדנים.

אנחנו מחללים בכל רגע את המתנה הזו שקיבלנו, את מה שהופך אותנו לשונים מרוב היצורים שמסביב ושאנחנו נהנים לרדות בהם ולהרגיש חזקים כל-כך. מחללים את העובדה שכמו כל דבר אחר אנחנו פה, קיימים, אולי לא מבחירה, אבל מסוגלים - לפחות תיאורטית - להבין את זה. להבין מה קורה לנו, מה מניע אותנו. בניגוד ליצורים אחרים אנחנו יודעים שאנחנו חסרי חשיבות, יודעים שאין כמעט שום משמעות לכמעט שום דבר, מלבד להינות, לחקור, להתענג על האמת שיכולה להיות לנו ברורה יותר מלכל יצור אחר.

חשבתי הרבה איך אפשר היה לזרז את האבולוציה, לפני שיהיה מאוחר מדי ולא רק שנעלם אנחנו אלא נעלים איתנו גם את כל מה שיפה וטבעי ונכון בעולם. חשבתי למשל כמה מעניין יהיה אם פתאום לא יהיה יותר חשמל בשקעים שבקיר (והנה לכם תרגיל מחשבתי נחמד!), ויעלמו להם שמונים אחוזים מהעולם (והנה לכם תרגיל אריתמטי נחמד!) וישאירו מקום לבנות מחדש. אבל אני יותר מדי אוהב מוסיקה בשביל להפסיק את החשמל, אז נטשתי.

אני עדיין נוטש.

מתנתק לי לאט לאט מבני האדם, שוקע לי לעולם האידאות הפרטי שלי, חי את החיים בלי להתרחק יותר מדי ממנת הסם (איזהשלאיהיה) המתוקה שלי. שר לי בשקט את שירת הברבור שלי, ולוקח איתי כל מי שמוכן לקפוץ מהצוק ולהינות קצת לפני שנמרחים שם למטה.

מי זנתרופ?
אני זנתרופ!

***

ברוכים הבאים לעולם.