[הפוסט הבא לא מומלץ לרומנטיקנים]
אני אוהב לקרוא, כמעט מכל הבא ליד, כל עוד זה כתוב טוב.
לאחרונה מצאתי עצמי קורא על הלב; ביולוגיה.
זה עושה לי טוב לדעת שהרבה מאד מהפסיכולוגיה שלנו מושתת על ביולוגיה ותו לא. זה פתאום מגמד דברים מסויימים ומרומם אחרים. זה פתאום שם הרבה מהחוויות שאני חווה בפרספקטיבה אחרת, מכניסטית, שעל-אף שהיא מוציאה את הרומנטיקה מהעניין, היא אמיתית.
ועדיף לדעת את האמת, גם אם היא קצת פחות רומנטית.
שהרי אם לא נכיר את עצמנו, איך נדע מה עושה לנו טוב?
הנה למשל גיליתי למה הלב שלנו "מחסיר פעימה" כשאנחנו מתרגשים.
***
הסבר קצר ככל האפשר, למי שמעניין אותו. מומלץ לקרוא לאט.
בלב יש עליות וחדרים, והם לא מתכווצים סימולטנית: קודם העליות (שמזרימות דם לחדרים) ואז החדרים (שמזרימים דם לעורקים ומשם לכל הגוף). ככה זה, לינארי, בטור. אם היו מתכווצים סימולטנית לא היה זורם דם לגוף והיינו מתפגרים.
ההתכווצות של האיזורים השונים בלב היא תוצאה של עצבים שמגיעים לשם משתי "מערכות עצביות" שונות (שנקראות הסימפטטית והפארא-סימפטטית). יש קשר בין המערכות השונות האלו והתפקוד שלהן לבין התרגשות, וזו נקודה ראשונה שכדאי לזכור.
הסיבה שהחדרים והעליות לא מתכווצים סימולטנית היא שהגירוי החשמלי שיוצר את ההתכווצות מתחיל בנקודה קטנה בעליות שנקראת נקודת SA. משם מתפשט הפולס החשמלי לשאר אזורי העליות (והן מתכווצות), ורק אז עובר (דרך נקודת ה- AV, ראה איור) לחדרים, דרך סיבים קטנים שמעבירים את הפולס הזה לאט יותר.
מה שיוצא, בקיצור, הוא שהעליות מתכווצות ביחד, ואז לוקח זמן עד שהחדרים מתכווצים. והנקודה החשובה כאן היא שהכיווץ בחדרים מותנה, באופן עקרוני ובמצב נורמאלי, בכיווץ העליות.
http://img362.imageshack.us/img362/2431/normalheartcs6.jpg
הנקודה הבאה היא שהחדרים בלב בנויים ככה שאי אפשר יהיה לגרום להם לכיווץ בזמן שהם כבר מכווצים, יען כי כיווץ טיפשי שכזה לא יאפשר לחדרים להתרחב ולקבל את הדם שמנסות העליות להזרים אליהם.
ואז, שוב, היינו מתפגרים.
כשאנחנו מתרגשים מאד (או כששותים יותר מדי קפה, אגב), האיזון בין שתי "המערכות העצביות" (ההן ממקודם, הסימפטטית והפארא-סימפטטית) מתבלגן קצת, וגורם למסר חשמלי לעורר ישירות דווקא את החדרים, במקום את נקודת ה- SA שבעליות.
אם זה קורה במקרה בדיוק אחרי שנגמרה התכווצות נורמאלית אחת ולפני ההתכווצות הבאה, נוצר מצב מעניין:
החדרים מתכווצים לפני שהתכווצו העליות. אה-הא!
כך, בפעם הבאה שיגיע מסר חשמלי התכווצותי לעליות (כרגיל, דרך ה- SA), הוא לא יצליח לגרום להתכווצות בחדרים, כי כבר אמרנו שאי אפשר לגרום להם להתכווץ בזמן שהם מכווצים. מה שיוצא הוא שהלב *באמת* מחסיר פעימה, אבל רק בחדרים, ולכן פחות דם זורם לגוף. יתרה מכך: ההתכווצות הבאה תהיה חזקה יותר (מסיבות שלא אפרט כאן), ותזרים יותר דם לכל הגוף.
"כל הגוף" כולל גם את המוח, שחווה ירידה פתאומית בלחץ הדם ואז עליה פתאומית לא פחות.
וזה, במילים פשוטות, עושה נעים.
***
מה כל-כך מעניין בזה, לכל הרוחות?
קודם כל ש"להחסיר פעימה" זה לא רק ביטוי.
שנית, המחשבה שלא "נחסיר פעימה" אם רגע ההתרגשות לא בא בדיוק במקום הנכון, בתזמון של כמה עשיריות השניה.
שלישית, שאותו איזון - או החוסר שלו - הוא גם הגורם ל"פרפרים בבטן", שכן אלו אותן המערכות (שוב, בפעם האחרונה, הסימפטטית והפארא-סימפטטית) שאחראיות גם על פעילות המעיים ועל כמות הדם שזורמת אליהם. כן, גם "פרפרים בבטן" הם אמיתיים.
ולכן, בפעם הבאה שאתם מתרגשים אל תאמרו "ליבי החסיר פעימה", אלא נסחו עצמכם בבהירות:
"חוויתי כרגע התכווצות בלתי-סימטרית בין העליות לחדרים כתוצאה מפעילות סימפטטית מוגברת";
אל תאמרו "יש לי פרפרים בבטן" אלא אמרו בבטחון מלא:
"חוויתי תנועת מעיים בלתי רצונית עקב חוסר איזון סימפטטי-פארא-סימפטטי".
תביאו עם זה גם זר פרחים, ואולי יהיה בסדר.
Con-Trust
דברים שבתחתו של עולםמוגש בזאת לסוטה הציוני תשבץ ההגיון הבדסמי הראשון (נראה לי, אבל אם מישהו מכיר תקדים שבו בדסמ הסתדר טוב עם ההגיון, נא להודיע לי בהקדם), למען ישמח לבבותיהם של עשרות-אלפי קוראי בלוג זה לדורותיהם.
הוא נכתב מתוך שעשוע פרטי שלי ושל ה. (שעד עכשיו לא מוכנה להשלים עם העובדה שלפעמים צריך שיהיו חוקים), אז הוא לא קשה מדי.
http://img378.imageshack.us/img378/9366/tarteiemptyhr4.jpg
מאוזן (דהיינו מימין לשמאל):
1. יום החורבן צובט (3)
4. על מה ממליצה זמרת לפני החור בתחת (5)
7. לקשור בירה בים (5)
8. מענישה קוצנית שבולעת טוב (5)
9. איך עומד קוף לפני פר מתחלף? (4,3)
11. מילת בטחון לא מקובלת לנסיכה (2)
13. אות חוזרת לפני מאסטר (2)
14. פולחן לאלוהים כדי שאמילי תאשר כניסה (6)
18. יסניפו בבית הזונה (5)
19. ראה 19 מאונך.
20. שורש שורף משקה גוי (5)
21. ענף ממכר וארוטי (4)
מאונך (דהיינו מ- Top ל- Bottom):
1. נביחה באה מהלב (4)
2. זנו בו להשביע כלבה (5)
3. נשמע גבוה בפה (3)
4. ניסו פוס-משחק על ארבע (4,3)
5. מסוכן להצליף בה למוות (4)
6. על הפנים, אבל נשמע כמו משקה מצויין לסאביות... (5,2)
10. מקיף מקיף תראה תקיעה (4,3)
12. מכאיב לחזירה שמחזירה בוסתן (6)
15. רובע המלכות (ח) (5)
16. עשירית ברוצח מצליף (4)
17. מה יש לאדון עם לולאה מהופכת? (3)
19. (עם 19 מאוזן) טראנס טופולוגי (5,3)
בין הפותרים נכונה לא יוגרל כלום.
ישבתי לי בעבודה וניסיתי לתרגם שיר של Muse.
עוד חטא קטן שלי, לקחת שירים של אחרים ולהפוך אותם לשלי.
ניסיתי לתרגם לעברית את- New Born* והיתה שם שורה ששאלה בתמימות (?) -
"How much are you worth?"
כשסיימתי לתרגם וחזרתי לקרוא מה יצא שמתי לב פתאום שהשורה היתרגמה לה, שחור על גבי מסך, ל-
"מה משקלך בזהב?"
עמדתי נבוך מול השורה הזו וניסיתי להבין מאיפה זה יצא.
...
איך תדע כמה אתה שווה?
האם יש שווי לאנשים?
...
ניסיתי לחשב את משקלי בזהב.
בהתחלה ניסיתי לחשב את נפח הגוף ופשוט למלא אותו בזהב.
אבל זה לא נכון.
אולי, למשל, רק הבחוץ זהב והבפנים ריק? (אוי, איזו מחשבה לא נעימה!)
וגם זה לא נכון.
עוד כמה נסיונות הראו לי שזו משימה כמעט בלתי אפשרית, כי החישוב הנכון יהיה סכום המשקל בזהב של כל איבר פנימי (טרם החלטתי מה לעשות עם כל המים), אבל בגלל שלכל איבר בגוף יש צפיפות שונה הרי שהמשקל בזהב יהיה שונה לכל איבר, וזה כבר מסובך מדי לגלות את הצפיפות של כל אחד מהאיברים הפנימיים ולחשב אותה בזהב.
אבל למה זהב?
...
מתוך וויקיפדיה (ערכתי קצת לשונית, כי מי שכתב את הערך לא ממש יודע עברית):
"זהב הוא יסוד כימי מתכתי נדיר יחסית שסמלו הכימי Au, משקלו האטומי 196.967 ומספרו האטומי 79. לזהב משקל סגולי גבוה - 19.32 גרם לסמ"ק, והוא ניתך ב-1,064.14 מעלות צלזיוס. תכונה מיוחדת של זהב היא הקושי הגדול שיש לו להתרכב עם חומרים אחרים; תכונת אצילות מיוחדת זו מביאה לכך שהזהב מופיע בטבע בצורה קרובה לטהורה וגורמת לו להראות מבריק כמעט בכל תנאי. צירוף תכונות אלו של נדירות וברק, בנוסף לרכות היחסית ההופכת אותו לנוח לעיבוד, הקנו לזהב מקום מיוחד של סימול מעמד חברתי באמצעות התקשטות בו ושימושים טקסיים ויצוגיים רבים אחרים, כולל השימוש בו כבסיס לכסף."
כל כלכלת העולם המודרני מושתת על זהב בגלל תכונת האצילות הזו שלו. הדם שלו כל-כך כחול שהוא משמש מדד אבסולוטי לשווי, לערך. הוא תמיד יהיה שווה אותו הדבר, בלי קשר לעולם החיצון.
אבסולוטי.
...
אז האם יש ערך אבסולוטי לשווי של אדם, או שרק אם אתרגם את עצמי לזהב אוכל לגלות את הערך האמיתי של עצמי? האם יש תכונות טרומיות לאדם (לא עוזב אותי המונח הזה מאז ימי "מרד הנפילים" שלי) שיכולות להיתרגם לשווי אמיתי ובלתי ניתן לעירעור, בלתי-תלוי בפירושם של אנשים אחרים או במצב הרוח או במה שאני אומר או עושה או חושב? האם יש שם איזה יסוד מנטאלי אזוטרי שאפשר לתרגם לזהב?
ואז חשבתי על זה שבעצם מה שווה הזהב אם אין שם מישהו שיתרגם אותו לערך? מה שווה כל הזהב שבעולם אם אף אחד לא סוחר בו, אף אחד לא מעריך את יופיו ואצילותו ועמידותו הבלתי נדלית?
- לא.
ערך, או שווי, אינו יכול לעולם להיות מונח אבסולוטי כי הוא תלוי תמיד במישהו שיעריך אותו. אנחנו צריכים יצורים חיים אחרים (ועדיף כאלו שגם נעריך את דעתם) בכדי לקבל תוקף לערך של עצמנו, בכדי לתת לנו פרספקטיבה לגבי משקלנו המנטאלי בזהב,
וזו מחשבה מטרידה.
כי אם לא נאציל (תרתי משמע!) מעצמנו על מישהו אחר, אם לא נקבל איזשהו משוב על מה שאנחנו אומרים או עושים או חושבים, לעולם לא נוכל לדעת מה אנחנו שווים בעולם שמחוץ לעצמנו ולכן, אולי, גם לא בזה שבפנים.
ובתור אדם שמעריך איכות, אני חייב לציין שזו אחת המחשבות המטרידות יותר שחשבתי עליהן בזמן האחרון. הוא מציק לי, הצורך הזה שבלדעת מה הערך של עצמי או של מישהו אחר והתובנה שאני, כמו כל אחד אחר שמעריך איכות, תלוי בהתייחסות חיצונית בכדי להעריך אותה לגופה.
התחלתי להבהל שמא אנשים (ואולי גם אני, אבוי, בתוכם) פשוט צובעים את עצמם בזהב מבחוץ כדי לקבל גושפנקא ערכית לשווים, כדי שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם, להרגיש שהם בכלל שווים משהו. מחשבה ישנה שחזרה להכות לי בפרצוף.
* השיר הראשון מתוך Origin of Symmetry. אלבום חובה, שילוב משובח של מלל ומוסיקה.
אני לא במיוחד אוהב אותם באופן כללי, אבל זה פשוט אלבום מבריק.
הייתי שבוע בגרמניה, בענייני עבודה.
הגעתי למסקנה שאני כנראה לא מבין משהו מאד בסיסי בענייני סקס אירופאי.
נחתתי בפרנקפורט. המטוס חונה בקומה השנייה של טרמינל עמוס, בעוד תחנת הרכבת ממוקמת בקומה הראשונה. מכאן, שאם אתה רוצה להגיע לאנשהו אתה חייב לרדת במדרגות וללכת כך-וכך מטרים. והנה, בואכה קומה אלף מקבלת את פנייך חנות מין בגודל טבעי, ולא ממש קטן. לא חנות כמו בארץ, עם וילון אדום ומסתורי שעושה לך לחשוב "מעניין מה המציאו בזמן האחרון", אלא בעלת חלון ראווה גדול ומרווח, כמעט פשטני. יוצא שאם תרצה או לא, ומבלי להתחשב בקוצב הלב שבחזך או בחיתול שסביב מותניך, אתה עובר משתאה ליד עשרות זרגים בגדלים שונים (ומשונים, אני חייב להוסיף), לצד חרוזים אנאליים, אזיקים פרווניים ועוד מיני מיין-סטרים אקסטרים-סקסואלי. חיוך גדול ובלתי רצוני מתפשט על פנייך, ואתה פולט בעל כרכך משפט בסגנון "יודעים לחיות טוב, החבר'ה האלה!".
נו שויין, כמו שאומרים; טוב ויפה.
ממשיך ברכבת לעיר קטנה אי-שם בטבורה של דוייטשלנד. ברכבת פזורים העיתונים היומיים ואני מעלעל מתוך רצון כן להכיר טיפה את העם שבו אני יושב ולהתרגל לשפה. אני לא מבין כמעט כלום ממה שאני קורא, אבל קשה לפספס את הכותרת הראשית בעמוד השער, שכן המילה הראשונה שמרוחה עליו באדום על גבי עיתון היא SEX. מתחתיה עוד חמש מילים בגרמנית ספרותית בלתי מובנת בעליל, ובסופן סימן קריאה.
אני מגיע לבסוף למחוז חפצי ומתנהל בעצלתיים למלון, שואף לריאות השחורות שלי את האווירה הגרמנית. במלון אני נשאל בטבעיות אם אני רוצה פורנו קשה בטלויזיה, כי צריך לשלם עוד כמה יורו בשביל זה, ואני מסרב בחיוך. גם ככה לא יהיה לי הרבה זמן במלון, ויש לי מספיק פורנו בבית ולא מספיק יורו בארנק. אבל איתרע מזלי והפעם הראשונה שהדלקתי את הטלויזיה היתה בשעת ערב בואכה לילה, והמסך מלא גם ככה בנשים לא ממש יפות אבל מאד עירומות, מפנקות את עצמן אל-מול מספר טלפון במקרה הטוב, ובעזרת טלפון (חוגה!) במקרה הרע.
כיביתי המסך בשאט-נפש ויצאתי העירה לאתר את הפאב הקרוב למקום מגוריי, לבדוק איך הבירה המקומית (זוועה, אגב). מצאתי, שתיתי, אכלתי וחזרתי.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.
ביום הבא ישבתי בסדרה אינסופית של הרצאות וגיליתי את הפרטים הבאים:
1. הנשים הגרמניות הן יפות מאד.
2. הנשים הגרמניות הן בלונדיניות מאד ובעלות זוג עיניים כחולות ביותר.
3. כשמתעלמים מהבלונד והעיניים הכחולות (ואני בלונדופיל ידוע, אז זה דרש קצת מאמץ), הן בעצם די מכוערות.
4. הגברים הגרמניים הם מתחת לכל ביקורת. נכון שהם גבוהים מהממוצע הישראלי אך אי אפשר, בעודך בוחן את התנהלותם, שלא לחשוב שיש להם זין קטן.
5. הסטודנטים בגרמניה, במקום למחוא כפיים כשנגמרת הרצאה כמו בכל מקום שפוי אחר בעולם, מקישים בפרקי אצבעותיהם על שולחנות העץ שלפניהם. כשאתה שומע למעלה ממאה איש דופקים על שולחנות עץ בגרמניה, בלתי אפשרי שלא לדמיין צבא אס-אס שדולק בעקבותייך.
6. באמצע אחת ההרצאות בקע לפתע קול נשי סמכותי מהרמקולים המתווכים בין הכורזת למוכרזים. הקול ההחלטי דרש משהו בגרמנית חדה וזויתית. אוטומטית רציתי לעמוד במקום ולהרים ידיים אל מול הרוגר שהייתי בטוח שמישהו כיוון אל גבי.
מסקנת ביניים: משהו רקוב בממלכת הארים.
הפסקת קפה ואני מפלרטט טיפה עם הברמנית, ככה סתם בשביל הכיף. מפלרטט אמרתי? היא מסתכלת עליי במין מבט קפוא ובלתי מתפשר, נטול חיוך. אכן מבט יפה, כחול ומאופר היטב, אך ריק מתוכן באופן בלתי ניתן לתיאור. אני מחייך בחזרה לאי-חיוך שלה והיא ממשיכה להסתכל לי בעיניים, שוברת כל מרחב אישי אלמנטרי; אני מוסיף חלב לקפה שמזגה לי, והיא ממשיכה להסתכל, בלי למצמץ; אני שואל משהו והיא עונה בקושי – וממשיכה להסתכל. שום חיוך, שום טיפת חום, שום פאקינג מיניות או תשוקה. אני מרגיש פתאום כמו איזה גוש בשר (ואני בכלל דום, אני!), ורק צלצול פעמון גדול בידיו של ילד קטן מציל אותי ומחזיר אותי להרצאה הבאה.
ערב יורד ואני יוצא למסעדה עם אנשים חשובים וגרמניים עד למאד. המסעדה מרוהטת כאולם סעודה בטירה גרמנית אוטנטית: שולחנות עץ מאסיביים ועליהם פמוטי כסף גבוהים ונוצצים, מתאימים היטב לסכו"ם הגדול והמבריק שליד הצלחות הלבנות מדי; סמלי-מלוכה גרמניים עם מגן וחרבות (coat of arms, יעני) עתיקים על הקירות; ציור קיר ענק שמתאר ציד חזירי בר, ודוב מפוחלץ. הרבה גרמנים מבוגרים יורדים על פיינטים כאילו אין מחר. לאט-לאט האלכוהול מוצא מקומו בראשים חשובים והשיחה קולחת. בדיחות גסות עפות בחלל האויר ועיניים כחולות מחליפות מבטים. נהיה נעים ושיכור ומצחיק באזור, ואנשים משתחררים. רק הדוב המפוחלץ מעיב קצת על האוירה הקלילה – אבל זה בסדר, מישהו כבר צד אותו ואין מה להבהל.
ממשיכים לפאב קרוב ותת-קרקעי. לא יודע איך יצא ככה, אבל אני מוצא את עצמי יושב ליד כיסא של מספרה שמישהו הוסיף לו קערה הפוכה על זרוע מעל המקום בו אמור לשבת ראשו של המסופר, והכסא הופך לכסא חשמל. The Mercy Seat של קייב מתנגן לי בראש ומתערבל עם המוסיקה האמביינטית והגרמנית להכביד שברמקולים. המקום אפלולי ונעים, מיני מאד באורות האדומים הנופלים על קירות האבן החשופים, אבל שום אוירה מינית אנושית. כמה אנשים ליד שולחן סנוקר, כמה אנשים בתור לכדורגל-השולחן שלידו, הרבה בחורות יפות (טוב, בלונדיניות) לצד בחורים לבושים ברישול, בעלי פני-תינוק שמחייכים בטימטום. ערב נעים ומשעשע עם כמה מחברי, הישראלים. שום שיחה שהתחילה עם אחד או אחת מהמקומיים לא הצליחה לעניין אותי ולו במקצת.
מסיבת ריקודים יומיים לאחר-מכן. הם עדיין קוראים להן "דיסקו". הסכר נפרץ והאמת, יחד עם תכולת הקיבה בעקבות שתייה מופרזת, יוצאת לאור. הם קופצים, משתוללים, צועקים, מוטלים פרקדן על הרצפה או נרדמים בישיבה. הצעות מגונות (מרומזות יותר או פחות) יש מפה ועד ברלין ("אל תיקח אישית," אומר לי חבר ישראלי, "זה רק בגלל שאנחנו נראים שונה"), אבל הן נטולות כל תשוקה. רק מין מבט כזה בעיניהן, מבט לא ברור, מבט בהמי; לא חייתי, בהמי.
אחת מידידותי הישראליות מפלרטטת עם גרמני יפה וגבוה. היא מינית מאד, הבחורה, כולה יופי מתוחכם שמבליט עיניים חשקניות ושפתיים חושניות. היא רק רוצה להנות, הגברת, אבל הוא קר אליה - למרות שכל הזמן נשאר לצדה. זה לא קור מתגרה, לא קור קשה להשגה, זה פשוט קור.
בסוף היא הלכה לישון לבד.
טיול אפוף חמרמורת ביום שלמחרת מגלה לי בקלות חנות מין מקומית וסולידית וחנות בגדים אלטרנטיבית, בצבעי אדום-שחור (אבל יקרים, הנבלות).
בסוף חזרתי הביתה, משתאה.
מה הולך שם? האם כל ההתעסקות במין היא תוצאה של הקרירות הבלתי נסבלת הזו, או להפך?
האם פשוט לא מספיק להם המין ה"רגיל" כך שהם צריכים להחצין הכל כדי להעצים את החוויה, או שכל המין מסביבם פשוט מקהה את החושים המיניים ומוביל למירוץ חימוש אולטרא-סקסואלי?
האם החברה שם מכתיבה להם איפוק כזה שהם מרשים לעצמם להוציא את עצמם החוצה רק בעזרת מין ואלכוהול? או שאולי פשוט באמת יש להם זרגים קטנים מדי?
בכל אופן, אני בהחלט יכול להבין איך דווקא משם יצאו חסידי אומות עולם כמו אדולף מיודענו.
שייסה!
[הפוסט הוחזר לאחר לחץ מאסיבי וטיעונים חכמים שנשמעו פה ושם, ביניהם "מוות למוחקי פוסטים"]
סוף סוף הגעתי הביתה אחרי שבוע בחו"ל וליל סדר ארוך והמוני מדי.
ערב הפסח אצלנו במשפחה נראה תמיד כמו שילוב בין הסימפוזיון השנתי של איגוד נהגי המוניות והמאפיה הרוסית: חלקם הגדול של בני המשפחה הענקית-מדי שלי הינם או היו נהגי מוניות, וכיאה לערסים מזדקנים הם נשואים לרוסיות צעירות שמצאו בארץ או קנו באוקראינה במיטב כספי הנוסעים שלהם.
שמחה כללית באויר, מעושה; הכביסה המלוכלת נשארה בבית. מצב האלכוהול בכי רע: רק מספר בקבוקי יין אדום שאיזה דביל שם במקרר כדי להקפיד שהיין יהיה בלתי-ש?ת?י בעליל, במיוחד בשבילי. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, אני לבוש שחור. אפילו מצאתי לי שם כיפה תואמת, שלמרבה הפלא עשויה היתה עור שחור (לא ידעתי שיש כאלו!); מישהו שם כנראה היה מעורב לאחורנה בסשן ביזארי במיוחד.
כולם חוץ מאיתנו מגיעים באיחור אופנתי של שעה וחצי, כי כמעט לא היו פקקים בדרך.
פסח הוא מן חג עצוב שכזה. כל המשפחה הגדולה-מדי נפגשת וכולם צועקים עלי שאני לא מספיק בקשר, שאני נעלם ומתי כבר אתחתן ואיך יכול להיות שבחור כמוני עדיין רווק ושאם רק אתחתן זה ישבור את הקרח וכולם כבר יתחתנו אחרי. "אתחתן כשארצה," אני עונה ברצינות למתעניינת מקומית וגורר אחרי מבט מבולבל שמשנה מיד כיוון לשיחה עם מישהו אחר, שנשאל בדיוק את אותה שאלה ולא יודע איך לצאת מזה, המסכן.
אני מוזג לי כוסית והסדר מתחיל.
קוראים מהר, לא מתעכבים על זוטות כמו מילים או התוכן שלהן; תוכן? הרי העיקר להגיד.
ולהקפיד שלא תיפול, חס-וחלילה, הכיפה.
ריח הכבש הממולא של דוד שלי וריחו של העוף-בשזיפים שהצלחתי בכישרון רב לשרוף כמעט לחלוטין (- זה שכולם יגידו אחר-כך כמה הוא טעים) מבלבל את האינטיליגנציה שגם ככה לא ממש מוצאת את עצמה בין כל האנשים.
מה נשתנה?
שום דבר.
על ארבעה בנים היא דיברה, וכל אחד מהארבעה הבכורים במשפחה – כמיטב המסורת המשפחתית – קורא את חלקו שלו. אני, הצעיר מבין הבכורים והיחיד שבאמת חוטא בלהיות חכם, רשע ותם בו-זמנית, קורא דווקא את ההוא שאינו יודע לשאול, ההוא שהוא היחיד שאני לא, ונהנה מהקונטרסט.
מן הקצה השני של השולחן, דרך כשלושים חליפות כמעט-יפות על אנשים יפים קצת פחות אני רואה את אחת מהמון בנות-דודי. אני בכלל לא מכיר אותה; בקושי זוכר את שמה. יושבת שם על כיסא פלסטיק, ילדונת בת ארבע-עשרה לערך בעלת הליכות של אישה מבוגרת וחיוך מזוייף כי צריך להיראות נורמאלית; ילדונת יפה ועצובה שהחיים התאכזרו אליה הרבה יותר מדי. היא מאופרת בקפידה, לובשת שחור וסרט ילדותי לראשה, בוהה באנשים שמולה ועצב תהומי בעיניה. הם קוראים בהגדה ואני מסתכל עליה, והיא קולטת את מבטי ואני ממשיך להסתכל והיא מהופנטת, מרגישה איך אני חודר לה לראש דרך העיניים, איך אני מבין אותה במבט קפוא; היא רוצה להסתכל הצידה ולא יכולה, נרעשת ומבולבלת מהעובדה שמישהו רואה אותה, מסתכל עליה, מביט בה באמת ולו לכמה שניות (ועוד קשיש כמוני!). היא כל-כך עצובה, וכל-כך יפה.
אני רואה,
כמו שרואים כפית שנשברת דרך כוס תה,
איך עוד כמה שנים היא תמצא מישהו שיאהב אותה -
כשהיא למרגלותיו.
מישהו שיקרא לה כלבה וזונה מטונפת
והדמעות ירטיבו לה את האיפור השחור
והיא תבכה,
ואז תגמור
ותודה לו.
אני מחייך אליה והיא מסיטה סוף-סוף את מבטה ואני מוזג לי עוד כוסית מהאדום-האדום הזה ושותה בבת-אחת ומוזג עוד אחת ושותה גם אותה ומספר בדיחה וכל העדר צוחק ואני נסגר עוד קצת, מחייך לעצמי חיוך זדוני. כשאני עובר על פניה בדרך לשירותים אנחנו לא מביטים זה בזו.
הפעם הבאה שנתראה תהיה בעוד שנה, בהנחה ששנינו עוד נהיה בין החיים.
יותר מדי אנשים ואני רוצה לברוח. אפילו היין כבר לחלוטין בלתי ניתן לשתיה.
ואז סוף-סוף אוכלים ואני רואה בעיני רוחי איך כולם מקיאים אחד על השני בתאווה.
הילדים הקטנים רוצים אפיקומן אבל לאף אחד מהגדולים אין ממש חשק להוציא את הארנק אז אני הולך לתיק שלי ומוציא חמישים שקל ונותן לאמא שלי משימה לאסוף עוד קצת, כי מסורת זו מסורת. ורוסיה קטנה שהיא בת של מישהו מוצאת את המגבת הכחולה והמטונפת שבתוכה מקופלת מצה שבורה והיא שמחה וצוהלת ומחכה כבר לפסח הבא, כי פסח זה כיף.
אני נוסע הביתה וג'ון קולטריין מתפוצץ לי באוזניים ומאבד לי את עצמו לדעת, ואני רוצה לעצור להביא פיתה עם ל?ב??נ?ה לנרקומנית הקטנה שלי אבל סגור שם לרגל פסח ואני ממשיך לנסוע בכביש הארוך שעוד לא הספיק להחשיך מספיק; היא תאלץ להסתפק בי הלילה, הנרקומנית שלי, נטול גבינה; רק בשר.
כשר, כמו שאלוהים התכוון.
ולחדשות הטובות:
פוסט זה, שהוא פוסט אישי הרבה מעבר לגבול האסתטיקה, ישמיד את עצמו בקרוב מאד.
ובעצם, בעולם שבו אנשים הגונים נועלים קרוקס בפרהסיה, למי כבר אכפת מאסתטיקה?
אני אוהב שינויים.
טרנספורמציות, מטה-מורפוזות.
דברים שהיו משהו אחד ועכשיו הם משהו אחר, ובעצם אותו דבר.
במשך שנים ניסיתי למצוא את רגע השינוי, לשים עליו את האצבע. הייתי מסתכל על פצע פתוח המגליד לאיטו, מנסה לעקוב אחר השינוי שהוא עובר עד שהוא מחלים. הייתי מסתכל על ורדים טריים וזקופים ויפים ומנסה לעקוב אחר תהליך הרקבון, הלבן הקטיפתי הזה שעוטף בקצב מתגבר את האדום-אדום.
אבל זה כמעט בלתי אפשרי, מסתבר, לשים את האצבע;
אתה נאלץ להסתפק רק בתמונות של "לפני" ו"אחרי", לנחש לבד מתי ואיך התרחש השינוי.
ואז התאהבתי בתמונות האלו, של ה"לפני" וה"אחרי", כשלעצמן.
לקלף פומלה, למשל.
מתחיל פרי עגול ויפה ושלם ומושלם.
נגמר מטפטף, חתיכות א-סימטריות ובלתי קשורות, קרועות באלימות, כבר לא מכסות על הפרי אלא תופסות נוכחות משל עצמן, מושלמת לא פחות.
ורק עכשיו, כשהכל מפורק והידיים רטובות, אתה פתאום רואה - אתה פתאום מעריך - כמה עגול ויפה ושלם היה שם קודם.
פשוט,
לפעמים צריך לפרק כדי לראות את השלם.
ויפה שעה אחת קודם.
(תמיד חשבתי שהיה משהו קינקי ב"אלברט-פירות"...)
טרגדיה לפורים
בתיאטרון יש שתי שיטות מרכזיות שעוזרות לשחקן להכנס לדמות שאותה הוא משחק, דמות שהיא פעמים רבות בעלת אופי שונה מאד, לפעמים הפוך, מאופי השחקן.
השיטה האחת נקראת "פנים-חוץ", והיא ידועה יותר כשיטתו של סטניסלבסקי, רוסי מלומד ומשופם עד מאד.
מאידך, קיימת השיטה של גרוטובסקי, פולני בכל רמ"ח אבריו, הידועה כ-"חוץ-פנים".
הראשונה גורסת שבכדי לשחק היטב את הדמות שבחרת לשחק עליך להבין את הרגשות שמרגישה הדמות ולהזכר ברגשות דומים שהרגשת אתה בעברך, ומתוך כך להבין מה עוברת הדמות שלך. אם אתה צריך לבכות – תזכר ביום מותו של סבך עליו השלום וקדימה, דמעות. זו השיטה המקובלת ביותר היום ואפשר להבין, כי היא לא דורשת ממך להיות הרבה מעבר למה שאתה באמת; פשוט לנתב את אותם הרגשות למקום שהבמאי אומר לך לנתב אותם ולזכור בעל-פה את הטקסט.
הפולני, לעומתו, טען ההפך. הוא התעלל בשחקנים שלו ודרש מהם להיות מכונות מושלמות. אם אתה צריך לבכות - חבוב, תסתכל על אנשים בוכים מסביבך (ויש הרבה ברוך השם) ותחקה אותם. תלמד להוציא דמעות בכח, ואיתן כבר תבוא העצבות. אם אתה צריך לשחק מלך, להבדיל, אתה קודם צריך ללבוש בגדי מלכות וכתר ולהחזיק שרביט ולשבת בכסא ענקי ולראות את כולם משתחווים לך, והמונארך שבתוכך כבר ייצא לבד. כמובן שזה דרש מהשחקנים שלו, כאמור, להיות מכונות-גוף מושלמות, מה שהדיח אותו אי-שם אל בין דפי ההיסטוריה כ-"עוד פולני שהיה לו משהו להגיד".
אני אכחיש בתוקף אם מישהו יצטט אותי, אבל הפולני, לדעתי, לוקח. לא בגלל שלפי שיטתו אתה נהיה שחקן טוב יותר (וזה כנראה לא המצב, כי כולם זוכרים רק את סטנס, הרוסי המשופם), אלא בגלל שככה הכי כיף. אבל חשוב יותר, הרבה יותר, כי ככה הבמאי הוא אלוהים.
***
בעברי הרחוק המצאתי מכונה מדליקה. מדובר במעין מסיכה כזו שאתה חובש, ועל-ידי ריכוז חזק ומרחוק באובייקט אנושי מסויים אתה נכנס הישר אל תוך ראשו. לרוע המזל לא הצלחתי לייצר את קורא המחשבות שהתכוונתי לייצר (ואם ראיתם מישהו מסתובב בקניון עם קסדה מלאה בחוטים ונורות, זה כנראה הייתי אני), אלא הצלחתי רק להכנס לתת-מודע. נו, גם זה משהו.
הבשורות הטובות היו שיכולתי לדבר אל המודע של אותו אובייקט מתוך התת-מודע שלו, להגיד לו מה לחשוב ומה לעשות, וכמובן לשכוח את הכל אחר-כך.
ככה יכולתי להפוך אנשים למריונטות הפרטיות שלי, והנצחתי לעד את הפולני ששכחתי כרגע את שמו.
***
פורים לפני ארבע שנים.
חג מושלם להסתובב עם מסיכה כמו שלי.
שעת ערב מאוחרת והקניון כבר החל מתרוקן מההמונים המחפשים בעקשנות אחר התחפושת המושלמת.
בחרתי בה ראשונה כי היא נראתה בחורה רגילה לחלוטין: פשוט עוד בחורה שאתה רואה מסתובבת בקניון, עוברת על-פני חלונות הראווה ומחפשת משהו לקנות. אני מודה שלעובדה שהיא נראתה ממש טוב (על-אף שהיתה פר?חה) היתה חשיבות מה, אבל זה היה בעיקר כי קל היה יותר להכנס לראש שלה; פחות חסימות, פחות תת-מודע להלחם בו.
העמדתי אותה בחלון הראווה של בוטיק בגדים קניוני יוקרתי, בין שאר הבובות. בהתחלה העמדתי אותה שם בלי לזוז, נהנה מהנאת העוברים והשבים למראה הבובה האמיתית כל-כך ("איזה רעיון נחמד לפורים!"). אחר-כך הורדתי אותה על ארבע, שם בחלון, מפנה את צידה הימני אל הקהל העובר בסך ואז את צידה השמאלי ואז את ישבנה, מתכופפת עם הלחי על הרצפה. אחר-כך גרמתי לה לדחוף את הראש לתוך מפשעתה של בובה נקבית אחרת ולהוציא לשון, ללקק בהנאה.
אנשים החלו מתקבצים סביב החלון וידעתי שזמני קצוב עד שאיזו אמא מודאגת תקרא למאבטח שיפסיק את התועבה היפה שאני יוצר לי פה.
"פורים פורים, אבל יש גבול!" היא תגער בו.
אז גרמתי למריונטה שלי לעמוד בגבה אל החלון, להתכופף קצת קדימה, להרים את החצאית ולהוריד את התחתונים. ואז לפשק יפה-יפה את פלחי ישבנה, חושפת חור נחמד לקהל הרחב. אחר-כך היא התחילה לשחק עם ישבניה, לפתוח ולסגור אותם משועשעת, אבל את זה אני לא חושב שאני עשיתי. זה היא עשתה בעצמה. ואז הבהרתי לה שהיא חייבת לצאת משם באלגנטיות וללכת מיד למדוד שמלת ערב שחורה עם מחשוף עמוק.
אני לעומת זאת הלכתי לחפש לי מריונטה אחרת להשתעשע בה.
מצאתי אחת תוך שאני עולה במדרגות הנעות לקומה השניה. היא הסתובבה, כולה צעירה ואלגנטית ולבושה יפה, כשידה שלובה בידו של בחור צעיר בן גילה, מן הסתם החבר; הם נראו מאוהבים. הלכתי אחריהם והתיישבתי ליד שולחן בבית הקפה שאליו נכנסו, מביט בעניין בשיחה הערה שניהלו. הם דיברו על פוליטיקה, כמדומני, שניהם בתנועות ידיים רחבות, מסבירות.
מושלם.
הזמנתי אספרסו כפול והתרווחתי במושב, מתרכז בבחורה.
תוך-כדי שיחה, באמצע משפט מתלהם, גרמתי לה להפיל את הכפית לרצפה. ואז להתכופף לחפש, ואז לרדת על ארבע, ואז להכנס מתחת לשולחן ואז לפתוח לו את הרוכסן ולהוציא לו את הזין.
הוא קפץ בבהלה ואני צחקקתי לעצמי כשגרמתי לה למצוץ לו. מלצריות עברו שם והוא לא יכול היה להגיד לה כלום כדי לא להביך אותה. וחוץ מזה הוא נהנה. הוא ישב מתוח והסתכל מסביב במבט עמום ובוהה, מנסה להשתיק את גניחותיו הבלתי-רצוניות. עשיתי לה לחשוב שהביצים שלו הן הדבר הכי טעים בעולם, והיא ככל הנראה – אם לשפוט לפי פרצופו הסובל – עשתה עבודה טובה. ואז החזרתי אותה לזין שלו והשארתי אותה למצוץ לו גם אחרי שגמר בפיה, מרעיד את השולחן ומושך בחיוכו המטופש את מבטי המלצריות. כשהיא עלתה חזרה למעלה הורדתי את המסיכה והסתכלתי בעניין איך היא מנגבת במפית, בהיסח הדעת, את שאריות הזרע שבפיה וממשיכה באותו משפט מתלהם שהתחילה קודם, משהו על זה שבכלל לא דואגים לילדים המסכנים במדינה הזו.
המשכתי להסתובב לי להנאתי בקניון, מחפש קורבנות וליבי טוב עלי.
מוכר שווארמה נדרש להסביר למה התעטש ישירות לתוך הלאפה של הלקוח;
מוכרת בגדים מעצבנת לא הצליחה להיפטר מגירוד מרגיז בבית השחי;
בשירותי הגברים מישהו השתין לעצמו על הנעל ובשירותי הנשים אישה אחת לא הצליחה לבחור בשום אופן לאיזה תא להכנס;
ילד בן שש הסביר לאמו איך דקארט הוכיח שהוא קיים,
ומוכרת סיגריות חביבה נתנה לי ווינסטון במתנה והדביקה לי נשיקה רטובה על הלחי.
מילים מילים מילים מילים 1000 מילים. מילים מילים.
מילים, מילים, מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים מילים - מילים מילים מילים.
http://img162.imageshack.us/img162/3779/copyofhrgigerbegoetteruws9.jpg
מילים (מילים מילים מילים מילים מילים) מילים H.R. Giger, מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים (מילים) – מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים, מילים, מילים מילים מילים מילים (!). מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים. מילים, מילים מילים Giger מילים מילים מילים מילים - " מילים מילים" (Alien).
מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים: מילים מילים - מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים: מילים - מילים (bio-mechanoid). מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים " מילים - מילים ", מילים – מילים – מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים מילים.
מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים. מילים, מילים, מילים מילים מילים, מילים מילים מילים-מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים.
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים-מילים?
מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים? מילים מילים מילים מילים מילים.
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים-מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים, מילים, מילים. מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים, מילים מילים מילים מילים מילים (מילים) מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים.
מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים, מילים, מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים (מילים מילים מילים מילים מילים, מילים), מילים מילים מילים/מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים – מילים מילים מילים. מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים.
מילים, מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים.
מילים מילים מילים 410 מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים.
מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים, מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים מילים: מילים-מילים מילים (Witkin).
http://img119.imageshack.us/img119/845/1975mexicanpinuppx5.jpg
מילים. מילים מילים מילים.
מילים מילים.
1. כמו יין משובח
אם הייתי מספיק מוכשר, ואם לא היה נכתב כבר לפני 150 שנה בערך, הייתי כותב את השיר הזה בעצמי.
המטרה המקורית היתה פשוט להעתיק אותו כדי להתעמק בו קצת (סטייה כזו שלי) ואז חשבתי שאולי עוד מישהו אי-שם ברחבי הוירטואליה שעוד יש לו קצת כוח להתעמק בשירה עלול ליהנות ממנו.
[השיר, במקור בצרפתית, נכתב במשקל אלכסנדריני וצריך לקרוא אותו ככה כדי להבין וליהנות ממנו. זה אומר שבכל שורה יש שתים-עשרה הברות שיש לקרוא בקבוצות של שש בכל פעם, עם אתנחתא קלה באמצע. דוגמא בבית הראשון]
המענה עצמו לדעת
אפליא מכותי ב?ך? – / ולא בח?מה:
אהלום כק?צב, / אהלום בך קש?ה,
בלי שנאה, כהכ?ו?ת / את הסלע משה –
הס?ה?ר?ה שלי / לא תדע עוד צ?מ?א,
עת אכ?ה בך ק?לוח שלא ימ?ח?ה,
ו?א?מ?צ?ה מעיניך מ?קו?י-ד?א?ב?ה;
תשוקתי התפוחה כבר כולה מתקוה
על מ?לח?י דמעות?יך ל?ב?טח ת?שח?ה,
ותצלח את הים הגדול כספינה,
עוד לבי הש?כ?ור מן הסבל הרב
יהדהד בי כת?ף הקורא אל הקרב,
למשמע גניחות?יך? כ?לילו?ת העדנה.
צליל פגום אנכי; צליל כושל וצורם
המ?פ?ר ת?א?מ?ה? של ס?מפו?ניה שמימית:
זו אשמת האירוניה, הצחוק המצמית,
שכוסס בי עד-ת?ם, מערער, מ?ג?ר?ם.
אל קולי היא פולשת, צ?ו?ח?ת-האימה!
שחור-הרעל דמי הוא! ה?נ?ה, בוריד?י!
הנני המרא?ה הקודרת בלי-די,
ש?מ?ג?ר?ה* רואה בה את אפל צ?למה?!
הן אני הח?ת?ך – וסכין השחיטה!
הנני גם הלחי – וגם הסטירה!
המ?פ?ר?ק?ת – אך גם הג?ל?ג?ל הנורא!
התלי?ן – אבל גם הנידון למיתה!
יש ערפד המוצ?ה מלבי את הדם! -
הן אני הוא! ח?ל?ק?י עם אותם נ?ד?ח?ים,
שנ?דו?נו? לשקוע בצחוק נצחים –
אך חיוך לעולם לא ישוב לפ?ק?ד?ם!
* מגרה היא אחת משלוש האריניות, בנותיה של גאיה במיתולוגיה היונית. הן היו אחראיות להענשת פושעים, והיו מענות את קרבנותיהן בשוטים ואבוקות עד שאלו היו יוצאים מדעתם (מנת-יתר של אנדורפינים?).
את השיר כתב שארל בודלר (כאן בתרגומו של דורי מנור). הוא מתוך הקובץ "פרחי הרע" שהיה אולי קובץ השירה (שלא לומר המניפסט) המודרני הראשון בהיסטוריה, זה שהראה קבל עם ועולם שלא כל יפה הוא טוב ולא כל רע הוא מכוער. בודלר זצ"ל כתב על נושאים קשים לאותה תקופה (ביניהם אגב בדסמ, בעיקר כ"נשלט"), והוא כתב עליהם במשקל הקלאסי שעד אז היה שמור לתיאורים נשגבים בלבד.
ככה היו שוחטים פעם פרות קדושות.
2. כמו יין גרוע
בימים האחרונים הסתובבתי מתוסכל למדי.
אחת הסיבות קשורה לפוסט הקודם שלי, "חולשה" שמו, שמדבר על אונס אבל מובא בגוף ראשון מכיוונו של האנס. קיבלתי כמה תגובות על הפוסט הזה, שם ובפרטי, חלקן הגדול מודאגות (ואלו שלא – תודה! עזרתם מאד אפילו אם לא התכוונתם, ולו רק בזכות הענייניות שבתגובה).
כשלעצמו זה לא מפריע לי במיוחד כי אני כותב בעיקר להנאתי הפרטית, כמו שאני עושה עכשיו ביודעי שמן הסתם מעט מאד קוראים את מה שכתוב כאן [שהרי זה ארוך ולא מדובר ברכילות וזה לא צהוב ולא יופיעו כאן מילים מגונות]. אבל כמו שאמרו לי כמה וכמה פעמים, ואני מנסה נואשות ליישם (לא כל-כך מצליח לרוב), לפעמים זה טוב פשוט להוציא.
מה שתסכל אותי הוא שחלק מהמגיבים, ורובם בהחלט אנשים איכותיים לעניות דעתי הדלה, ראו משהו חולני ומסוכן בעצם הכתיבה-בגוף-ראשון מנקודת המבט החולנית והמסוכנת של אנס; הקטע התקבל כרומנטיזציה או – גרוע יותר – כאמפתיה לאונס. התגובות שקיבלתי ובעיקר אלו שלא קיבלתי גרמו לי (שוב) להתרגז על העולם באופן כללי ולעשות השלכה בלתי-הוגנת-בעליל על כל האנושות ומחלותיה הממאירות. אולי לא הבנתי נכון את התגובות, אולי הרוב לא ראו את זה ככה, אולי זה בגלל שהרבה יותר קשה להגיד משהו טוב בעולמנו ההפוך ואולי זה בגלל שרבים מהאנשים האיכותיים ובעלי הדעה נוטים להיות "הקול השקט" ולהיבלע ברקע, ולא להגיב גם כשיש להם משהו חשוב לומר. מן הסתם זה בכלל הכל בראש שלי, כרגיל.
אבל כל זה לא קשור; זה עדיין עושה לי לרצות לנאום נאום תוכחה, והרי הוא לפניכם:
"פרחי הרע", יצירתו המהפכנית (דאז) של בודלר מ- 1837 ושבגינה הורשע ב- "פגיעה במוסר הציבורי" היה השירה המודרנית החשובה הראשונה. ביד אמן, בודלר סטר לכל העולם והראה שגם אם זה יפה, זה לא בהכרח אומר שזה טוב (ולהפך). הוא הראה שאסתטיקה ומוסר לא חייבים להיות קשורים ושכל החוקים הנוקשים להחריד שהיו נהוגים באותה העת לגבי הקשר בין השניים דורשים בחינה מחודשת וקפדנית. יצירות מודרניות כאלו ודומות להן הניחו את הבסיס התרבותי לכל מה שאנחנו רואים סביבנו היום בעידן הפוסט-פוסט-פוסט-אולטרא-ארכי-מודרניסטי.
אבל עצוב לי שהיום כבר רבים מאיתנו שכחו מאיפה הכל הגיע, למה מותר לנו כל החופש הפוסט-(וגו')-מודרניסטי הזה. עצוב לי שלמרות שהעולם התרבותי רואה בחוקים ובמסגרות אך ורק המלצה כללית ביותר, כבר הספקנו לשכוח למה בעצם זה ככה. במקום זה אנחנו מאוננים בחולניות על החופש שניתן לנו מהחוקים המגבילים "ההם", כמו היינו ילדים שמצאו חוברת פורנו בארון של אבא. מזכיר לי קצת מדינות שיצאו מהמשטר הקומוניסטי והיום יש בהן מק'דונלדס כל 20 מטר, פשוט כי עכשיו אפשר.
אם הייתי נוגע באותו נושא בדיוק – אונס – מזווית אחרת, מזווית חיצונית או מזו של הנאנסת למשל, לאף אחד לא היה שום דבר רע לומר. הרי אנחנו עושים את זה כאן כל הזמן כשאנחנו מדברים על "לקיחה כוחנית" ועל פנטזיות אונס. אבל השילוב בין אקט "רע" לכתיבה "יפה" (במובן הרומנטי, דרך העיניים של ה"(אנטי-)גיבור" שגם הוא עשוי, כמונו, בשר-ודם) גרם דיסוננס קשה, כנראה קשה מדי לאנשים מסוימים, להתמודד איתו ("אתה חולה נפש"). וזה חבל ועצוב ובמידה מסוימת גם מדאיג ומסוכן.
אחת הסיבות המרכזיות לדעתי שהעולם שלנו נראה כמו שהוא נראה היום (במובן הרע) היא שאנחנו בטוחים שהאמת שלנו היא אבסולוטית. אנחנו יכולים לראות אמת של מישהו אחר אם הוא מסכן וחסר-אונים, אבל לא אם המישהו הזה פוגע בנו או מאיים עלינו באיזושהי דרך. בהשאלה, כששופט במשחק כדורגל מוציא כרטיס אדום כנגד שחקן מהקבוצה שאנחנו אוהדים הוא הופך מיד לבן-זונה, פשוט כי הוא עשה משהו לרעתנו. במקומות נידחים מסוימים (מגרשי כדורגל, למשל) עלולים לזרוק עליו אבנים, בקבוקים, חזיזים או את אוהדי הקבוצה היריבה. בדומה לכך, ושוב בהשאלה, כשמדינה מאיימת עלינו היא הופכת מיד ל"חשוכה" ו"רעה" (ואין פה שום אמירה פוליטית, זה בהשאלה! פוליטיקה לא תקראו כאן).
אבל כל זה לא נכון בעליל לדעתי; איום ממשי ממדינה חזקה הופך אותה לאויב, כזה שאולי יש להלחם בו בכל הכוח ובלי רחמים, אבל האיום לא הופך את המדינה הזו ל-"רעה". הם פשוט חיים שם בא?מת שונה מזו שלנו, וזכותם להלחם על האמת שלהם כמו שזכותנו להלחם, עד חורמה, על זו שלנו. העובדה שאנסים מזיקים לחברה לא הופכת אותם, לדעתי, ל-"רעים" או למפלצות, אלא פשוט לאויבים. וכדי לנצח אויבים, כדי לעקור אותם מן השורש, צריך לנסות להבין אותם ואת מניעיהם – לא מתוך אמפתיה (שהרי אז אתה יורה לעצמך ברגל) אלא מתוך אומץ ומחשבה. אחרת, אנחנו לא הרבה יותר מההמון הזועם שרדף אחרי מכשפות עם לפידים בוערים לפני לא-כל-כך הרבה זמן, בימי הביניים.
אני לא מתיימר לומר שהצגתי בפוסט ההוא כראוי את נקודת המבט של אנס. מעולם לא הייתי אנס או סוציופת מסוכן וחוץ מלקרוא ולדבר עם אנשים מביני עניין (מזווית אישית ו/או מקצועית), אין לי שום ידע אישי; אבל ניסיתי, ברוח המודרנית ה"בודלריאנית", ליצור את הדיסוננס הזה בין היופי והרומנטיקה והגוף-ראשון, לבין השיפוט המוסרי.
ניסיתי לגרום (לעצמי, בעיקר) לחשוב.
ועצוב לי שחלקנו לא יכולים להתעלות מעל לא?מת שלנו ולנסות לראות אמת אחרת, גם אם היא נגדנו.
עצוב לי שאולי החבית שבה הונח היין המשובח ההוא מלפני 150 שנה היא כולה רקובה מבפנים.
[זהירות! הפוסט הבא עוסק בתקיפה מינית מזוית קשה ומוזרה למדי. הוא עלול להיות בעייתי במיוחד למי שעבר/ה תקיפה מינית או שהנושא מכאיב לו באופן אישי. נא לחשוב פעמיים לפני שקוראים.
בעצם, עדיף לא לקרוא אותו בכלל]
אני זוכר את הרגע שבו הבנתי ששום דבר, בעצם, לא מונע ממני.
הרי היא כל כך חלשה, ואני כל כך חזק.
זה כבר כמעט חודש שאני מסתכל עליה, עוקב, בודק, בולש. היא רק נראית חזקה. סטודנטית צעירה, יפה וגבוהה, סקסית, פופולארית, יודעת להתלבש, יודעת מה גברים אוהבים לראות. אפילו ראיתי אותה מזדיינת, באור מלא בשעת לילה מאוחרת, וזה היה מדהים. כל כך חופשיה, כל כך בטוחה בעצמה, כל כך נהנית מהמתנה שהטבע נתן לה. היה לי ברור תמיד, גם כשישבתי בחדרי ואוננתי על הזכרון שלה מזדיינת עם המישהו האחר, שהיא לעולם לא תרצה אותי. מקסימום היא תרחם עלי, הכלבה.
אבל אני מאוהב בה, והייתי חייב לזיין אותה.
ידעתי בבירור שאם רק אדפוק אותה, אם רק אפרוק את זה מעצמי, אהפוך למשהו אחר. רציתי לבקוע מהגולם שלי, להיות לפרפר היפה, החזק והאמיץ שאני באמת. רציתי להצליח להסתכל על עצמי בראי ולא להצביע בבוז. הייתי חייב לזיין אותה, להשפיל את היצור היפה הזה כדי לרומם את עצמי. ואז הבנתי ששום דבר, בעצם, לא מונע ממני.
היו לי לבטים "מוסריים" בהתחלה; קישקוש. מה זה בכלל ה"מוסר" הזה? אני לא זוכר שמישהו שאל אותי אם אני מסכים איתו, אם זה המוסר שלי, אם ככה אני רוצה. ולמה שהם יקבעו? למה שהחלשים המעונבים יקבעו לנו, החזקים האמיתיים, איך להתנהג? למה כשמגייסים אותי למילואים ונותנים לי רובה מותר לי להרוג כמה ערבים שרק אוכל כדי להגן על "המולדת"? למה זה מוסרי? המולדת הזו חשובה יותר מהצורך האישי שלי? בולשיט.
ככה זה בטבע, החזקים שורדים, החלשים אוכלים אותה.
וכבר הרבה זמן שנמאס לי לעשות ביד מול התמונה שלה. הייתי פשוט חייב לקבל אותה; זו בכלל לא היתה בחירה. אבל משהו עדיין הציק לי. אולי זה משהו שחינכו אותי עליו, אולי זה ה"אל תעשה לחברך" הזה שנתקע לי בראש, אבל הרגשתי שזה לא הוגן (כלפי מי, בעצם?) אם לא אנסה קודם לבדוק דרך אחרת.
אז כשראיתי אותה בסופר לפני שבוע, ניסיתי לדבר איתה. זה דרש ממני מאמץ עילאי אבל בסוף הצלחתי להתקרב אליה ליד המקרר של המוצרי חלב. זה התברר להיות גרוע בהרבה אפילו ממה שדמיינתי - ותאמינו לי, דמיינתי רחוק. דמיינתי אותה צוחקת עלי, דמיינתי אותה אומרת לי כמה שאני דפוק, דמיינתי אותה קוראת למאבטח ועוד ועוד. בסוף ניגשתי אליה, ונראיתי כמו ילד מפגר. גימגמתי כמו דביל מושלם. מתוך התחשבות במי שקורא את זה עכשיו אני לא אספר מה אמרתי; אני גם כבר לא ממש זוכר. אני חושב שביקשתי את הטלפון שלה או משהו. לא ממש זוכר. אני רק זוכר את המבט שלה.
היא שתקה, פשוט לא אמרה כלום, רק הסתכלה עלי במין תערובת של הפתעה, בוז ושמחה לאיד. היא הרגישה גבוהה מאד פתאום, אני חושב, ולא רק פיסית. תפסה פרספקטיבה כנראה. הסתכלה עלי מגמגם לאיזה חצי דקה ואז הסיטה את המבט, בשקט גמור ועם חיוך קטן ומרוצה מעצמו, ואספה שתי קופסאות שמנת תנובה. אחר כך המשיכה לאזור של שקיות החלב. עמדתי שם, תקוע, בלי יכולת לזוז, כל סיב עצב בראש שלי צורח "תזוז. פשוט תזוז! תלך מפה!!", אבל הגוף לא ציית לי.
זונה.
חושבת שהיא חזקה, אבל גם היא זונה, בדיוק כמו כל האחרות, ונמאס לי.
אז השארתי את הדברים שלי שם מול המקרר והלכתי הביתה, להתחיל לתכנן. ידעתי שגם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיי העלובים, זה חייב לקרות. לא פחדתי בכלל, להפך: הייתי צלול, חד, מחושב. לא כמו המתרוממים האלו שעומדים ברחוב ומרגישים חזקים לזרוק כל מיני הערות שוביניסטיות לעבר בחורות יפות שעוברות. הרגשתי חזק באמת. מה בעצם מונע ממני לקחת אותה? כלום. הרי היא גרה עם השותפה הזו שלה שגם ככה לא נמצאת בדירה בסופי שבוע (לחוצת בית, קראנו לזה בצבא). היא בטח מתכננת להביא איזה גבר טיפש ויפה הביתה בסוף הלילה, היא גם ככה מתכננת לה זיון, אז אני פשוט אקדים לה קצת את התכניות.
בימי שישי היא קמה משנת היופי שלה באיזה שבע בערב, אוכלת משהו, רואה קצת טלויזיה, מתקלחת, מתלבשת ויוצאת. ואז, בלילה, היא חוזרת עם איזה גבר יפה וטיפש שאני חושב שקוראים לו אורן. אני בטוח שעל זה היא חושבת כשהיא מתקלחת, על האורן הזה ומה יהיה כשיחזרו הביתה בלילה. ואז היא יוצאת מהמקלחת ומתלבשת בשבילו כדי שיראה כמה היא כוסית וירצה לזיין אותה. ושם בדיוק רציתי לתפוס אותה, בדיוק כשהיא יוצאת מהמקלחת אחרי כל מחשבות הזימה המטונפות האלה שלה, ולפני שהיא מתלבשת. היא תמיד משאירה את החלון של המרפסת טיפה פתוח; היא ממש מקפידה על זה מאיזושהי סיבה. אולי היא בעצם רק מחכה למישהו כמוני שיבוא ויוכיח לה כמה שהיא זונה? יראה לה כמה היא חלשה? לא ממש איכפת לי. היא החלשה ואני החזק ואני אשרוד והיא לא ואני אפתח אותה אם היא תרצה או לא. זה חוק הטבע, ומה אנחנו בעצם אם לא משרתים של הטבע?
אפילו התקלחתי לכבוד המאורע. אני רוצה להיות נקי כשאני טורף אותה, כולי נקי וטהור כשאני בוקע מהגולם שלי.
כמעט הכל קרה בדיוק כמו שתכננתי. אני כנראה חכם יותר ממה שחשבתי או שההרגלים שלה קבועים מדי. אפילו לא תכננתי "תכנית ב'" כי ידעתי שהכל יקרה בדיוק איך שהוא צריך לקרות, בדיוק איך שהטבע התכוון. כל הזמן היו לי בראש הקולות האלו שחיזקו אותי, התמונות האלו שלה צועקת, מבקשת, מתחננת, מכירה בעוצמה המתפרצת שלי לעומת החולשה המתקפלת שלה. אבל על כל מקרה לקחתי איתי את ה"גלוק" ששוכב אצלי במדף העליון בארון; אתה לעולם לא יודע מה יקרה, מי ידפוק פתאום בדלת.
כן, היא צרחה. ועוד איך צרחה. ואז התחננה, וסיפרה שיש לה חבר ושהוא תיכף צריך להגיע ושהוא קצין בגולני ושהוא מסתובב עם אקדח ושהוא יהרוג אותי וכל מיני שקרים כאלו. סתמתי לה את הפה המלוכלך שלה עם התחתונים שהתכוונה ללבוש וחתיכת מסקינג-טייפ שהבאתי מהבית. היא היתה כל-כך חלשה, וזה הפך אותי לכל-כך חזק. בכל תקיעה של הזין שלי בכוס המטונף שלה הרגשתי איך לאט-לאט אני בוקע מהגולם שלי; איך לאט-לאט אני הופך חזק, יפה, שורד. בכל תקיעה הרגשתי איך היא מקבלת ומבינה את החולשה שלה, את חוסר-האונים, מבינה שהיא לא יכולה לעשות לי כלום ושאני חזק ממנה פיסית ובעיקר מנטאלית, מפנימה ששום דבר – גם לא האגרופים העלובים שלה, גם לא הדמעות או הנסיונות המטופשים לסגור את הרגליים או לצעוק – לא יעצור בעדי. ואני יודע שעמוק בפנים היא רצתה את זה, רצתה שאקח אותה בכוח, שאראה לה כמה היא בעצם – מתחת לכל שכבות האיפור והריח הנעים והמילים היפות וההופעה האלגנטית – כמה היא בעצם זונה כמו כל האחרות.
פתחתי אותה במשך איזה שעה. דפקתי אותה בכוס ובתחת. הכאבתי לה, סטרתי לה, נשכתי אותה וירקתי עליה ועל הכוס המטונף שלה. זה היה מושלם; הפגנה אמיתית וכנה של כל הכוח שאצור בי. אבל אז, כשגמרתי בתוכה, הכל השתנה והתוכנית התקלקלה.
האורגזמה שלי הייתה חזקה מאד. התעוותתי כולי ובטח גם מילמלתי כמה דברים. והיא, במקום להכיר בעובדה שהנה בקעתי לי מהגולם שלי אחרי שנים של ייסורים, היא ראתה משהו אחר. גמרתי בה, הסתכלתי לה בתוך העיניים, וכמעט שרציתי להגיד לה תודה, תודה שעזרת לי לצאת מהקליפה שלי, שעזרת לי לגדול, להתחזק, להפוך יפה. אבל המבט בעינייה הפך ממבט מבועת וסובל (כל כך יפה!) להכרה קרה. הבנתי שהיא זיהתה אותי, אז מהסופר. היא נראתה מופתעת, ואז חזר לה אותו מבט שליווה אותי כל השבוע האחרון, המבט המזלזל הזה, מלא הבוז.
כל החוזק שלי, כל היופי, העוצמה, הכל נעלם לי בבת אחת. בחצי הדקה הזו, בין הזמן שסיימתי לשפוך בתוכה את הנוזלים שלי לזמן בו הבנתי את משמעות המבט הזה, עברתי יותר ממה שעברתי כל חיי. כאבתי כמו שלא כאבתי מעודי. שוב הייתי חלש, עלוב, ואפילו הרבה יותר ממה שהייתי קודם. כאילו איזה חתול אכזרי לועס את הפרפר שזה עתה הגיח מהגולם שלו ומוכן לעוף לחופשי.
אז יריתי בה.
עכשיו היא שוכבת פה למרגלותי, החלק התחתון של הבטן שלה מדמם על הרצפה שלולית אדומה כהה שמלכלכת את הנעליים החומות שלי. עוד מעט היא תמות, עם המבט המתפלא הזה מרוח לה על הפרצוף והכוס היפה שלה פתוח לעברי בזוית לא טבעית, כאילו מנסה לטרוף אותי.
ואני יושב ליד שולחן הסטודנטית המסודר שלה, כותב במחברת שלה, בעט הכחול שלה, והאקדח בידי השמאלית. קר לי עכשיו. כשאסיים את המשפט שאני כותב עכשיו, זה שאתם קוראים ברגע זה, כשאשים בסופו את הנקודה המיוחלת שלה אני מחכה כל חיי, כשאסיים את המשפט הזה, אני דופק לעצמי כדור בראש.
***
הבהרה חשובה ביותר: אני שונא אנסים אפילו יותר משאני שונא את שאר בני האדם. זה לא רק מפני שהם פוגעים במישהו אחר; הרי כל האנשים פוגעים, כל הזמן, במישהו אחר- והרבה פעמים בכוונה תחילה להרע (והנה עוד סיבה טובה להיות מיזנתרופ). אנסים אני שונא יותר כי הם פוגעים, קשות, במישהו אחר מתוך החולשה שלהם, מתוך אימפוטנציה להכיר בצורך לקבל על עצמך את האמת, את האחריות, את הדברים כמות שהם, אימפוטנטים בקרב האינסופי בין היצר לבין התבונה. אני חושב שהם האנשים החלשים ביותר בינינו, אלו שלא יכולים לשלוט ביצריהם הבסיסיים והקדמוניים ביותר, אלו שאין להם מקום בחברה שפויה וחזקה.
בקיצור, לדעתי, כשאשה נאנסת המשפחה שלה או החברים או אפילו אנשים שמשלמים להם בשביל לעשות את זה צריכים לתפוס את האנס ופשוט להוריד לו את הזין באיבחת גרזן, בלי יותר מדי שאלות.
אבל העובדה שאני שונא אותם לא אומרת שאני פוחד להתעמת עם מה ש(אולי) עובר לחלקם בראש.
להפך.