לפני 17 שנים. 6 ביולי 2007 בשעה 19:52
"תינוקת שכמותך! תראי מה עשית! ביישת אותי מול כולם! את פשוט ילדה קטנה וטיפשה!"
הם יוצאים מהמסעדה אחרי שזרקו אותם משם. היא יודעת שזרקו אותם בגללה, וגם הוא. הם לבושים שניהם במיטב מחלצותיהם –
הוא בחליפת שלושה חלקים מהודרת, כיאה למעמד המקום, והיא בשמלת ערב בעלת מחשוף צנוע ומשובח, כזה המכסה טפח ומגלה טפחיים. השמלה הכחולה מוכתמת בכתמי דם קטנים, טיפות שנספגו אל הבד.
הוא צועק עליה באמצע הרחוב, ליד דלתות המסעדה היוקרתית ומרים ידו לכיוונה, גב היד במסלול ישיר לסטירה מצלצלת.
מאבטח צעיר מתקרב אליהם בריצה.
היא מוציאה בזריזות פתק מהתיק הקטן והאדום שלה ומושיטה למאבטח המופתע.
***
"שלום, אני אהיה המלצר שלכם להערב. זו הפעם הראשונה שלכם אצלנו?"
הוא מתעלם מהשאלה. זו לא הפעם הראשונה שלהם פה והוא כבר יודע בדיוק מה יזמינו. אין לו יותר מדי כוח למשחקים, הוא רוצה כבר את האוכל על השולחן.
"בשבילי בבקשה כנפיים למנה ראשונה, אנטריקוט נא למנה העיקרית וסופלה לקינוח. בשביל אשתי גלידת תותים, שוק טלה (נא מאד בבקשה) ומרק פטריות, בסדר הזה. ובקבוק מהיין המשובח ביותר שיש לכם."
הוא מסביר למלצר באורך רוח שכן, הוא מתכוון בסדר הזה. אחרונה – עיקרית – ראשונה. ככה היא אוהבת. יש עם זה בעיה?
לא. אין בעיה. הלקוח תמיד צודק.
המסעדה הומה. המסעדה יוקרתית, מאד. המוסיקה שקטה ומאפשרת שיחה ערה ונוחה והם משוחחים להם בשלווה כשהמנה הראשונה מגיעה ומונחת בזריזות ובסדר מופתיים על השולחן לפניהם. המלצר מנוסה ומגיש הכל כראוי ובאופן מסוגנן ונעים, ומוזג לגימה מהיין לגבר היושב, מחכה לאישורו. ניד ראש עדין משחרר את המלצר להמשיך ולמזוג יין לשניהם. האוכל נראה מצויין: מושקע, אסתטי ואיכותי. הכנפיים שלו מתובלות היטב ומריחות למרחוק והן מלוות בקערת מי-לימון, לידיים. הגלידה שלה מונחת על הצלחת שאמורה היתה להיות מיועדת למנה הראשונה, והיא מעוררת תיאבון ומוגשת עם ערימת קצפת וסירופ תותים סמיך, כמו שהיא אוהבת. אבל השילוב על השולחן - הכנפיים שלו והגלידה שלה - נראים נורא, קונטרסט צורמני. המלצר מנסה להראות אדיש; הלקוח תמיד צודק.
"בתאבון, ורק תרימו את היד אם אתם צריכים משהו."
הוא מתחיל לכרסם את ערימת הכנפיים שלפניו והיא אוכלת בשקט את הקצפת. שניהם רעבים והקצפת נגמרת עוד בטרם הספיק לסיים את הכנף השנייה שלו. "לאט, חמודה, לאט. חבל שתסיימי את המנה הראשונה שלך לפני שאסיים את שלי, לא? אולי עדיף שתשתמשי במזלג במקום בכפית?"
היא מהנהנת לרעיון ומתחילה לאכול את הגלידה שלה, במזלג. הוא אוכל לאט והיא מנסה להתאים את הקצב שלה. ריח הבשר מדליק אותה והיא מחכה כבר למנה העיקרית שלה, למשהו לנעוץ בו את השיניים, אבל הוא אוכל לאט. לאט מאד.
כשהוא מסיים חצי ממנת הכנפיים שלו הגלידה שלה מתחילה להיות נוזלית. כשנשאר לו רק רבע היא כבר בקושי מצליחה לדלות גלידה במזלג והיא צריכה לאכול בקצב מהיר פי שניים, להגיע לגלידה לפני שהיא נוזלת בין החריצים. היא צריכה ללקק את הגלידה מהמזלג והיא מרגישה מגוכחת. כשהוא מגיע לכנף האחרונה הגלידה הפכה למיץ והיא מרימה את הכוס הגדולה אל שפתיה ושותה את הנוזל המתוק בשקט, משתדלת שלא יראו אותה, ומקפידה לסיים את הטיפה האחרונה בדיוק רגע לאחר שהניח את שאריות הכנף האחרונה שלו. היא מחייכת אליו, גאה בעצמה שהצליחה לסיים בדיוק בזמן, והוא טובל את ידיו בקערת מי-הלימון. היא מושיטה ידה אל המפית אבל הוא מניד ראשו לעברה והיא מניחה את המפית חזרה על השולחן, מלקקת את שפתיה במקום. היא עדיין רעבה.
הוא מרים את ידו ומסמן למלצר שמגיע מיד ומוודא שהמנה היתה טעימה לשניהם ושאפשר לגשת למנה העיקרית, לבשר. המנות מגיעות דקות לאחר-מכן, כיאה למסעדה בסדר גודל כזה, ומונחות לפניהם על השולחן הערוך למופת. הוא מרים את כוס היין שלו אל מול פניה והיא עושה כמותו. "אני אוהב אותך, אשתי," הוא אומר ונוקש נקישה נעימה-לאוזן בכוס שלה, גוף הכוס שלו נוגע בשפת הכוס שלה, כוסו גבוהה במקצת מזו שלה.
"אני אוהבת אותך, אדוני."
טעם הגלידה בפיה מתערבב עם ריח הבשר המהביל, ניחוח שרק בשר יכול להפיץ. אבל היא רעבה וקולות הסכו"ם של הסועדים מסביב רק מזכירים לה את זה. הוא ממליח את הבשר ומתחיל לאכול והיא אחריו, אבל כשהסכין מתחילה לחתוך ברעבתנות מאופקת בשוק הטלה שלה הוא מניד בראשו לעברה ומסמן לה להניח בצד את הסכו"ם.
היא מביטה בו במבט ששואל בהכנעה, מנסה להבין למה אסור לה עדיין לאכול.
"עם הידיים," הוא מפטיר לעברה.
הוא אוהב לראות איך הבושה מגיעה לה בבת אחת עד לקצות האוזניים, ממלאה אותה. היא תופסת את חתיכת הבשר שלפניה בידה והעצם המזדקרת מהשוק חמה למגע, כמעט חמה מדי בכדי להחזיק, אבל היא רעבה. היא יודעת שהוא מסתכל עליה, בוחן כל תנועה שלה.
היא מהססת.
"את לא רעבה?"
"אני כן."
"אז תאכלי".
השוק כבד. שש-מאות גרם עם העצם והיא צריכה לתפוס את העצם בכף יד מלאה ומאוגרפת היטב על-מנת להחזיק אותו יציב באויר. הגסות הדרושה לא מסתדרת יפה עם ידה העדינה, עם ציפורנייה המטופחות. היא מבינה עכשיו למה ביקש שלא תצבע אותן הערב.
את הנגיסות הראשונות היא מצליחה לקחת בקושי רב. השוק מחליק לה מהיד ונופל לצלחת שמעליה היא רוכנת. הוא מסתכל עליה במבט כועס, מעט מאוכזב, והיא מתאמצת יותר. אחר-כך זה הופך קל יותר, קריעת הבשר מעל העצם שבידה. זה הופך כמעט טבעי.
הוא אוכל באלגנטיות האופיינית לו, באצילות. היא אוכלת כאילו הייתה קבצן רעב, בידיים, אוחזת חזק בעצם המבצבצת מהבשר. לאט-לאט היא מתמכרת לסעודה ושוכחת את המקום שסביבה. היא קורעת נתח אחר נתח בשינייה, להנאתו הגדולה אך הבלתי מופגנת של האיש שמולה. כשהיא עוצרת לנוח ומביטה סביבה היא רואה את מבטיהם של כמה מהסועדים האחרים מוסטים בבת אחת ממנה והלאה, לצלחותיהם שלהם. רק שני ילדים בשולחן ממול ממשיכים להתבונן בה משועשעים. היא מסתכלת בעיניו של האיש שלה אולם הוא שקוע בסטייק שלו ונראה שנהנה מכל רגע, אז היא קוברת את מבטה בצלחת ואזנייה מאדימות שוב. מדי פעם, תוך-כדי אכילה, היא מסתכלת במבט חטוף סביבה וקולטת מבטים כמעט-אקראיים מופנים לעברה. עכשיו גם לחייה סמוקות אבל היא ממשיכה לאכול. היא מפסיקה לרגע ומניחה את הבשר על הצלחת והוא מניד בראשו לעברה כשהיא מושיטה ידה אל המפית; היא ידעה שיעשה זאת. היא משאירה אותה על השולחן ומנקה את פיה בגב ידה אבל המיצים שנטפו מהבשר המדמם רק נמרחים יותר על פניה. היא חוזרת לאכול, תופסת את העצם בכוח ונוגסת בהפגנתיות, מנסה להתמודד עם הבושה בעזרת גאווה מאולצת, מנסה לעשות לו דווקא, להוכיח שהיא מסוגלת. הדם מטפטף מהבשר הנא על כף ידה והיא נותנת לו להמשיך על האמה כשהוא משאיר אחריו שביל אדום שמתעבה בכל נגיסה נוספת. טיפות הדם מתנקזות על מרפקה ואז נושרות, ללא הפרעה, על שמלת הערב הכחולה והאלגנטית שלה. היא מרגישה את המבטים ננעצים בה מכל הכיוונים אבל היא יודעת שאין לה ברירה. היא מתקפלת במושב, מנסה להקטין את שטח המגע הוירטואלי בינה לבין העולם החיצון.
היא שקועה בארוחה שלה כשהמלצר מתקרב בחשש ולוחש משהו באזני האיש שלה. "אני מצטער, לא התכוונו לזלזל במקום. אני אדבר איתה," הוא עונה למלצר. עיניה נעוצות בנתח הבשר המטפטף אבל היא מצליחה לראות בזוית העין את השטר העובר בשקט למלצר, כפיצוי על עגמת הנפש שהיא גורמת למסעדה. כפיצוי על הבושה שהיא מסבה לו. המלצר הולך בזעף חבוי והיא ממשיכה לאכול. עם הידיים.
כשהמלצר ניגש אליהם שוב היא כבר נושכת חתיכות אחרונות מהעצם החשופה, מתענגת על תנועת הקריעה הגסה, שקועה בעצמה ובעצם הכמעט-נקיה שבידה. פניה מלאות תערובת של עסיס ריחני ודם והיא כבר לא טורחת לנקות אותן בידה. בשביל מה? בידה האוחזת בעצם חרצו כבר מסלולים רבים וארוכים של דם ורוטב את דרכם לכיוון המרפק וטיפות מטפטפות גם מסנטרה, יוצרות כתם חדש וכהה על השמלה המוכתמת. המבט הרעב נשאר בעיניה גם אחרי ששבעה, גם אחרי שהיא נשארת רק עם העצם בידה, מלקקת את השאריות.
הוא מניח את הסכו"ם שלו בסיפוק על הצלחת והיא מניחה את העצם ומתבוננת בעצמה, בידיה הנוטפות ובשמלתה. היא יכולה לראות במבטי הסובבים כיצד היא נראית מבחוץ. מגוחכת. גרוטסקית. עלובה.
המלצר מפנה את השולחן ביעילות ובשקט, מבלי להביט בה כלל, ומחייך חיוך מעושה. "מוכנים למנה אחרונה?"
- בוודאי.
כשהשולחן ריק והוא מוזג לה עוד כוס יין, כבר החמישית במספר, היא לא מרימה את עיניה. היא לא יכולה. אם תסתכל עליו תראה בו את עצמה, תראה בעיניו את הטינופת שעל פניה, את הכתמים שלה, את החיה שבה. והיא יודעת שהוא יודע שנהנתה לאכול ככה, עם הידיים והשיניים וזהו, מולו. הוא מנגב את פיו בחיוך מופגן והיא מתחפרת עוד ועוד בתוך עצמה, בתוך הטינופת שמכסה את פניה אל מול שני הילדים האלו שלא מפסיקים להסתכל על-אף גערות הוריהם. "זה לא יפה לנעוץ מבטים," כועסים עליהם.
הוא אוכל את הסופלה שלו בהנאה גלויה והיא מלקקת בלשונה את המרק מהקערה. אבל זה לא יעיל והיא יודעת את זה, והיא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת. הוא תמיד יודע שהיא יודעת; היא לעולם לא מצליחה להסתיר את תבונתה, את האינטואיציה שלה, ממנו. וגם עכשיו היא יודעת שהוא מסתכל בה, בתוכה, אפילו שאינה רואה אותו, אפילו שהיא רואה רק את המרק שלה ואת המבטים הנעוצים בה מכל עבר. היא לא יודעת מה לעשות. הוא לקח לה את כף המרק והניח ליד הסופלה שלו. היא לא יודעת מה לעשות.
"זה נוח, ללקק ככה?" הוא שואל והיא מנידה בראשה. זה לא נוח. זה לא נוח בכלל. הוא מוזג לעצמו עוד יין ומישיר אליה מבט חזק ויציב ותובעני.
הוא שומע בה "קנאק" פנימי קטן, משהו נשבר. היא לא שומעת את זה. היא כבר לא שומעת כלום.
היא מזדקפת בכסאה ומושכת את כתפיה לאחור, מיישירה מבט אל האיש שמולה שמחזיר בחיוך. היא מיישירה מבט אל שני הילדים בשולחן שליד, מחייכת אליהם בהבנה וקורצת להם קריצה קטנה. גם הם מחייכים אליה, נבוכים מעט מתשומת הלב, מהמעבר שלהם מצופים סבילים לחלק מהסיטואציה. היא מזדקפת עוד ומסתכלת על הסובבים אותה. היא רואה את כל שמלות הערב ואת כל החליפות, את הסועדים האחרים מסתכלים במבט מבולבל בפרצופה המטונף ובידיה המטפטפות, והיא מישירה מבט גם אליהם. עוברת אחד-אחד ונועצת בהם מבט ישיר עד שהם מסיטים את מבטם שלהם וחוזרים לצלחתם. היא מחייכת לעצמה ותופסת את קערת המרק שלה בשתי ידיה, אבל הקערה חמה מדי מכדי להחזיק בידיים. היא לא מחכה לאישור ממנו כשהיא לוקחת שתי מפיות שיחצצו בינה לבין הקערה, כדי להקל מעט על החום הצורב. היא יודעת שהוא ירשה לה. בידייה היא מרימה את הקערה לפיה ומתחילה לשתות בקול רם. מדי פעם נוזל קצת מרק על סנטרה, ומשם לענק היפה שעל צווארה ואל המחשוף האלגנטי שלה, אבל לא אכפת לה. טעים לה והיא רעבה והוא שומר עליה.
שום דבר רע לא יכול לקרות כשהוא שומר עליה וכל לגימה רועשת מהמרק מבהירה את זה, לשניהם. בכל לגימה היא אוהבת אותו יותר, והוא אותה.
המלצר ניגש אליהם מלווה באיש לבוש חליפה יוקרתית; האחראי.
הוא מבקש מהם בנימוס זועף לשלם ולעזוב את המקום. האיש שלה מוציא חבילת שטרות ונותן למלצר הנבוך; יש שם הרבה יותר מדי כסף, הטיפ ענק.
"נלך מיד כשנסיים," הוא אומר לאחראי. "זה יטפל באי-הנעימות שנגרמה לכם. אני מתנצל, זה סוג של ריב-אוהבים. היא עושה לי דווקא, הילדה הקטנה". היא לא מעיפה מבט לכיוונם. האחראי מהנהן בהבנה והולך יחד עם המלצר. הם עומדים לא הרחק משם ומתבוננים בזוג ברחמים. מאחוריהם עומד המאבטח, מוכן למקרה שלא ירצו להתפנות.
היא מסיימת לאיטה את המרק והוא את הסופלה והם שניהם קמים. היא לא מנגבת את פיה וידייה. הוא תופס אותה בזרועה כאילו היתה ילדה ומעמיד פני כועס, מושך אותה אחריו בכוח וממלמל לעברה שהביכה אותו מול כולם ושלא יסלח לה על זה. היא מחייכת חיוך ילדותי בתגובה, חיוך מתגרה.
***
הלילה הם חוגגים את יום נישואיהם. הוא עומד להזמין אותה לארוחת ערב משובחת במסעדה יוקרתית, רחוק מהבית; הוא הזמין מקומות חודש מראש, מקום מרכזי במסעדה. הוא רוצה שתתלבש כמו שהיא אוהבת, אלגנטי ומכובד. שתלבש את השמלה הכחולה שלה.
שתענוד את הענק היפה שקנה לה בירח הדבש.
אלגנטית; היא לא יכולה אחרת, זה טבוע בה עוד מבית הוריה. היא תמיד תהיה מנומסת. היא תמיד תערוך את השולחן כראוי, גם כשמדובר בארוחת ערב קלה של שניהם ביחד, לבד. הסכין תמיד בצד הנכון של הצלחת, וגם המזלג. היא תמלא קודם את צלחתו ואז את צלחתה.
היא תאכל בשקט, בלי להרעיש, בלי שייראו אותה אוכלת – וגם אם יסתכלו היא תהיה אסתטית, אצילית. ככה היא אוהבת. ככה היא יודעת.
רק כשהיא לבד בבית, כשהוא עדיין בעבודה והיא אוכלת את שאריות העוף של אתמול, רק אז היא מרשה לעצמה לאכול קצת עם הידיים.
בלי שאף אחד ייראה.
***
"זה בסדר," היא אומרת. "אני בסדר." המאבטח פותח את הפתק המקופל שהיא מגישה לו, הפתק שבעלה - האיש שלה - הכין מראש ונתן לה עוד כשהיו בבית, הפתק שמתחיל במילים "מאבטח יקר,"
המאבטח קורא בשקט וחיוך מבולבל מתפשט על פניו.
"זה בסדר," היא אומרת ומחייכת.
"אני בסדר."
הוא מאחל להם יום נישואים שמח וחוזר מבולבל למסעדה, לאבטח.
